ספר העיטור לח

שבועה ממקום אחר איכא מאן דאמר דווקא שחלקו בסתמא אבל פטרו זה את זה משבועה אינו יכול לגלגל ואסכימו רבוותא דלא מהני נאמנות לגבי גילגול כדאיתא בנאמנות ואיבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ואפילו מגלגלין ירושלמי חד בר נש אזל בעי וכו' בחוב:

כתב בכך וכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלו' ופלו' הוו עלנא סהדי וקנו מיננא וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו בידא דכל חד וחד מיננא דצבינא ברעות נפשין ואישתתיפנא ויהיבנא כל חד וחד מינן כך וכך למיעבד ביה עיסקא וכל רווחא דאתי לן מן שמיא בממונא דא או בממונא אחרינא בימא או ביבשתא במציאה או במתנ' או בדורון כל מה דרחמנא יהיב לן בין באגר בין בהפסד ניפלוג כחדא פלגא דידי ופלגא דידיה וזמן השותפות עד יום פלו' ועד ההוא יומא לא יהוי לן רשותא למיפלג חד בלא הרמנא דחבריה ובתר הכי אי צבינן לאוגודי ההוא שותפותא לחיי ואי לא יהא רשותא לכל חד מינן לאיפלוגא בעל כרחיה דאידך וכל חד מינן קביל עליה הימנות' דשמיא דלא ליערים ולא ליכסי ולא ליטמר מחבריה שום מידי אלא בקושטא ובהימנותא ליזיל כל חד וחד לחבריה וחמר שטרא דנן קבילנא עלנא ועל ירתאנא בתרנא אגב ארבע אמות קרקע כחומר כל שטרי וכו' ואם יש בו תנאי וקנס כותב כמו שכתב בכתב התנאי:

אות שי"ן שלישות ממון כדתניא בפ' עשרה יוחסין הודאת בעל דין כמאה עדים ושליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומ' כך שליש נאמן אימתי בזמן שהשלישו' יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם כלו' הרי הוא כעד אחד ונתבע חייב שבועת התורה וכתב הרב המחבר שליש שהוא כשאר בני אדם ומחייב שבועה לנתבע כגון ששניהן נסתלקו מעל השליש ואין להם עליו שום תרעומת ובתשו' לרבינו האי שליש נאמן בלא שבועה דחזקה אין אדם חוטא ולא לו אטו ההוא דנפק שטרא מתותי ידיה ואמ' ידענא ביה דפריעה הוא והימנוה מי אצרכוה שבועה ומעשים בכל יום כשהשלישות יוצא מתחת ידו נאמן בלא שבועה לבעל מתיבתא אמור רבנן שליש קרוב נאמן דהא אמרינן שליש נאמן משניהם מאי טעמא דהא הימנוה ותנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך אינו יכול לחזור בו וכו' וכל זמן שהשלישות בידו נקרא שליש ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזיר לאחד מהן ולא החזיר עדיין הוא שליש ונאמן ומסתברא דאם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר אין לו ליתן אלא בפני שניהן ויבוא בפני בית דין ויפרש בפניה' עניין השלישו' שמא יפול ביניהן מחלוקת ויצא השלישית מתחת ידו ולא יהיה נאמן אלא כעד אחד לפיכך צריך שיכתבו ב"ד ויחתמו הענין או שיודיעוהו תחילה כי היכי דכתבינן בנפרעת שלא בפניו בכתוב':

גרסינן בגט פשוט מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו' ואסיקנא דלית הילכתא כר' יוסי דאמ' אסמכתא קניא והלכתא אפי' החזיר לו את השטר לא קני כדרב נחמן דאמר השתא דאמר אסמכתא לא קניא הדר' ארעא והדרי פירי וכתב ר"ח דאי אמר ליה בלשון אסמכתא ולבסוף אמר ליה לשליש הב ליה שטרא בסתמא לא קני אבל היכא דקנו מיניה ומקני ליה ההוא שטרא וכל זכותא דאית ליה ביה ואמר לו תן ונתן לו דסתם קניין לכתיבה עומד והוה ליה ככתיבה ומסירה ומסתברא בלא קניין נמי קני:

גרסינן בפרק הגוזל ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח לו בהן חיטין ולקח שעורין שעורין ולקח חיטין תני חדא אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו אמר רבי יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר הא ר' יהודה וכו' אלא אמר ר' אלעזר הא והא ר' מאיר ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחור' הילכך לכולי עלמא נתן לו בתורת שותפות לסחורה ושינה אם פיחתו פיחתו לשליח' ואם הותירו הותירו לאמצע בשליחות שלא יטול בה שליח כלום לבעל המעות בשליחות לאכילה פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה וקיימא לן כר' יהודה ואם פיחתו פיחתו לשליח ואם הותירו הותירו לבעל המעות דלא קנו להו בשינוי ודינו כשליחות לסחורה הדין היא סברא דרב אלפס ולסחורה דקתני הכא למחצית שכר הוא ולא נהירא לן מדקתני לשלוחו שליחות הוא ולא שותפות ותו לא לישתמיט תנא וליתני הותירו לבעל המעות ותו מדקאמר אימר דשמעת ליה לר' מאיר מידי דחזי ליה לגופיה כו' ש"מ הא מידי דלא חזי ליה לגופיה מיתרצא מתני' הא ר' הא ר' יהודה אלמא אע"ג דלאו למחצית שכר הוא דומיא דאומן והשכר לאמצע תניא הוסיפו לו אחת יתירה לשליח ר' יוסי אומ' חולקין וכו' אמר רב ספרא הילכך דבר שיש לו קצבה חולקין דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות ולמה חולק עמו הואיל ובאת הנאה לשליח על ידי בעל הבית כדגרסינן בירושלמי וכן הילכתא הנותן מעות לשלוחו לפרוע לגוי והטעהו בחשבון כדבר שיש לו קצבה הוא וחולקין באמצע ואסיקנא היכא דאמר לשליח זיל זבין לי ליתכא ואזל וזבן ליה כורא מוסיף על דבריו הוא וליתכא מיהא קני אבל אמר ליה זיל וזבין לי כורא ואזל וזבן ליה ליתכא איבעיא לן ולא איפשיט וכתב רבי' אפרים דמעביר על דבריו סוגיין ולא קני והיכא דאמר ליה זבין לחד קפידא סתמא בעיא ואסיק לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפי' למאה ודווקא דלא טעה שליח אבל טעה אפי' כל שהוא לא קני דכי אמרינן אין אונאה לקרקע ה"מ היכא דטעה בעל הבית אבל טעה שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואפי' טעה בכל דהו מכרו בטל. כדפס' בפ' אלמנה שליח כאלמנה שאם מכר שוה מנה ודינר במנה מכרן בטל כתנא קמא וגירסת רבינו חננאל ור' אלפס כדכתב אבל בנוסחא דילן פשיטא אמר לאחד ולא שנים קפידא סתמא מאי ולא נהירא לן דהא אלמנה בסתמא ממש היא דלא אמר לחד ומסתמא למחצה שכר לא איירי תנא כלל ובשליחות ממש איירי ובשליחות לסחורה לא פליגי דאי יהבינהו ניהליה לחצאין ולא אשכח חיטין וזבן שעורין כיון דאילו אהדר ליה לזוזי לא הוה ביה רווחא השתא דאפקינהו בשעורין וארווח הוה ליה כדבר שיש לו קצבה וחולקין כי פליגי לאכילה לר' מאיר קני ליה בשינוי והותירו לו כר' יהודה לא קני להו בשינוי והוה ליה כשליחות לסחורה והותירו לאמצע וקי"ל כר' יהודה דאפי' בשליחות לאכילה הותירו לאמצע ולא אמ' הותירו לבעל המעות אלא היכא דלא שינה כגון חיטה בחטין ושעורה בשעורין ובהוסיפו לו אחת יתירה בדבר שאין לו קצבה ובעל מתיבות משמע דסבירא ליה כהאי סברא והכין כתב הנותן מעות לשליח וכו' לא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה אבל חיטי בחיטי הכל לבעל המעות:

ירושלמי אמר ר' דוסא בשקיים שליחות נתכוון מוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחות נתכוון לזכות לוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאת הנאה על ידו חולק עמו לבעל מחיבא הא דאמר בקידושין רב הונא יהיב ליה זוזי לרב ואמר ליה זיל זבנה ניהלי להאי ארעא אזל זבנה לנפשיה התם רב בזוזי דנפשי' זבן ובאות בכי' נאריך גרסי' בפ' איזהו נשך אמר רבא הני תלתי דיהבי לחד למיזבן להו מידי ואזל וזבן לחד ואיצטרי' לכל חד וחד למאן דזבן זבן והוא הדין דלא ידע חד מחבריה לראש ישיבה ראובן דאמר ליה לשמעון אית זבונתא בדוכתא פלנית זיל זבנה שמעון לנפשיה ואמר ליה ראובן פלג לי ואמר ליה שמעון לא פליגנ' אי דיהב ליה זוזי ראובן לשמעון למיזבן ביני הדדי וקני מיניה מחייבי ליה בי דינא למיתן ליה מנאתי' מן ההוא זבינא ואי לא שקל זוזי שמעון ודברי' בעלמ' הוא דהוה ביניהון והשתא הוא דהדר ביה מודעין ליה בי דינא עונשא דקא עבר אדאוריתא דכתיב איפת צדק והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק דמתבעיה לקייומיה למימריה וכ"ש היכא דקנו מיניה ולא לוקי' בחזקת רמאי לנפשיה כי ההוא דרבין חסידא בריש גמר' דהאיש מקדש:

גרסי' בפרק מציאות האשה ת"ר המשליש מעות ליקח שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי מן האירוסין יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר כו' ומסתבר דגדולה מן האירוסין איכא ביניהו דרבי מאיר סבר אע"ג דגדולה הוא יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר בד"א מן האירוסין אבל מן הנישואין הרשות בידה בד"א בגדול' אבל בקטנה:

אין מעשה קטנה כלום ואמר רבא אמר רב נחמן הלכה כר' מאיר וקיי"ל כר' נחמן בדיני ותניא האומר תנו שקל לבני בשבת וראויין לתת להם סלע נותנין להן סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל וכו' אם מתו ירשו אחרים תחתיהן אין נותנין אלא שקל ואמר רב חסדא הילכתא בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להם כל צורכם והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואמ' רפרם לא שנו אלא במקום שאין להן אפיטרופ' אבל יש להם אפיטרופו' אין מקחן מקח ואין מכרן מכר ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום. ש"מ בין במקום שליש בין במקו' אפיטרופוס וכן הילכתא:

גרסינן בפ"ק דגיטין האומ' תנו גט זה לאשתי שיחרו' זה לעבדי רצה לחזור בשניה' יחזיר דברי ר"מ וחכמי' אומ' חוז' בגיטי נשי' אבל לא בשחרורי עבדי' ואמ' ר' יוחנן התופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כגון ההוא דיימר בר חשו דאמר ליה לשליח' זיל תפשה ניהלי כגון שליח או אדם מן השוק דומיא דמי שליקט את הפיאה אבל התופש לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים קנה התופש לבעל חוב במקום שיש עליו כתובה אשה לא קנה וחייב לחלוק הממון ביניהן לכל אחד ואחד כפי שחייב להם אלא אם כן עשה ברשות הלוה כגון האומר הוליך שטר שיחרור זה לעבדי האדון חוזר בשליחות והשליח מחזיק בגט שיחרור ותופשו העבד בעל כרחו ומשנתנו דקתני לא יחזיר משום דאמר תנו כאומר זכו דמי והוא הדין בהוליך למאן דאמר כזכו ור' לוי פירש במקום שחב לאשה בכתובה דייקי רבוותא תנו כזכו דדבר שהוא ברשותו. אבל דבר שאינו ברשותו כגון מציאה לא כדגרסינן בריש גמרא דבב' מציעא דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי ומסתבר' דהתופש לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים לא שוי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה וכיון דקנה נפטר הלוה והתופש חייב באחריות והולך מנה שאני חייב לו לא דמי לתופש לבעל חוב והילכך לוה שפרע לערב הוה ליה הערב כתופש לבעל חוב במקום שאינו חב