ספר העיטור עא

שאמר לעדים דעו שאני כותב גט לאשתי. או מתנה לפלו' ואין דעתי נכונה לזאת. הגט והמתנה הרי אלו הדברים מבטלין הגט אא"כ אמר בפני עדים ביטלתי המודעא ואין צריך קנין לא כשנתן רשות לסופר לכתוב ולא ביטול מודעי. וכן הילכתא וכן כתב רבי' האי דאין צריך אלא בפיו מבטל המודעא ודאי לכתחיל' תיקנו שמבטל המודעא ואם לא מסר מודעא ולא ביטל מודעא הגט כשר:

כתב בכך וכך למיניינא דרגילנא למימנא במתא פלו' אנא פלו' בן פלו' דממתא פלנית וכל שום וחניכא דאית לי ולאבהתיי ולאתרי ולאתריהון דאבהתיי צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא בביטול כל מודעי ופטרית ותרוכית ושבקית יתייכי ליכי אנת פלנית בת פלו' וכל שום וחניכה דאית ליכי דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי למהך להתנסבא לכל גבר דתצביין ואנש לא ימחה בידייכי מיומא דנן ולעלם והרי את מותרת לכל אדם ודן דיהוי ליכא מינאי ספר תרוכין ואיגרת שיבוקין וגט פטורין כדת משה וישראל ראובן בן יעקב עד:

אליצפן בן עוזיאל עד. לרבינו חננאל צריכין עדי הגט לכתוב כתב ידן קרוב לכתב הגט כדי שיהו נקרין עמו ומסתבר' כי היכי דלכתחילה כתבינן איש פלו' בן פלו' ולא כתב עד כשר בפ' הניזקין מעדותו של ר' אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שט"ח זה מגורשת ש"מ דלא בעינן שיאמר לה הא גיטי. ולא בטיל ליה עד דמבטל ליה בפי' באפי סהדיך ומסתברא דקאמר לעדים דווקא ראו גט זה הא לא אמר לעדים ואמר לזה כנסי שטר חוב זה אפי' עסוקין באותו ענין צריך שיאמר לה הא גיטיך ולא בטיל. הא נתן מסתמא בידה לא צריך למימר לה הא גיטיך:

והא דגרסינן בפרק הזורק שאינו גט עד שיאמר לה הא גיטך דווקא שבא לידה בלא הכשר כגון שלפתו מאחוריו או נתן בידה והיא ישינה או כגון שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלו' בעינן שיחזור ויתננו לה.. ויאמר לה הרי את מותרת לכל אדם אבל נתן ביד או ביד שליח. ועסוקין באותו ענין אין צריך למימר לה מידי אלא שיתן הגט בידה. או ביד שליח להולכה או לקבלה. אבל עסוקין באותו ענין אפי' מענין לענין ובאותו ענין צריך לפרש כדאיתא בירושלמי צריך שיאמר לה זו גיטיך ובתיקון הגט לרבינו כשנותן לשליח בין לקבלה בין להולכה או התקבל גט זה או הולך גט זה לאשתי והרי את מותרת לכל אדם. והמוליך יאמר הא גיטיך והרי את מותרת לכל אדם. ויש לי לעיין למה לי הרי את מותרת לכל אדם ונהגו לכתוב בו י"ב בגמטור ומפרשי טעמא כנגד ג' שיטין בין כל ספר וספר של חומש והן י"ב שיטין ולכך נקרא כריתות. ולפי המנהג צריך לדקדק לכתחילה ואם הוסיף או פיחת אין בכך כלום וכפילא דלישנא לא נהירא לן אלא לכתוב בדלא אניסנא וכדו נטרית ותרוכית ושבקית יתייכי ליכי אנא פלו' בת פלו' וכל שום וחניכ' דאית ליכי ולאבהתייכי דהוית אינתתי מן קדמת דנא דתהוייין רשאה ושלטאה בנפשייכי ואי אית ביה מחקא וטעותא מקיים ליה:

