ספר העיטור נז

דברים הניקנין באמירה הן תני בר קפרא פוסק ע"מ לכנוס הוא פירש רבינו אלפס כל הפוסק ע"מ לכנוס הוא וכיון שלא כנס כאילו לא פסק ואיכא לפרושי מתניתין פוסק ע"מ לכנוס לא פסק בשעת קידושין ורבינו האי ורבי חננאל פירשו בפוסק במפר' אם תכנוס בתי אתן לך כך וכך אבל בסתם זכה הבת וזכה היבם ולפירוש רב אלפס זצוק"ל ניחא ולרבי' האי קשה תני בר קפרא דהוה ליה למימר פרש בה כתב גאון בטלו הקידושין בטל הפסק ול"ש יבם ול"ש אחר ואפי' נתן לו מקצת מעות חוזרין לאב ובין אם מתה היא ובין אם מת הוא האב יכול לחזור בו אבל אם נתן במתנה סתם לבתו כשתינשא ולא הזכיר לפלוני וכיון שנתקדשה אעפ"י שבטלו הקידושין ונתקדשה לאחר אין האב יכול לחזור בו פסק להכניס לה אלף דינרים הוא פוסק כנגדה ט"ו מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש:

ירושלמי. מה ראו לומר בכספים אחד ומחצה ובשום פחות חומש. אמר ר' יוסי בר' חנינא שמו דעת האש' שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ושמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספים ולעשותן אחד ומחצה אמר ר' יוסי הדה אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו רשב"ג אומר הכל כמנהג המדינה ומסתבר' מדנקט רישא דמתניתין הפוסק מעות לחתנו וסיפא נקט פסקה להכניס לו אלף דינר דייקינן מינה דווקא פסק שכותב ומוסיף אחד ומחצה אבל פוסק מעות לחתנו ולחתנו נותן ואינו יכול לכופו לכתוב בכתוב' שרוצ' האב ליתן כמה ליקרות פלוני חתנו כגון אלו שמרבין בממון לרבות כבודן ואינו כופהו אלא אם כן התנו בשעת קידושין:

בפ' מציאת האשה המשיא את בתו סתם לא יפחות לו מחמשה זוז אעפ"י שהוא יותר מעישור ועד כאן (אין) כופין מכאן ואילך בדעת האב ומסתברא עד עישור רוח חכמים נוחה הימנו אבל טפי לא והיינו דאמר ליה רב יהודה לשמואל לא תיהוי בר עבורי אחסנת' אפי' מברא בישא לברא טבא וכו' כדאמרי' מפני מה תיקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה עד עישור נכסים לאחר מיתת האב שמין דעת האב כדאמרינן לקמן לפרנסה שמין באב כדאית' פסק להכניס ערומה לא יאמר לכשתבא אצלי אלבשנה אלא מלבישה ועודה בבית אביה וכן המשיא את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה:

ירושלמי אין אומרים לפרנסים ללוות יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו במאה או בחמשים זוז יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שהיה ראוי לינתן לה. רבי יהודה אומר אם השיא הבת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה וקיימא לן הלכה כרבי יהודה וכשמואל דאמר לפרנסה שמין באב ול"ש השיא ול"ש לא השיא אזלינן בתר אומדנא דאב וה"מ דידעינן לאומדנא דדעתיה שעמד בינינו והכרנו דעתו. אבל לא עמד ולא אמדינוהו יהבי עישור ניכסי דברי ר' ואמר רבא הלכה כר' ואסיק' ההוא דלא אומדיניה והא דאמ' הלכה כר' יהודה דאמדיניה דהיכ' דידעינן מאי אומדן דעתיה אזלינן בתר אומדן דעתיה ואסיקו רבוותא ל"ש לאוסופי ול"ש לגרועי מעישור ניכסי וכן הילכת' א"ר בנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא אבדו פרנסתן:

