ספר העיטור לו

חזינא לרבוותא קמאי לרבינו שרירא ולרבינו האי בתשובות ובעל מתיבתא הכין כתב אשה שאיבדה כתובתה ונתאלמנ' או נתגרשה לא מיבעיא מאתים זוז דחזו לה מדאורי' דגביא אלא אפי' תוספת גביא וכיצד עושין מוציאין שתים ושלש כתובות מקרובות ומגבין לה בפחות מהן ובשבועה ומה שתמצא בתשובות לרבינו דגרושה אם טען פרעתיך לאחר גירושין תישבע כל מי שיש בידו שטר ובתשובות אחרות אלמנה שאיבדה כתובתה אין לה כתובה דאיפשר שמחלה לבעלה. אי נמי אתפסה צררי מסתברא דליתה ובתשובות אחרות תמצא בשמו דגובה והיכא דחייב מודה לא חיישינן לצררי דהא קי"ל כמד"א פוסקין מזונות לאשת איש ולא חיישי' לצררי והא דגרסי' בגט פשוט ובער' אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. דרב הונא ברי' דרב יהושע אמ' אימור צררי אתפשה מאי ביניהו איכא ביניהו בשחייב מודה אי נמי בששמתוה ומית בשמתיה דשלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ותו לא אלא דשמתוה ומית בשמתיה. לאו למימרא דהילכתא כוותיה דחיישינן לצררי דא"כ הול"ל הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ותו לא אלא דשמתיה יה ומית בשמתיה והילכתא כוותיה דדמי לגזלן דקי"ל דחייב להחזיר משום כבוד אבותיו ואפילו קטנים חייבים אבל בעלמא אפילו חייב מודה לא איפסיק הילכתא כחד מינייהו ואתא רבא ואמר טעמא משום שובר. ולצררי לא חיישינן והילכתא קי"ל כרבא כהילכתיה וכטעמא דפסק אין נזקקין לנכסי יתומין ואם אמר תנו נזקקין והוא הדין בחייב מודה דהא רבי אסי ורבי יוחנן ורב הונא כולהו סבירא להו בשחייב מודה נזקקין דלא סבירא להו כרב פפא וכן פי' רבי' שמואל דאמר חדא והוא הדין לאידך. ואע"ג דגרסינן דרב אלפס גרס דהילכתא כרב הונא בנוסחא דילן לא אשכחן ורבינו שלמה בערכין שלחו מתם שמתיה ומית בשמתי' נזקקין אבל בעלמא אפי' חייב מודה אין נזקקין דאיכא למימר מודה דחייב לה אבל איכא למימר דמשכון או צררי אתפשיה והילכתא כרב הונא דחייש לצררי ואיכא לפרושי כר"ש שמתיה ומית בשמתיה הילכתא כרב הונא כלומר בההוא פליגי אבל מודה דחייב לא פליגי דאפי' לרב הונא איכא למיחש וחייב מודה ומת בגו זמניה איכא בין רב הונא לרבא טעמא משום שובר וקי"ל הילכתא כרבא שפסק הילכתא אין נזקקין וכטעמא וכהילכתא ובחייב מודה נזקקין והיינו דאמר תנו נזקקין ותמיהא לי לרב אלפס דאייתי רב הונא ורבא ואפילו למאן דחייש לצררי ה"מ בקטנים אבל בגדולים לא ובשבועה גביא וכתבה שובר ורב אשי נמי סבירא ליה כדגרסינן בפ' גט פשוט אמר רב האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר להו שויוה בר חמשין חמשין לא משוינן ליה דאמר ליה פרעיני ואמר ליה הב לי שטרא ואמר ליה שטרא אירכס לי וכתב ליה תברא והשתא קא מפיק ליה להאי והכין פסקי כולהו רבוותא וזה כמה שנים שבא מעשה לידי באשה שאיבדה כתובתה ופסקתי לה מאתיים וחלקו עלי רבוות' והיום ראיתי תשובה אחת מר' שמואל ל מאוטרנטו על ידי מעשה שהשיב לר' שילה בנו של ר' יצחק מסיפונט זצ"ל ופסקו לגבות לה כתובה בין ממנו בין מיורשיו בשובר שכותבין ורבי שילה שמצא במפתחות דרבי אבהו ורב פפא הלכה כרב פפא ליתה דקי"ל כותבין שובר ומיהו מזוני לית ליה דכיון דאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה לא אמרי נכסי בחזקת אלמנה קיימי:

גרסינן בפ' שנים אוחזין אמר רב חמא בר אבא אמר רב סמפון היוצא מיד המלוה אע"פ שכתב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול ואם נמצא בין שטרות קרועין יעשה מה שבסימפונות:

ירושלמי לבעל מתיבתא סימפון היוצא מיד המלוה אע"פ שכתב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול שאני אומר מתעסק בשטר היה והתנן שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע הוא הא נמצא ביד מלוה פרוע מאי כדון אמר בר בון תיפתר בדייתיקי שאין אדם מצוי לפגום דייתקי שלו ובנוסחא דילן אמר רב סימפון היוצא מיד המלוה בכתב ידי המלוה פסול שאני אומר וכו' מתחת ידי אחר כשר ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל אמר לעולם אין סימפון כשר עד שיצא מתחת ידי המלוה והא תנינן שלא מצינו וכו' סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא לאחר חיתום שטרות כשר:

בפ' השותפין ההוא שטרא דיתמי דנפק עליה תברא. אמר רב חמא לא אגבויי מגבינן ליה ולא מיקרע קרעינן ליה וכו' ואסיקנא הילכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון אימר זייופא זייפו איכא מד"א דווקא דאפיק אבוהון שטרא עליה דלווה למיגבא מיניה ולא אפיק עליה האי תברא ומדלא אפקיה סהדי שקרי נינהו הא לאו הכי לא אמרינן זייופי זייף דהא קי"ל בערכין הלכה בכולהו נזקקין לבר מנמצ' שדה שלו דאחזוקי סהדי שקרי לא מחזקינן ואיכא מד"א סהדותא על פה היא ולא מחזקינן בשקר' אבל בשטרא מחזקינן ואיכא, למימר אי בעל פה היכי מקבלינן הא אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והתם קטנים נינהו:

שובר בכך וכך בשבת וכו' איך אמר לנא פלוני בן פלוני הוו עלי סהדי וקנו ממני וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלו' למיהוי בידיה לזכו ולראיה דצביתי ברעות נפשאי ובטילית ליה לההוא שטרא דהוה ליה גבאי כך וכך וזמניה זמן פלוני ואירכס והשתא לית לי גביה דפרע לי פלו' כל מה דכתב בההוא שטרא ולא פש לי גביה ולא מידי אלא כך וכך וכל היכא דאיתיה ליבטיל ההוא שטרא וליהוי כעפרא וכל מאן דאתי מחמת' בהרמנא דילי ולא דילי ליקום ולערער וישתעי דינא בהדי פלוני דנן או על מאן דאתי מחמתיה מחמת ההוא שטרא דזמניה זמן פלוני וכתב ביה כך וכך ליבטיל לההוא דינא ולא ליהוי ביה מששא וכל שטרי דיפקון מתחות ידאי ודאתי מחמתי על פלוני דנן ועל דאתאי מחמתיה ליבטלן וליהוי כחספא לא שרירין ולא קיימין וכל מודעי דנפקין על שטרא דנן ליבטלן כחרס הנשבר וחומר שטרא דנן כחומר כל שטרי דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא ודלא כטופסא דשטרי וקנינא מפלוני לפלוני בכל מה דכתוב ומפורש לעיל:

