ספר העיטור סג

משום טעמ' דרבוות' קמאי דאמר דינא דעניי כדינא דהדיוט דמי ולא מבעיא במעמד שלשתן דהא קי"ל בפיך זו צדקה כדכת' רבי' אלפס ולא כטעמא דידיה דאמ' משום דלא הוה ברשותיה לההוא זוזא הוא דקאמר הכי דאע"ג דקי"ל במטלטלין אפי' ממון שיכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הכא שאני דהא אפקיה ולית דינא ולית דיינא דאי איתה אפי' איכא עניי הכא לא קני אי לאו דיד עניים אנן טעמ' כדפרשית לרבי' אפרי' ההוא זוזא מטא ליד רב יוסף וקאמר האיך איברי נפשאי דכעניא דמינא ואמ' ליה ר' יוסף אע"ג דעני את לא מצי אמרת הבו לעניי כבר זכו ביה שאר עניי ואע"ג דקי"ל תנו כזכו דמי בלא ב"ד ובלא עדים משום דמזכי לאדם ידוע אבל הכא אמי' מצי הדר ביה קמ"ל רב יוסף דמשע' דמטא לידי' כמאן דמטא ליד עניים דמי:

גרסי' בתוספ' גנב אחד אין אונס שני גנבי' אונס ר"י אומר אם היה מזויין אף גנב אחד אונס זאב אחד אינו אונס שני זאבין אונס וכו':

אות פ פשרה גרסינן בפ' דיני ממונות תניא כתיב צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט עמיתך אחד לדין ואחד לפשר' הא כיצד שתי ספינות עוברות בנהר אחת טעונה ואחת שאינה טענה וכו' תוספת' חמרין שהיו רגליו של אחד מהן רעות אין רשאין לעבו' מעליו נפל רשאין לעבור מעליו היה אחד טעון ואחד רכוב מעבירין רכוב מפני טעון אחד טעון ואחד ריקן מעבירין ריקן מפני טעון היו שניהן טעונין היו שניהן רכובין היו שניהן ריקנין עושין פשר' ביניהן וכן שתי ספינות שהיו באות זו כנגד זו אחת טעונה ואחת פרוקה אם עוברות בבת אחת שתיהן טובעות זו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים במעלו' בית חורון כיצד יעשו טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונ' מפני טעונ' קרוב' ושאינ' קרובה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה שתיהן טעונות שתיהן קרובות שתיהן רחוקות הטיל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו ירושלמי כדי לחוס על ממונן של ישראל תניא רשב"ג אומ' הדין בשלשה פשרה בשנים שנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן בלא קנין שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן וקי"ל פשרה צריכה קנין ואפי' חד נמי דעביד פשרה באפי סהדי בקנין אין יכולין לחזו' בהן וכתב רבינו אלפס דשלשה צריכין קנין כשנים. ר' יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנ' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם אמר רב הלכה כר' יהושע בן קרחה ומאי מצוה לבצוע מצו' למימר' בהו אי דינא בעיתו אי פשר' בעיתו וה"מ מיקמי גמר דין אבל לאחר גמר דין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין. אמר רב יהודה אמר רב מכי אמר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב וליתה לדר' שמעון בן מנסיא דאמר עד שלא תשמע דבריה' ואי אתה יודע היכן הדין נוטה כו' ובתשובות הר' הקדוש זצ"ל דבתר קנין פשרה לא מצי טעין חד לחבריה משו' קנין בטעות ואע"ג דלא אודעינהו לפשרה מעיקרא מידי דהוה אקבל עליו קרוב או פסול וקנו מידו דאין לאחר קנין כלום ומעשים בכל יום שקונין על כל מה שיאמר להן ב"ד הן דין הן פשרה ומקיימין אותה. אבל פשרה שנעשית מפני שאין לו ראיה או שטר ואחר כן מצא ראיה ושטר ההוא ודאי קנין בטעות הוא וחוזר והני בתלתא דיתבי בדינ' וקנו מכל חד למיעב' פשרה ותרי מיניהו אמרי וחד מיניהו פליג עליהו מסתמ' דלאו כלום הוא והוה לי' כמד"א כדאמר בתלתא דאמר בפ' בתרא דע"א כדשיימי בתלתא אפי' תרי מיגו תלתא כדאמ' בתלתא עד דאמ' בתלתא ומסתברא פשרה בלא קנין ופרע ליה ההוא פשרה בקנין הוא לגבי תובע ונתבע לא מצי הדר ביה אבל תובע מצי הדר ביה לרבינו אלפס בתשובות מי שחייבוהו ב"ד שבועה חמורה ועשו ביניהן פשרה ואחר כן ראו ב"ד שלא היה עליו אלא חרם סתם יכול הוא לחזור שיכול לומר אילו הייתי יודע שאין עלי שבועה לא הייתי מתפשר והוא ליה כקנין בטעות ומי שנתחייב שבועה ונתן ממון לפוטרו משבועה ואחר כן מצא ראיה שנתחייב בממון הפשרה בטלה דכיון שנתחייב בממון אין כאן שבוע' אבל עשו פשרה ולא הזכירו שבועה הפשרה קיימת:

כתב בכך וכך וכו' איך אמר לנא פלו' הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתבו בכל לשון של זכות והבו ליה לפלו' בן פלו' דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא וקבילית מיניה כך וכך דינרי' ופטרית יתיה מהשתא מההוא עיסקא ביננא או מההוא שותפותא ולא פש לי גביה ולא מידי ולית לי רשותא למיבעי מיניה ולא מירתיה מההו' שותפותא מכל קבלתא וחמירת' ומגילגול שבועה מיומא דנן ולעלם ומחלית ליה כל טעותא ושלותא דידיע לי השתא ודאיגליא לי לבתר שעתא ולא יהא לי רשותא למימ' בטעות' הואי וכל דייתי ויקום ויערער על פלו' דנן או על מאן דאתי מחמתיה לבטולי פשרה ומחילה דא כולהון יהון בטילין כחספא תבירא דלית ביה מששא וכל שטרא דיפקון מתחות ידאי ודאתי מחמתי על פלו' דנן דאתי מחמתי' לבטולי פשרה דא יהון בטיל ועל ירתאי בתראי לפצויי ולסלוקי מיניה כל טענת' דאתי עלי' ולאוקומי בידיה בלי שום פסידא. וכל מודעי וכו' כדכת' בשובר:

אות פ פרוזבול גרסינן בפ' השולח הלל תיקן פרוזבול מפני תיקון העולם ואוקמה אביי בשביעי' בזמן הזה ור' היא כדתני' וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטו' הכתו' מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספי' בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים ובזמן שאי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספי' ותקינו רבנן דתשמיט זכר לשביעית ראה הלל שנמנעו העם מלהלות ועוברים על מה שכתו' בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו' עמד והתקין להן פרוזבול ורבא אמר הפקר ב"ד הפקר. ומתני' אפי' בזמן השמטת קרקע הוא אי נמי אפי' בזמן הזה ואליב' דרבנן. וכתב הרב המחבר איכא מאן דאמר הני מילי בארץ ישראל ובזמן הזה אבל בחוצה לארץ לא צריך פרוזבול עולבנא דדייני הוא לאותן שדרין בארץ ישראל קאמר דלאחר חורבן הוא ומסתמא דאפי' לר' השמטת כספי' נוהג בזמן הזה בחוצה לארץ מדרבנן דארץ ישראל וחוצה לארץ לגבי שמיטה כי הדדי נינהו דחובת הגוף הוא דהא סבירא ליה לר' דאפי' במקום שאי אתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים. וכי אמר ר' בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים בחוצה לארץ קאמר ובזמן שאי אתה משמיט קרקע אי אתה משמיט כספים אפילו בארץ ותקון רבנן דתשמט זכר לשביעית ואוקמוה אדאוריתא והילכך לר' אתה משמיט כספים אפי' בחוצה לארץ מדרבנן דהא רב אשי דמקני להו גדמא בדיקלא ורבנן דבי רב אשי מבבל נינהו ומסרי מילייהו להדדי ולרבנן דפליגי עליה דר' אפי' מדאורייתא. אבל יובל לא נהיג דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה למדנו מדגלו שבט יהודה ושבט גד וחצי שבט מנשה פסקו יובלות ומסתמא דאיכא למימר דאורייתא כרבנן מדגרסי' בהניזקין הנוטע בשבת בשוגג יעקר וכו' ואמרי' עלה מיכדי הא דאוריתא והא דאוריתא מ"ש בשבת ומ"ש שביעית כו' גרסי' במשקין יכול ילקה על תוספת שביעית ש"מ דכולהו סבירא להו דאוריתא וקיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו והא דמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעיתא משום ארנונא ופריש ר"ש דס"ל כר' דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן לא דייק לן דאפי' לרבנן דאמר מפני האונסין מותר והכי מוכח בירושלמי בסנהדרין ובשביעית בראשונה שהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהא חורש חריש ראשונה חד משמר הוה איעבר בשמיטה וכו' עד לא אתאן אלא למיגבי ארנונא וכו'. ר' יונה ור' יוסי הורון למאפי לארם יקנה בשבתא אמר רבי מונא קושייתא קומי ר' יונה לא כן אמר ר' זעירא נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל עבירות שבתורה אם יאמר גוי לישראל וכו' ולא קיבל מהן אמר לא אתון משמרתון אלא מיכול פיתא חמימא שמעינן מיהא דר' ינאי אפי' בשביעית דאורית' קאמר והיינו דגרסי' בע"א א"ר הונא בריה דרב יהושע האי מאי דלא ידע כמה בשביעתא וכו' נפקא מינה לשמיטת כספים האידנא. ירושלמי בפ' בתר' דשביעי' את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד מכאן סמכו לפרוזבול מן התורה ופרוזבול מן התו' כשהתקין הלל לדבר תור' קשייתא קומי ר' אחא :

כמאן דאמר מעשרות מדבריהן ברם כמ"דא מעשרות מדברי תורה התקין הלל על דברי תורה אמר ר' יוסי וכי משעה שגלו ישראל לבבל כלום נפטרו אלא מן המצוות התלויות בארץ והשמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דבר תורה חזר ר' יוסי ואמר כלו' בשביעית בזמן הזה הוא דכתב וזה דבר השמיט' שמוט בשעת שהשמטה נוהגת בארץ דבר תורה השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל דב' תורה וכו' עד מדבריה' וש"מ דתקון פרוזבול אפי' בחוצה לארץ הוא תמן אמר אפי' למ"דא מעשרות דבר תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם:

תנן וזה דבר השמיטה שמוט ר' אומר שתי שמטו' שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה:

פסקו היובלו' שמיטה נוהג' מדבריהן ובפר' ששי בשביעית הוקש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע מה בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו אף בימי עזרא:

ממה נתחייבו ר' יוסי בר' חנינא אמר מדברי תורה נתחייבו דכתיב והביאך ה' אלהיך וגומ' מקיש ירושתך לירושת אבותיך וכו' ר"א אומר מאיליהן קיבלו המעשרות וכו' ותניא תמן שביעית משמט' מלוה בשטר ושלא בשטר רב ושמואל דאמרי תרויהו בשטר שטר שיש בו אחריות נכסים שלא בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים וכל שכן מלוה על פה ואע"גב דתני' אינו משמיט אפילו הכי הלכה כריש לקיש דהא ר' יוחנן גופי' לא עביד בה עובדא וקא דחי לה דילמ' ההיא בית שמאי היא דאמרי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי:

ירושלמי אתא עובדא קומי רבי יוחנן בשטר שיש בו