דברי ר' ר' שמעון בן אלעזר אומר אף איבדו פרנסתן וא"ר נחמן הלכה כר' ואוקימנ' הא דמחאי הא דלא מחאי בין נישאו בנערותן בין בגרו איבדו פרנסתן כדתנן יתומה שהשיאוה וכו' הא גדלה ויתרה ודוקא דלא מיתזנא מיניהו אבל מיתזנא מיניהו אע"ג דלא מחאי לא איבדה אא"כ בגרה ונישאת ואמר רב אדא בר אהבה בגרה ולא נישאת אינה צריכה למחות נישאת ולא בגרה אינה צריכה למחות בגרה ונישאת צריכה למחות ואוקימ' דמיתזנא מינייהו ונערה דלא בגרה ולא אינסיבא אי נמי קטנה ואינסיבא אע"ג דלא מיתזנא מינייהו לא צריכה למחוי וכן הילכתא וחזי' לרבי' אבן מגש דפירש נישאת ולא בגרה אע"ג דלא איתזנא מינייהו אינה צריכה למחות ואמר על רבי' אלפס אגב שיטפא אמרה וצריכה למחות וליתה לפרושא דיליה אלא כרבי' אלפס וכדפרישית ונישאת אנישאת קשיא ולא מיבגרה ודקא מקשינן הא גדולה ויתירה בנישאת דומיא דיתומה שהשיאתה אמה או אחיה קאמרי ובקטנה שנשאת כולי עלמ' לא פליגי דלית בה פלוגת' ואדרבה איכא למימר בגרה ולא נישאת אע"ג דלא מיתזנא מיניהו צריכה למחות אלא בגרות ונישואין חד דינא אית להו. אמר רב הונא אמר רב פרנסה אינה כתנאי כתובה כדתני' האומר אל יזונו בנותי מנכסי שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו והכי גרסי' בחדשים וישינים וכן כתב ר"ח אע"ג דתנו לה להאי מתניתא בהיפוך לא משגחינן בהו וכן הוא ודברים ברורים הן דמזונו' אינן בחייו ופרנסה איתא אפי' מחייו מתחייב ועוד יכולין האחין לאחר מיתת האב להפקיע מזון הבנות ואינן יכולין להפקיע הפרנסה נמצא בין בחיי האב בין לאחר מיתת האב כח הפרנסה גדול מכח המזונו' והכי מסתבר לן דהא בתרי טעמי קמאי קס"ד דפרנס' חמירה ממזונות דפרנסה טרפי ממשעבדי וגביא ממטלטלי והאי טעמא נמי חומרא הוא דפרנסה והכי פירושא אל יזון שומעין לו כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו וזו מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה הבנים ירשו והבנות ניזונת מה הבנים אינם יורשי' אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות אינן ניזונות אלא לאחר מיתת אביהן. הילכך בת יורש' היא לגבי מזונות כבנים בתנאי ב"ד ומה בנים אם אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימין אף בנות נמי אמר יירשו בניי כל נכסי ולא הבנות דבריו קיימין אבל פרנסה חוב הוא שחייב האב בחייו מחיובא דקרא דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמשי' זוז ולאחר מיתת האב חוב האחים הוא כדאמ' לקמן ואין אדם יכול להתנות שלא יפרע את חובו ונותנין לה נ' זוז וכן הילכתא אבל ר"ח כתב ולית הילכת' כותי' ובתשובה לר' אלפס אין כופין האב בפרנסת הבת מיהא דאמר אל יתפרנס שומעין לו תלה ליה רב לר' חייא ביני חטי ירושלמי בפ' הניזקין רב הוה כתיב לר' חייא ביני שיטיא עמדו ושיעבדו מהו וקיי"ל בין מכרו בין מישכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וכן הילכתא:

מי שמת והניח ב' בנות ונטלה הראשונה עישור ניכסי ומת הבן א"ר יוחנן שנייה ויתרה א"ל ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ואת אמרת שנייה ויתרה ירושלמי ר' חנינא סבר מימר אף השנייה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה וכו' ר' זעירא קומי ר' דוסא היך עבדין עובדא א"ל כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא ומסתבר' כיון דלא איפסקא הילכתא סמכינן אפסקא דירושלמי דנפיק עובדא כר' חנינא וליתה לדר' יוחנן דתלמיד הוא לגבי ר' חנינא. אבל ר"ח ורבי' אלפס פסקי כר' יוחנן כדכתב בהילכו' אמר אמימר בת יורשת הויא ורב אשי אמר בעלת חוב הויא ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי מסלק ליה ואסיקנ' בעלת חוב דאחין היא:

רבינא אגביה לברתיה דרב אשי ממר בריה דרב אשי בינונית ושלא בשבועה ומבריה דרב שימי בר אשי זיבורית ובשבועה וכן הילכתא וכתב רב האיי אם מת האב בלא נכסים ומת אבי האב ואח"כ נפלו להם נכסים אין נוטלת עישור נכסים מן האחין וראוי הוא והאי דאמר מטלטלי לא מישתעבדי לכתובה אפילו מיניה דידיה כדגרסי' בפ' ר' אליעזר אפילו אתה מוכר שער ראשך וכו"'. והא דתניא שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וכו' צריכין ב' גיטין לגבות כתובה מן החבילה ואוקמנא כר' מאיר דאמר מטלטלי מישתעבדי לכתובה ש"מ לרבנן לא מישתעבדי אפילו מיניה דידיה מה שאין כן בב"ח. דאמרי' אפילו מגלימא דעל כתפיה ומההיא דגרסי' בערכין ההוא דבעא לאפקועי לכתוב' דאיתתיה זבנינהו לניכסיה והדר גירשה לדביתהו אמר לה מטלטלי לכתוב' לא מישתעבדי שלחה רב יוסף וכו"' וקאמר רב פלטוי ריש מתיבתא ה"מ דלא משעבד מטלטלי לכתובה אבל שיעב' מקרקעי ומטלטלי וקנו מיניה גבה מטלטלי. ואנן דכתבינן האידנא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות בין בכתובה בין בב"ח גבי מטלטלי מיניה דידיה ומיתמי בתקנתא דרבוותא ומסתמא כי ליכא מקרקעי אבל איכא מקרקעי לא גביא מטלטלי אפילו בתקנת' דגאוני' תנאי כתובה ככתובה דמי ופרנס' נמי גביא מעמל' דבתי שהן מטלטלי' ורבי' האיי איתשיל מקמיה בהאי עיניינא ושכר מזון האשה והבנות ממטלטלין כתקנתא דמתיבתא אבל פרנסת הבת קאמרי רבנן לתקוני בהא מילתא תקנתא ולא תקינו ומשום דקי"ל בפרנסתא שמין באב משנינן אילין מילי כאסמכת' ודרך בקשה מן הבנים דמי שיש לו מטלטלין הרבה ואין לו קרקע אי אפשר שלא לתת לבנות וכל הני שנין הכין קא רנפא מילתא. ומסתברא דהא דפסק רבא לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי דוקא דכולהו ניכסי מטלטלי אבל איכא עישור נכסים מקרקע ואינן מטלטלי יהבינן מקרקעי ואי נמי דוק' דלא אמדיניה לאב אבל אמדיניה לאב לפרנסה שמין באב כשמואל וכי אמר שמואל ממטלטלי נמי קאמר כדאמר רב זן מחטי דעללה לימא כשמואל ס"ל וכו' כדמוכח התם ירושלמי ארמלתא דרב הונא גבי לה כרובה ממטלטלי ממנהג מקומה שמעון בר' נהוג בסוריא לגבות כתובתה מנחשת וממצע ר' יונתן נהוג בערביא לגבות מבשם ומגמלים גרסי' בפ' שני דייני גזירות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל אמרו חכמים תהא יושבת עד שתלבין את ראשה אדמון אומר יכולין לומר אם אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין את ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון וכן הילכתא:

ירושלמי מתני' בשפסק האב במעמדן אבל לא פסק האב במעמדן אף רבנן מודו וכתב רבי' שרירא במורדת ובתר רבנן סבוראי כשראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בגוים ליטול להן גיטין מבעליהן באונס ויש שכותבין באונס ומסתפקי בגט מעוש' בדין או שלא כדין וקא נפיק מינה חורבא תקיני ביה מר רבא בר רב הונא נ"ע למורדת ולתובע' גירושין שכל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו משלה שתטלם ומה שכותבין על עצמו אפילו תפשה מחזירין לבעל וכופין אותו וכותבין גט ויש לה מנה מאתי' ומנהג מקומינו בידינו היום כשלש מאות שנה. והכא נמי כי אמרי' או כנוס או פטור אפי' פסקה היא לעצמה כייפי' ליה ויהיב ליה גט כדכתב רבינו אלפס גרסינן בפרק מציאת האשה המשליש מעות לחתנו וכו' כדכתב' באות ש"ין בשלישות: