ספר העיטור עה

כמכריעין. ורב אחא ממשבחא משמע דהכי סבירא ליה דאייתי ראייה מיהא ואמר דהיכא דקדיש בפני פסולי דרבנן לעדות להתירה דגרסינן נראין דברי ר' טרפון בשן ועין ודברי ר' עקיבא בשאר איברים אלמא כוותיה ס"ל ופסק רבי' אלפס כר' שמעון ור' עקיבא וכו' כדכתב בהלכות ובפ"ק דגיטין אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא. ות"ר בג' דרכים שוו גיטי נשים ושיחרורי עבדים ואיכא נמי הא דתנן תנו גט לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה וצריכה נמי לשמה ומחוב' דלא תניא ואין שני עבדים מתגרשין בגט אחד כאשה ועבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנוין לך עצמו קנה ונכסים לא קנה והוא הדין לכל נכסי קנוין לך דקי"ל כרבא דאמר פלגינן דיבורא ואחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה והא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לחירות:

שייר קרקע כל שהו לא יצא לחירות ר' שמעון אומר וכו' אין הלכה כר' שמעון ושדר רב פלטוי גאון עבד שברח מן האירוסין יצא לחירות כרב שמן בר אבא א"ר יוחנן וכופין את רבו וכותבין לו גט שיחרור ודוקא לאחר יאוש ועבד שברח מחוצה לארץ. יצא לחירות וצריך גט שיחרור ועבד שברח מן האיסורין יצא לחירות דוקא לארץ בשמיה דרב הינאי והמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור וליתה כשמואל והמפקיר עבדו ומת נמי כופין את היורשין וכותבין לו גט חירות וליתה לדאמי דאמר אין לו תקנה ועבד שהשיאו רבו אשה או שהניח לו רבו תפילין כופין את רבו וכותב לו גט שיחרור והמוכר עבדו לנכרים או לח"ל יצא לחירות ובכולן צריך גט שיחרור ואם עבר ונשא בת ישראל מוציאין אות' הימנו אלא שצריכה גט והולד כשר דקי"ל נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש והמוכר עבדו לנכרים דאסור דוקא עבד מהול שקיבל עליו מצות אבל רשע שחשוד ומחלל שבתות בפרהסיא ואינו מקיים המצות מותר למוכרו לכתחי' לעכו"ם והלוקח עבד מן השוק צריך למולו ולהטבילו בפני שלשה תלמידים שמודיעין לו המצות מקצת קלות וחמורות והרי הוא עבד כנעני שחייב במצות וכשמטבילו מטבילו לשם עבדות:

כההיא עובדא דמנומין עבדיה דרב אשי דמסרה ניהליה לרבינא וכו' ואע"ג דרב אחא ורבינא תני לחוד הוא איכ"ל אחרינא הוא בהדייהו ומשום כבודם לא חשיב ליה ולרבינא ולרב אחא מסר ליה משום דהוי מומחין. ואיכ' מ"ד דלא צריך שלשה מיהא ומסתב' דצריך ג' ואיהו עיקר טבילה וכתב הרב שהרב מברך על הטביל' לפי שרבו צריך לאותה טבילה ולא העבד ומסתב' שהעבד מברך שלא מצינו שזה מקיים מצוה וזה מברך והעבד הוא טובל כטבילת גר שהוא מקבל עליו המצות והרי הוא כעבד ישראל אלא שאסור בבת ישראל וכשרוצה לשחררו אינו צריך לקבל. שכבר קיבל וטבילה צריך ואותה טבילה כת' הרב שצריך בפני שלשה ולא נהירא לן דגר דבעי ג' משום קבלה הוא אלא עבד משוחרר וגר לא שוו אלא לטבילה לחוד והרי היא כטבילה דעלמ' שצריך עדי' דאי איתה הא דגרסי' בקידושין גר נמי לאו בידו הוא מי יימר דמיזדקק ליה בי דינא גבי שיחרור נמי לישני ליה שלשה בעינן לטבילה ואיכא מ"ד דטבילה לא מעכבא ואם קידש בת ישראל קידושיו קידושין:

כתב בכך וכך איך אנא פלו' וכל שום וחניכא דאי' לי צביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ושחררית ושבק' יתך אנת פלוני דהוי עבדי מן קדמת דנא והשתא אקניתי לך נפשך דתיהוי בר חורין ותישתרי למיעל בקהלא דישראל למיסב ברתהון ולמילף את וזרעא דילך בדאוריתא ולעיולי יתהון בכנישתא דישראל ואינש לא ימחה בידיהון מיומא דנן ולעלם ורשו איניש לית עלך ולא על כל מאן דעתיד למיפק מינך ודין דיהוי לך מינאי איגרת חרורין וגט שחרור כדת משה וישראל ואית דכתבי ביטול מודעי ואיכא נוסחי דכתב בהו קנין ולאו מילתא היא:

אות ז זיכוי כתב הרב המחבר (כגון) מאן דבעי למיתן זוזי או מטלטלי לאיניש אחרינא וליתיה למקבל מתנה ולית ליה ארעא דליזכי ליה אגב ארעא א"נ דלא בעי למיזכי ליה אגב ארעא ולא בקנין ומטלטלין איכא מאן דאמר דאי יהיב ליה בקנין אע"ג דליתיה גביה קני להו בקנין אבל זוזי לא דאין מטבע נקנה בחליפין מזכי להו על ידי אחר ומסר להון בידיה ואמר ליה זכי בהלין זוזי לפלוני והאי שטרא איתי' בלא קנין מסתבר' זיכוי ושלישות חדא הוא ורבינו האיי שמנה זיכוי עם ההקנאה ליתה דזיכוי לחוד לאו כלום הוא וזיכוי ע"י אחר הוא משיכה במטלטלין ואמר לו זכה באלו ומשוך אותן לפלוני שנתתי ומכרתי לו אי בקרקע בחזקה אומר לו חזק וקנה קרקע זו לפלוני אי נמי שזיכה לו השטר. כדתנן מי שמת ונמצא דייתיקי חגורה לו על מתניו אינה כלום זיכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין בדא' זכו בשדה זו לפלו' וכתבו לו השטר וכו' אבל בקנין לית' כדגרסי' בקידושין וליקנינהו ניהליה ע"י אחר סבר שמיט ואכיל להו ש"מ כי ליתיה למקבל מתנה לא מצי לאקנויינהי ניהליה בחליפין ע"י אחר דכליו של קונה בעינן וליתיה ורש"פ בקידושין דליתיה למקבל מתנה. ואין אחר שם חפץ ומשמע שאם אחר רוצה להקנות כליו להנאתו של קונה הרי הוא ככליו של קונה ואע"ג דליתיה למקבל מתנה מזכה לו ובגיטין נמי גרסינן גבי נתתי שדה פלו' לפלו' והוא אומר לא נתת לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר ע"י שטר וקנין. וצריך עיון ומנהגא דקנין שלא בפני המקבל ולא אשכחן בה טעמא. והא דנהיגין בכליו שאינו של קונה טעמ' כדכת' במאמר אגב וזיכוי כדקאמר דווקא שיהא הזוכה בן דעת והמקבל ילוד כדגרסי' בפרק התקבל אמר ר' יהודה אמר רב אסי אגוז ונוטלו. צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים חפץ ומניחו ולאחר שעה מחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים ושמואל אמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרי' עד שיביא שתי שערות. וכן הילכתא ודוקא גבי ממונא אבל גבי עירוב דרבנן לא בעי' שתי שערות אלא בחפץ ומניחו. ולאחר שעה נוטלו סגיא כדמוכח בפ' התקבל והא דגרסינן זכין לקטן ואין זכין לגדול ר"י אומר לגדול אמרו ק"ו לקטן וקטן שאין מכיר בין צרור לאגוז ואי מכיר זוכה לעצמו הוא:

ירושלמי תמן אמרי בשם רב נחמן בר יעקב נותנין לו אגוז ומשליכו צרור ונוטלו המוציא מידו כמוצא באשפה אגוז ונוטלו צרור וזורקו גזילו גזל מפני דרכי שלום אגוז וצרור נוטלן ומצניען ומניחן ומביאן אחר זמן גזילו גזל גמור וזוכה לעצמו אבל לא לאחרים רב הונא אמר כשם שזוכה לעצמו כך זוכה לאחרים הכל מודי' שאין מתנתו מתנה שנאמ' כי יתן איש אל רעהו וגו' איש נותן ולא קטן ר"י בר פזי בשם ר' יוחנן לעולם אין גזילו גזל עד שיביא שתי שערות ושאינו ילוד נמי לא קנה כדגרסינן המזכה לעובר לא קנה וכתב ר' אבן מגש דאפילו בירושה הבאה מאיליה ומת העובר איכא למימר לא קנה מדפליגי אביי ורבא בגר שמת וביזבזו ישראל נכסיו ושנינו אביי אמר ירושה הבאה מאיליה שאני ורבא אמר שאני התם דרפויי מרפייא בידיה מעיקרא אלמא דרבא סבירא ליה דאי לאו רפויי מרפיא אע"ג דירושה הבאה מאליה היא היכא דמת העובר קנה וקי"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא ומסתברא מדגרסינן מאי ביניהו איכא ביניהו ששמעו בו שמת ולא מת ואח"כ מת ולא קאמר איכא ביניהו ירושה הבאה מאיליה ש"מ דרבא מודה בירושה הבאה מאיליה דקני אפי' מת העובר אבל אביי לית ליה טעמא דרפויי מרפיא בידיה וכן פירש ר' שמואל ורב יוסף דקאמר אינו ממעט בחלק בכורה הכי סבירא ליה וכן הילכתא ומתנת האב נמי קני כדגרסינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו וסברא דרבינו אלפס (ליתה) בהלכות דיליה משמע דהכי הוא והילכתא המזכה לעובר לא קנה בעובר דאחריני אבל בעובר דידיה קני וכן דעת הגאונים וכן כתב רבי שמעון קיירא ומסתברא אפי' בתוך מ' יום של יצירת הוולד לא בעינן הכרת העובר ואי אמר לכשתלד אפי' בעובר דעלמא נמי קני דרב יחידאה הוא ורב נחמן ורב ששת מודו דקנו והיכא דמזכה למי שאינו בעולם כגון דאמר לבני דהוו ליכי מינאי אפילו למאן דאמר המזכה לעובר קנה הכא לא קנה.. אבל רבינו האיי אמר בין עובר דיליה בין עובר דעלמא לא קנה בכולהו וה"מ בשכיב מרע אבל בבריא לא שנא בעובר דיליה ל"ש בעובר דעלמא אפי' לכתחילה לא קנה ואע"ג דקי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי דעובר לא פסיל כדפסק רבינו אלפס בהלכות ה"מ גבי תרומה אבל בממונא מודו דעובר יש לו זכייה דאם איתה אדפריך מדתנן בסיפא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ליפרוך מרישא תינוק בן יום אחד פוסל בתרומה כדאיתה ביוצא דופן דש"מ דעובר אית ליה זכייה אלא לאו ש"מ שאני תרומה מממונא אבל לר' יוסי דאית ליה דעובר קני גבי תרומה כל שכן גבי ממונא וקי"ל כרב גבי תרומה וגבי ממונא קי"ל ירושה הבאה מאיליה קנה:

גרסינן בפ' יש נוחלין אמר רב נחמן בר יצחק היכא דזיכה לו על ידי אחד ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב כל נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים ואמר הלה אי איפשי בהן כו'. ואמר רבא ואיתימא ר' נחמן בצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי דלא קנה שתק ולבסוף צווח כ"ע לא פליגי דקנה כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח ת"ק סבר מדאישתיק קננהו ורשב"ג סבר הוכיח סופו על תחילתו ומסתב' מדגרסי' בפ' שני דחולין השוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"א וכו' שחט ואח"כ חישב עלי' זה היה מעש' בקסרי ולא אמרו בה לא איסו' ולא היתר ואמר רבינא לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב"ג דעבדים דמספקא ליה אי הלכה כרשב"ג אי לא וה"נ אזלינן לקולא ושדר רב שר שלום משום חומרא בעלמא חשו לה אבל לענין דינא כרבנן קי"ל דהכי איפסיקא הילכתא בהגהה בספרד ודווקא דאמר ליה זכי או הילך אבל אמר ליה הולך חפץ לפלו' שנתתי לו במתנה ושמכרתי לו יכול לחזור בו דהולך לאו כזכי וכתבי רבוותא וה"מ במתני' ומכר וגט וכדאסיקנא בפ"ק דגיטין הולך לאו כזכי והתם מתנה הוא וממתנה ומגט רגילי אינשי למיהדר אבל בהלוואה ופקדון שהוחזק כפרן שעליו לפרוע קי"ל