אות ג גט חליצה גט חליצה והלכות חליצה ויבום לא יספיק ספרנו זה ובאנו בקצרה וכתבנו סדורה כדאיתא בפ' חליצה מצות חליצה בג' דיינים ואפי' שלשתן הדיוטות תנינא להא דתנו רבנן מצות חליצה בג' שיודעין להקרות ר' יהודה אמר בה'. אמר רב נחמן הלכה מצות חליצה בשלשה ש"מ הואיל וסתם לן תנא כוותיה במקום מחלוקת וכו'. אבל מיאון בשנים.. דתניא ר' יוסי אומר בג'. ר' יהודה ור"א מכשיר בב' וא"ר יוסף בר מיניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג אמר רבא צריכי דייני למיקבע דוכתא דכתב ועלתה יבמתו השערה. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בה' לפרסומי מילת' ולענין חליצה אינו דן עד שיהא אביו ואמו מישראל מאי טעמא תרי ישר' כתיבי.. חליצה במנעל חליצתה כשרה באנפליא פסולה בסנדל שיש לו עקב כשר ואין לו עקב פסול ופר"ש מנעל כמנעל שלנו אמר רבא אם יבא אליהו ויאמר חולצין במנעל לכתחילה שומעין לו אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל:

ירושלמי זאת אומרת מנהג מבטל הלכה ומנעל מאי טעמא לכתחילה לא משום מנעל המרופט. אי נמי משום חצי מנעל:

גרסינן בשבת בפ' ר' אליעזר דתולין לא תצא אשה במנעל המרופט ולא תחלוץ בו ואם חלצה חליצה כשירה ופי' בעל הערוך מנעל רפוי שהוא גדול וליתה דהיינו מנעל גדול דתנן חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו חליצתה כשירה אלא מרופט בלוי עפר"ש ומסתברא מדקאמר אילימ' משום דפנתא מעל וערקתא מעל דמעל והן הרצועות ש"מ דסנדל לית ביה פנתא והוא כגון אלו שקורין ארקוקש ובאותן הסנדלין חולצין לכתחילה במיתנא דקטרינן והתם ליכא משום מנעל המרופט לפי שהוא קשה וחזק ואינו יכול ליישבו על הרגל אבל במנעל אין חולצין לכתחילה לפי שהוא רך ואע"פ שהוא בלוי ומרופט יכול ליישבו ופסול לכתחלה אבל משום מעל דמעל לא מיפסיל והאי דנהיגי האידנא מנעל הוא ואיכא משום מנעל המרופט ומשום דאין סנדל במקומינו חולצין ובמנעל שלנו נמי מיתכשר אע"פ שיש תחתיו עור שקורין שונא ובלבד שיהא תפור בעור ולא בפשתן ומפני הדחק שאין סנדל נהגו לעשות כן לרב נטרונאי סנדלא דילן כיון דקשור ביה מתנא כסנדלא דטייעי הוא ובירושלמי בההוא עובדא דקאמר ליה בסנדל או במנעל השיב וכי יש סנדל במקום ש"מ במקום שאין סנדל חולצת במנעל לכתחילה וכן הילכתא. והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קשרינן ביה מיתנא כי היכי דתיהוי חליצה מעליא אר"י אמר רב התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב. מסייע ליה לר' ינאי דא"ר ינאי בין שהתיר הוא ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא וכן הילכתא ותניא בין שנתכוון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהן וה"מ למישריה לעלמא אבל לאחין מיפסלא. דאר"י אמר רב יבמה הגדילה בין האחין מותר' לינשא לאח ואין חוששין שמא חלצה סנדל לא' מהן טעמא דלא חזינן הא חזינן חיישינן שמא כיונה אר"י סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש. ובעי' עור בהמה טהורה מדכתב תחש והוא של עור ותסיותיו של שיער כשר.. אבל הוא של שיער פסול. והא דתנן באנפליא של בגד. אבל של עור חליצתה כשירה ואיכא מאן דאמר קרא אסמכתא בעלמא ותניא החולצת מן הגדול בין עומד בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתה כשירה גרסי' במשקין קריעה דמעומד מנא לן אי לימא מהאי קרא דכתב ויקם חזקיהו ויקרע את בגדיו אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה התם לא כתב ויעמד ויאמר הכא כתב ויקם ויקרע שמעי' מיהא דקריע' וחליצ' כי הדדי נינהו ולא בעי' מעומד ורבוותא כתבו אין אומרין דבריו אלא מעומד וכתב הרב נקיטינן לחומרא מעומד:

אמר אמימר האי מאן דסגי אלוחתא דכרעא לא ליחלוץ אמר רב אשי למאי דאמר אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוץ חליץ ובעל מתיבתא אפקא מהילכתא מיהא דתנן מארכובה ולמטה חליצתה כשירה ומסת' כרב אלפס דהילכתא כאמימר. דאי פליג אמתני' הוה מותבינן תיובתא מינה ומתני' טעמא אחרינא הוא כפי' דרב ניסי' דהא דתני מן הארכובה ולמטה שקשר רצועות הסנדל למטה מן הארכובה ולא שנחתכ' רגלו כדגרסי' בירוש' כיני מתני' בקשור מן הארכוב' ולמטה והדין נמי טעמא דרב אלפס והלכה דאיפסיק רגליו או דאיתהפכו לא ליחלוץ דהלכה כאמימר ורש"פ טעמא אחרינא ולפי' דילן מאן דאיפסיק רגליו חליץ ולא דייק לן חלצה בסנדל שאינו שלו בסנדל של עץ בשל שמאל בימין חליצתה כשירה חלצה בגדול שהו' יכול להלך בו. בקטן שחופה את רוב רגלו חליצתה כשירה חלצה בלילה כשירה ור' אליעזר פוסל בשמאל חליצתה פסולה. ור' אליעזר מכשיר וכולהו בדיעבד אבל לכתחילה לא ומהאי טעמא מנהגא דאית להו לבי דינא סנדלא דאית ליה עקב ושנצי ולא תפיר בכיתנא ומקנו ליה לחולץ להא בעינן לכתחילה בסנדלא דילה והיינו דגרסינן בסנהדרין אלו כלי הדיינין ומאי נינהו שיפור' רצועה וסנדלא וכתב הרב האי דלא נהגו בכל אתר משום דרובא דעלמא לא אזלי האידנא בלא סנדל ולא צריכי לב"ד סנדל וסנדל של עץ דכשר דווקא במחופ' עור. אבל אינו מחופה עור אפילו דיעבד נמי לא והוא הדין בסנדל של שעם במחופה עור דאי לא תימא הכי קשיא הא דגרסינן בפ' יום הכיפורים דאמרי התם יוצאין בסנדל של שעם דלאו מנעל הוא רבא בר חייא עבד עובדא במוק וביחידי ובלילה ולית הילכתא כוותיה חלצה ורקקה ולא קראתה חליצתה כשירה קראתה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה חלצה וקראתה ולא רקקה ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה ר' עקיבה אומר חליצתה כשירה ותניא בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדי' רקיקה לחליצ' מה שעשה עשה שלחו לה לאבוה שמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסילא לה מאחין ומסתברא דהכי הילכתא כדתניא בברית' חלצה ולא רקקה ולא קראתה חליצת' כשירה רקקה ולא קראתה ולא חלצה חליצתה פסולה ומדאיתמר' בבי מדרשא לא משבשתא היא וסוגיא דשמעת' הכי איתא דאקשינן ולר' עקיבה מאי שנא קריאה ומאי שנא רקיקה אמר קריאה דאיתה בין בתחילה בין בסוף לא מיחלפא ליה רקיקה דלבסוף איתה בתחיל' ליתה אתי למימר רקיקה דלבתר חליצה היא ואתי למישרא חלוצה לאחין ודווקא בפני ג' דקבעי דוכת' וחזו לרוקא אבל בפני שנים לא מיפסלא דשנים נמי משום גזירה הוא ולא גזרינן רקיקה לחודה בשנים אטו רקיקה דבתר חליצה דכולי האי לא גזרינן אבל בשלשה פסולה ואיכא דאמרי לא אתו לאשמועינן דכסידרן לא מעכבי ויבמה שמוצאת ורקקה דם תחלוץ לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק אבל שותת לא וגידמת כתב בעל הלכות דלא תחלוץ והילכתא