אות שני שיתוף דתנן וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותירו כך הם חולקים כלומר לפי המעות.. ואמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אמר רבא מסתברא מילתא דשמואל בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ופירש רבינו אלפס שור לחריש' ועומד לטביח' כגון שנמלכו עליו לשוחטו לחלוק באיבריו ואחר כך נזדמן להם שמכרוהו כשהוא חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואלו טבחוהו וחלקוהו באיבריו זה היה נוטל שליש מגופו וזה היה נוטל שני שלישים ורב המנונא אמר אפילו לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו עדיין השותפות קיימת והשכר לאמצע ותיובתא דמתניתין משלשה שהטילו לכיס מקשי בין לרבא בין לרב המנונא ומשני הותירו זוזי חדתי פיחתו איסתרי דציניתא וקמה לה מתני' הכי והילכתא כשמואל אליבא דרב המנונא ואפילו לקחו שור לחריש' ועומד לטביחה וטבחוהו ומכרוהו כיון דמעיקרא לחרישה קאי והשכר לאמצע כי טבחוהו נמי השכר לאמצע ודינו כעומד לחרישה לדעת רב המנונא ורבה סבירא ליה כיון דסופי' לטביחה הו"ל כשור לטביחה ועומד לטביחה לד"הכ וחולקין לפי מעו' ותיובתא דמתניתן דשלשה שהטילו לכיס לרב המנונא אחיא ורב' מוקמה לה בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא ליכא לאוקומה בשור לטביחה ועומד לטביחה. דההוא לא איצטריך לאשמועינן ואוקימ' הותירו זוזי חדתי פיחתו איסתירי דצינייתא והילכתא שור לטביחה ועומד לטביחה הרי הוא ככל שותפות סתם שאם הטילו לכיס וקנו פרקמטי' הראויה ליחלק באותה שעה ומכרוה לדברי הכל לפי מעות הן חולקין אבל שור לחרישה אפי' עומד לטביחה וטבחוהו ומכרוהו והרויחו הילכתא כשמואל ואליבא דרב המנונא דכיון שבאותה שעה לא היה ראוי ליחלק וזה אינו יכול לקנות זה בלא זה השכר לאמצע והוא הדין אם קנו כלי אחד או מרגלית אחת שאינה ראיה ליחלק השכר לאמצע:

הא דנקיט שור משום דאיכא לאיפלוגי בין חרישה וטביחה והוא הדין לכיוצא בו והשכר וההפסד לאמצע והא דגרסי' בפ' שור שנגח ד' וה' רבי שמעון אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מאה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים ושנים דינר זהב ואוקימנא כרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וקיי"ל כוותיה וחולקין ההפסד לפי המעות. והוא הדין לשכר ומסתברא דהוה ליה כשור לטביחה ועומד לטביחה. דחצי נזק מגופו משלם וליכא לאקשויי מינה לשמואל כלל הדין היא סברא דילן לגמרא דילן וגמ' דניזיקין ירושלמי אית לה סברא דילן והכי גרסי' התם בפרק שור שנגח תמן תנינן ג' שהטילו לכיס. רבי בון בר חייא נראין דבריו שנטלו מרגליות כו' יכול למימר אילולי עשרת דינרין לא הוה מזביננא לך כלו' אבל דרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין רבי אלעזר אמר אפילו דבר שדרכו ליחלק בו יכול למימר ליה את פרקמטיא דידך סגי ואנא פרגמטיא דידי קליל ואנא הפך ומתהפך ומטובך וכו':

וגמרא דילן אזלא כרב חייא וגמר' דירושלמי סבירא ליה דאפילו בסתם שותפות והטילו לכיס כולן חולקין בשוה והשאר לאמצ' רבי אלעזר הוא דפליג עליה כדאיתא התם. אמר ר' אלעזר הד"א כשהיתה הסלע או חסירה או יתירה אבל לשבח ולהפסד חולקין בשוה וקשיא הדין יהב מאה דינרין והדין יהב עשר ואת אמר הכין חברין אמרין יכיל למימר ליה על ידי מינאי סלקת פרקמטי' שלך עד כדון הות זעירא והות רובא יכיל הוא אמר ליה עד דאת מזבין חד זמן אנא אזביננא עשר זימנין עד כדון מקום קרב זה היה מקום רחוק אמר ר' הילא יכיל הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין תמן תנינן חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מאה ושלפניו חמשים ושנים הראשונים דינר דינר של זהב ר' שמואל בשם ר' זירא וכן לשכר אמר ר' יוסי הדא דרבי זירא פליגא אדר' אלעזר