ספר העיטור לז

ואמר רב מנא קשיתא קומי ר' יודה ולא מודי רבי אלעזר שאם התנו ביניהן שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו שוורים כמו תניי הם חזר ואמר קומי רבי יוסה אמר ליה בפירו' פליגין סתמן חולקין בשוה ר' זעירא אמר זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו וגמרא לית ליה להאי סברא דקאמר יכיל למימר ליה ורבה ורב הונא מתרצי להנך קושייתא דקאמר מסתברא בשור לחרישה הא לאו לחרישה איכא לאקשויי הדן יהב מאה והדן יהב עשר ואת אמר הכין ואטעמא דגמרא דילן וכר' בון בר' חייא דירושלמי סמכינן וכדכתיבנן ורבינו שמואל בן חפני כתבא בספר השותפות אע"פ שלא נתערב ממון השותפות זה עם זה נכנס לכלל השיתוף והריוח לאמצע והרב אלפס חלק עליו בתשוב' ואמר דדוקא שהטילו שניהם לכיס אחד ונתערב הממון. הא לאו הכי לא והיכא שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה והתנו ביניהן שיתוף עד זמן פלו' בכל מה שיזדמן להם מן השמים בין במציאה בין בכל דבר איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעול' הוא ואיכא מאן דאמר דמהני וכתב הרב החסיד טעמא דכל חד וחד נעשה שכיר ופועל לחבירו ודמיא להא דאמר ששכרו ללקט מציאות ומסתבר' טעמא דרבינו משולם בר' קלונימס מלוקא שהשיב לבית דין שבארלדי על שלשה אחים שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם יחלקו שלשתם בשוה ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההוא הנאה דקא סמכי להדדי כדאמר' באחין שחלקו בההוא הנאה דקא צייתי להדדי גמרי ומקנו ובפסקא אמרינן בההוא הנאה דקא מיחתנו אהדדי גמרי ומקנו וגבי שומר אמרי נמי בההוא הנאה דקא סמוך עילויה ומהימן ליה גמר ומשעבד הילכך כל תנאה מהני בשיתוף בין מציאה בין דורון משום האי טעמא דקא משתתפי אהדדי גמרי ומקנו. וכל שכן אי אתני בהדי דלא ליזבון באשראי ולא תיזיל באורחא רחיקתא בלא הירמנותי ותהימן לי כבי תרי סהדי וכל תנאי דמתני אהדדי מהני תנאה בר מתנאה דאיסורא ובתשובות הצרפתי' אם נתפס אחד מן השותפין עם הפרקמטיא אין על חבירו כלום שאחריות גופו לא קיבל עליו והביא ראיה מהא דשטף נהר חמורו וחמור חבירו וכו' ותו הא דגרסי' בירושלמי האחין והשותפין שנפל אחד מהן לאומנו' וכו' בהדא רבי נחמן בריה דר' שמעון בריה דר' נחמן נתפש לכילי אתא עובדא קומי ר' אמי אין אית בניכסוי דר' נחמן דנתפש לכולי ינתן לו מנכסיו ואם לאו ינתן לו משל אמצע ודווקא דאתני אהדדי אבל מסתמא כגון סתם אחין שהם שותפין במציאות כל אחד ואחד לעצמו כדגרסינן בירושלמי אמר רבי חייא בר אבא סתם אחין שותפין עד ג' דורות והכי גרסינן התם בירושלמי אמר ר' אסי בן שנראה חלוק בנכסי אביו בחיי אביו מה שסיגל לעצמו סיגל כהדה חד בר נש איתעבד חד סופר בעא אחיה לפלג עימיה אתא עובדא קומי רבי אמי אחר כך אנו אומרי' אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו ואדם שיצא ללסטים אחיו חולקין עמו וכך אנו אומרי' לשון אתמהא היא בגמר' דירושלמי כדאי' בגמר' דערלה כך אומר ענים חייבין במעשר ובמסכת משקין פקדון אינה גובה מנכסי יתומין ובמסכת ביצה כך אנו אומר אסור לישתמש על גבי קרקע ובעל מתי' אייתין ליה בפ' הנושא את האשה בהאי לישנא ירושלמי אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו אדם שיצא ללסטים אחיו חולקין עמו ובירושלמי כאריסה דבר זיזא מהו דיימרון דקיקיא ללרביא נחלוק עמכון יכולין למימר ליה מציאה אשכחן ש"מ מציאתן לעצמן עד שישתתפו בתנאי ולהאי לישנא דקאמר בהדה ואיכא לפרושי בן שנרא' חלוק בחיי אביו כגון שסיגל לעצמו בחיי אביו והיה סמוך על שולחן אביו ולא תבעו אביו