ספר העיטור סח

לתחילת דין ולילה לגמר דין ירושלמי אסור לדון דיני ממונות בערב שבת. והא מתני' פליג אין דנין דיני נפשות בערב שבת אבל דיני ממונות דנין כן להלכה כן לדבר תורה:

גרסי' בפ' עשרה יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן ואוקימנא דקריעא זכוותיה ולא נהדר נידייניה ושודא דדייני ואיכא דדייקי כיון דאין בעלי דינין עומדין לפניו עד הוא ועדים שנצטוו מפי ב"ד שאין יכולין לכתוב ציווי ב"ד אא"כ שמעו העדים בשעה שפסקו הדין והיה להם לכתוב ואם לאו עד מפי עד הוא ומסתמא כיון שקיבלום לדון ויכולין לחזור ולדונם כדאמרי' נהדר נידנייה ומהדרינן שודא דדייני ש"מ הא לאו שודא דדייני הוה דיינינן להו ודיינים הן יכולין לצוות לעדים ולכתוב שטר על פיהם ומנהג אבותינו שטר ציווי בית דין ב"ג"ז"ע אות בי"ת בירורין תנן דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהן בוררין להן אחד וחכמי' אומרי' שני הדיינין בוררין להן עוד אחד ואסיקנא זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד שמתוך כך יוצא הדין לאמיתו וקי"ל כרבנן דדעת דיינים בעינן דעת בעלי דינין לא בעינן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי. אחד אומר אינו יודע יוסיפו הדיינין עד כמה מוסיפין שני' שנים ומסת' סופו כתחילתו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כדי שיצא הדין לאמיתו ירושלמי א"ר חני צריכים הדיינין שיהו מכירין את הנידונין. מעשה הי' וזייפו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרי' אימתי בזמן שמביא ראיה שהן פסולין או קרובין אבל אם היו כשרין או מומחין מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן ואוקימנא בערכאות שבסוריא שנו. וקי"ל כרבנן דאם (לא) היו כשרין אף על פי שהן יושבי קרנות נעשו כמומחין מפי בית דין ואין יכולין לפוסלן והילכך אפילו ערכאות שבסוריא כיון שהמחוהו רבים עליהן הרי זה כמומחין שהמחוהו עליהן ואפי' לוה כופין אותו ודן בעירו ודוקא שהמחוהו רבים עליהם וקבעו לבית דין מדקתני לא כל הימנו שיפסול דיין שהמחוהו רבים עליהם אבל לא קבעוהו אפי' הן מומחין שני' יכולן לפוסלו אפילו בעירו כי אתא רב דימי אמ' ר' יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו ואוקימ' כגון דקאמר לוה משום דר' אלעזר שלא יוצי' מנה על מנה אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה וכופין לוה לילך לבית הוועד ולכל מקום שיש חכמים גדולי' ומומחין מהן והא דאמר בבבא קמא כגון דפתחו ליה בדיניה אבל לא פתחו לי' בדיני' מצי אמר לבי' דין הגדול אזלינ' דמשמע אפי' לוה מצי אמר לבית דין הגדול אזלינא מסתברא הני מילי דאיתיה לבי' דין הגדול במתא אי נמי דלא קיבלו לבעלי דינין עילוייהו אי נמי בית הוועד דקאמר לאו בית דין הגדול אבל איכא בית דין הגדול אפילו לוה מצי אמר התם אזלינא ואיכא דמדקדק טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל תביעה אחרת לא מצי אמר נלך לבית הוועד ורבינו האיי כתב דוקא מלוה שנתברר בידו דבר חוב אבל בעל חוב אחר כופין אותו ודן בעירו ואם נצרך הדבר לשאל כותבין ושואלי' ואם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו ומסתבר' כל היכא דליכא יוציא מנה על מנה כופין אותו לילך לבית הוועד הילכך מלו' לאו דוק' אלא כל תובע אפי' נזקין וגזילה והוא שיש עדים בהלואה וגזילה אבל בטענתיהו לחודה לא והיכא דקאמר לוה אנא עבינ' אונזיקא דילי' לילך לבית הוועד כופין המלוה והולך לבית הוועד והיכא דאמר נכתוב טענתא לבית הוועד מסתבר' דמלוה מצי מעכב אע"ג דלית בי' אונזיק' מדגרסי' בפ' קמא שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן והוא הדין מפי הכתב דחד טעמא נינהו כדאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד והילכ' כופין אותו ודן בעירו ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר ילפינן מינה בעלי דינין לפי שאין הדיינין יכולין לחקור הדבר על פי הכתב:

ירושלמי תרין בני נש הוו להו דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מהו דר' אמ' מקבלין עלון שמע ר' יוחנן אמר לאו כל כמיניה מטרפא בעל דינא אלא שמעין מיליהון תמן ומה הוה צרכה כתבין ומשלחין עובדא לרבנין לא קאמר ושמעינן מליהון בכתב ומשלחין לרבנין אלא הדיינין שומעין וחוקרין הדברים וכותבין ודנין מה שיכולין לדין והספק שולחין ובתשובה לרבינו האי זצ"ל דידו שהתנה עם בני המקום שלא יכתוב להן מאיזה טעם דן אותן ובא אחר ואמר אני לא הייתי בזמן שהתנ' עם בני המקום ואפי' הייתי אין לי לקבל הדין עמו ואינו מועיל התנאי וצריך לכתוב לו הטעם ואין להמתין עד שיראה לרב אלא עושין בו דין אחר ומסתבר' דלא מצי אמר מאיזה טעם דנתוני אלא היכא דנתעצמו בדין ולוה אמר נלך לבית הוועד דכופין אותו לדון כאן אבל מלוה לא כל הימנו. א"נ כשנתרצו שניהן לדון כאן לא מצי אמר חד מיניינהו אא"כ התנו לרבי' האי בתשובה לא חלק בהן לרב שר שלום ריש מתיבתא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בב"ד הגדול נאמר שאין למעלה הימנו אבל שלא בב"ד הגדול אין להכניס עצמן בספק שגורמין לעצמן ולכל ישראל ירושלמי אמר ר' יוסף בר חלפתא אתון בר נש מדון קומי ואמרי ע"מ שתדיננו דין תורה אמר לון אני איני יודע לדון דין תורה. אלא היודע מחשבות ייפרע מאותן האנשים מקבלין אתון מה דאנא אמר לכון מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ואוקימנא שלשה רועי בקר לדינא וכולהו בין לדין בין לעדות והילכך קיבל עליו קרוב או פסול לדין או שלשה רועי בקר או שלשה שאין יודעין דין דומיא דרועי בקר אע"ג דשכיח בישוב קי"ל כרבנן שאינו יכול לחזור בו. וה"ה לעד כשר דקבילו עלייהו כתרי ואינו יכול לחזור בו והיכא דקיבל קרוב או פסול כשנים. כתב רבינו אלפס איכא מ"ד אפי' קנו מיניה מצי הדר ביה דרחמנא אמר על פי שנים עדים ורבוותא אמרי קנו מיניה לא מצי הדר ביה ומסתברא כותיהו דהא אי קבליה לבעל דיניה וקנו מיניה לא הדר ביה כדגרסי' בפרק שבועת העדות לרבי' אפרים קיבלוהו עלייהו בחד מכלל כי קיבלוהו בי תרי אפי' לאחר גמר דין מצי הדר ביה דכיון דמילתא יתירתא קאמר גוזמא בעלמא היא וצריכא עיונא דאיכא למימר דהא דאמר רב דימי כגון דקיבלוהו עלייהו בחד רבותא הוא דאשמעינן אליבא דר' מאיר אע"ג דאיכא תרי רחיקי בהדיה לדינא מצי הדר ביה אבל לרבינו אפרים קיבלוהו עליה כתרי ולא קנו מיניה ולא מצי הדר ביה לאחר גמר דין שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא ילמדנו רבינו לאחר גמר דין מחלוקת או קודם גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. רב אשי אמר הכי שלח ליה במחול לך מחלוקת או באתן לך מחלוקת שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כחכמים וקי"ל כתרוויהו לישני ואי קנו מיניה אין לאחר קנין כלום ואפילו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו וכן אם קיבלו עליו דבר שאין עליו מן הדין כגון מי שלא היה חייב לחבירו שבועה ואמר אשבע שבועה חמורה או מי שנתחייב שבועת היסת והיפכה אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אם לאו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין ואמר רבינו יעקב זצ"ל אפי' אמר בב"ד נאמן עלי אבא או דור לי בחיי ראשך או הישבע וטול כל זמן שלא נגמר הדין או לא דר בחיי ראשו או לא נשבע יכול לחזור בו אבל אם גמרו דינו דאם יתן וכן אם דר בחיי ראשו או נשבע יתן כדאמרינן בב"ב. עבדי גנבת וכו' עד ונשבע אינו יכול לחזור בו וגרסי' בפרק המפקיד כיון דאמר הריני משלם מקני ליה כפילא ומיבעיא לן חזר ואמר איני משלם מהו מיהדר קא הדר ביה וכו' מכלל דמצי למיהדר ביה והתם בבית דין הוא דבבית דין הוא דמקני כפילה והא דאמרינן בשבועות כיון דאמר איני נשבע פוטרין אותו מיד משמע שיכול לחזור בו וממהרין הדבר שיפרע קודם שיחזור בו ומסתמא לפני גמר דין דיכול לחזור בו דוקא שקיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל קיבלו עליהן כשירין וביררו אותו משטענו בפניהן אינן יכולין לחזור דאי איתא אמידפלגי בקרובים ליפלגו ברחוקים דהא נאמן עלי אבא לדינא קאמר כדפר"ש ובגמרא נמי גרסינן בהא קאמר ר' מאיר משום דלא גמר ומקני. דאמר מי יימר דאתו ומסהדי ומדלא קא מיפלגו ברחוקים ש"מ משטענו בפני ב"ד אינו יכול לחזור בו כדגרסינן גבי הודאה דכי אמרינן הוו עלן דייני וכנפינהו הוה ליה כגמר דין וגרסי' נמי בב"ק לא אמרן אלא דפתחו בדינא אבל לא פתחו בדינא מצי אמר לב"ד הגדול אזילנא:

לרבי' אבן מגש מי שברר לו ברור לדון לו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין נגמר הדין אינו יכול לחזור בו וסדירן בפומא משמייהו דרבוותא קמאי דמן בתר סבוראי כי היכי דסדר גמ' היכא דקבילו מבעלי דינין וקנו מינייהו בכל מה דפסקו בי דינא עלייהו בין לזכות בין לחובה ופסקו מאי דפסקו או דינא דאוריתא או דינא דרבנן אפי' שודא דדייני פסקו לא מצי למיהדר אבל אי לא פסקו אלא מאי דחזי להון מדעתהון ההוא קנין לאו כלום הוא והדרי ואיכא דמשוי בדינא דאסמכתא ונאמנות לא מהני וכפסולין דמי. כמו רועי בקר אלא לישוינהו ככשירין ולמיהוי נינהו בי דינא במילתא דלית ביה טעותא אבל מילתא דאית ביה טעותא. אפילו בכשירין עצמן דקבלינהו למידן דינא כי טעו בשיקול הדעת חייבין לשלם לא עדיפי הני מינייהו מיהו אי אמר מעכשיו מחלית לך האי תביעותא או האי שבועתא וקנו מיניה בב"ד חשוב נתקיימו התנאים:

אילו הן הקרובים ואלו הן הפסולין האהוב והשונא איזהו אהוב זה שושבינו ואפי' מיום ראשון שונא שלא דיבר עמו שלש' ימי' מחמת איבה אמר לו לא נחשדו ישראל על כך והילכתא אהוב ושונא כשר לעדות ופסול לדין כדאסי' ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה חד לדיין דפסול למידן למאן דסאני ליה ולמאן דרחים ליה כדגרסי' בכתובות אמר רב פפא לא לידון איניש לא למאן דרחים ולא למאן דסאני ליה איכא דתניא איסי אומר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו מכאן לשני דיינים ששונאין זה את זה שאין