בחייו מה שסיגל לעצמו סיגל דאזילנא בתר אומדנא מדלא תבע ליה מחל כהדה בר נש איתעביד ספר בחיי אביו ולא היה אביו תובעו כלום אתא קומי רבי אמי וכי אדם שמצא מציאה בחיי אביו ולא תבעו אביו חלקו הכי מחל וכן מי שיצא בליסטיות ומצא מציאה ידוע הוא שאביו לא נתרצה בכך ומחל וכן מי תגר' דסמך ומרויח לעצמו ולא תבע ממנו האב כלום מה שסיגל סיגל לעצמו והרי הוא כאילו נתן לו במתנה ואין האחין חולקין והיכא שהטילו לכיס שניה' אפי' הטיל א' יותר אין לו אלא שכר עמלו ומזונו כדגרסינן ר' אלעזר מהגרוניא הוה ליה אריסיה יהיב זוזי וזבין תורי וכו' ושכר עמלו ומזונו בשכר עיסקא גרסינן בפ' כל הנשבעין אלו נשבעין שלא בטענה וכו' ואחין נשבעין בטענת שמא מאי טעמא משום דמודו ודווקא בנכסים שטרחו והרויחו מודו במה שלא טרחו לא מודו ואמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהן שתי כסף בשמא אתה חייב לי שתי כסף זה מודה לו במקצת שהוא כעין דאוריתא ש"מ דלא מחייב שותף שבועה אלא אם כן מודה במקצת דווקא שנתעסקו שניה' בממון אבל אם אין האדם מתעסק בו וחבירו מודה אינו יכול להשביעו בשמא ואם זה אומר נתעסקת וזה אומר לא נתעסקתי נשבע שבועת היסת על טענת בריא ומגלגל עליו טענת שמא אבל לכתחילה אינו יכול להשביעו ולומר לו כיון שהיית שותף עמי בממון שמא נשאת ונתת בו אלא נעשה זה משועבד לזה וזה אינו משועבד לזה ואינו נשבע אלא אם כן שניהם נתעסקו בממון והיכא דראובן ושמעון נשתתפו ונטל אחד מהם מן הממון ונשתתף עם לוי הרי חבירו משביע ללוי ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וכ"ש אם נתן ראובן לשמעון בתורת עסק ונתן שמעון ממנו ללוי בעסק משביע ראובן שבועת השותפין דאמר ליה ממונא דידי הוא. ושליחותא דידי עבד ואם שמעון השביע ללוי קיימא לן שבועה לאחד שבועה למאה ואיכא מאן דאמר אפי' אשת שותפו משביע כדין אשה נושאת ונותנת בתוך הבית כדאמרינן אפילו אשתו של שומר נשבעת דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו מפקיד דאם כן נמצאת אשה גובה לממון השיתוף ועוש' הודאה בממון השיתוף ולאחר חלוקה מחזרת לבעלה ואם התנו מתחילה שלא להשביע נשותיהן תנאי ממון הוא וקיים ואין עליה אלא חרם סתם ואיכא מאן דאמר דלא עדיף שותף מבעל דהא בעלה אינו יכול להשביעה אלא בסוף. אבל בטענת בריא משביע לה ואע"ג דקיי"ל שוטה וקטן והאשה דאמרינן פגיעתן רעה ה"מ בחבלה אבל גניבה וגזילה והוא ידוע בידה משביעין אותה ה"מ בטענת בריא אבל בטענת שמא לא וכתב הרב קרובינו דינא דשבועת שותף עם אשת שותף כדין אשה עם בעלה ופסק רב אלפס דהלכה כתנא קמא דאם הושיבה חנוונית או שמינית אפיטרופוס הרי זה משביע' ואם לאו אינו יכול להשביעה בשותפות נמי היכא שבעלה יכול להשביע כגון שמינת אפיטרופוס מאותן נכסים שותף משביעה אשת שותפו על טענת שמא. ואם לאו אינו יכול להשביעה ואשה הנושאת והנותנת בתוך הבית בין אלמנה בין אשת איש ומסתברא דאפי' פטר ראובן לשמעון משבועה ואי נמי פטר שמעון את לוי (אין) ראובן משביע ללוי אלא אם כן פטר הוא והבאים מכחו כדתנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל משביע הוא את יורשיה ויורשיה שנתן לה רשות להיות אפיטרופוס כדפר' בנאמנות דמשאיל שנתן רשות להשאיל וכו' ואע"ג דקיי"ל תנאי ממון קיי' ה"מ דלא קא מיחייבי לאחריני כדאיתא התם בפרק מי שהיה נשוי אמר רב הונא הני תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינ' לא מצי אידך למימר לא הוה ניחא לי דתישתעי את דינא בהדיה אלא שליחות עבד ודוקא דאיתיה דאיבעי ליה למיתי אבל ליתיה במתא לא מצי למימר ליה אי הואי אנא התם הוה טעיננא טפי:

ירושלמי וכחש בעמיתו פרט למכחיש א' מן האחין ולאחד מן השותפין פרט למכחיש בעדים ובשטר אמר ר' יוסה הדה אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה הן ולא עבדין כן. והילכתא אם מת אחד מהן או העני או כפר אחד והודה אחד מהן אותו שהודה מתחייב בכל ואין מקבלין עדות על חבירו וכן מי שהודה לאחד מן השותפין או פרע לאחד מהן כאילו לא פרע ולא הודה:

גרסינן בפרק חזקת הבתים אמר שמואל השותפין מחזיקין ומעידין זה לזה ונעשין שומרי שכר זה לזה ודווקא דאמר ליה שמר לי היום ואשמר לך למחר כדאוקמ' התם הא לאו הכי מסתמא שמירה בבעלים היא ופטור אפילו בפשיעה דקיי"ל כמאן דאמר פשיעה בבעלים פטור והוא הדין לאחין וליורשין דקיימ':

גרסינן בפרק כל הגט בשלשה פרקי' מוכרין את היין וכו' למאי הילכתא לשותפי ש"מ שותף אינו רשאי למכור שלא מדעת חבירו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב והיכא דזבין חד מינייהו באשראי בלא רשות דחבריה איכא פלוגת' ביני רבוותא ומסתבר' כיון דאורחא דתגרי בהכי פטור והכי נמי אי אזיל ומהדר עיסקא בימא דאורחא דתגרא ופסיד פטור אבל אי אתרי ביה אע"ג דעבד בממונא דחבריה כנטירותא דידיה חייב וכן שדרו ממתיבתא דמר רב כהן צדק ובתשוב' תרין שותפי דמית חד מנהון ולא אישתבע. אי נמי חשיד חד מנהון לית דינא לאישתבעי לאידך:

ירושלמי. אמר רבי יוסה בר בון הדה דתימר בנושא ונותן שלא בחשבון אבל נושא ונותן בחשבון לא בדא ואסיק' בן בית הוא נושא ונותן חשבון. פר"ש שלא תיקנו שבועת השותפין אלא כעין דאורית' וכי אית ביה מההוא עיסקא הוה ליה מודה מקצת ומישתבע. ואי לא לא והיינו טעמא דבעינן שיהא ביניהן טענת שתי כסף. דאי משום מחילה כי נתגלגלה שבועה ממקום אחר אמאי משביעין ואיכא מאן דפריש טעמה משום מחילה ונפקא מינה להיכא דלא ידע דמחיל דמשבעי' ליה וכתב הרב החסיד ז"ל וחכמי נרבונא פסקו דינם דטעמא משום מחילה בתשוב' לרב האיי גאון חלקו אין בו זמן אלא בחלוקה בלבד דמחל ואמר רב אלפס אם אמר הנתבע חלקתי וזה אמר לא חלקנו ואית לי גביה כך וכך משביע לו על טענת בריא שבועת היסת ונשבע על טענת שמא בגילגול ובתשובות דיליה מאן דאמר לא חלקתי אי אתא בטענת שמא לית ליה עליה דהאיך אלא חרם סתם דלא אישתייר גביה מידי ופטור וסברא הוא דלא משבעי' שבועת היסת אלא על כפירת ממון והאי טענה כפירת שבוע' הוא ואי לאחר שחלקו אתא ותבע ליה בטענת שמא מחרימינן ליה חרם סתם על מאן דגזל ליה מההוא שותפותא נתגלגלה לו