ספר העיטור לא

נימא ביה מילתא דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן צא תן ואמר פרעתי נאמן וליתא וכדרב זביד קיי"ל דאמר בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב לו. אין כותבין ונותנין לו וכתב רב אלפס אע"ג דקיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה בשטר דמיא כדאמרינן לעיל מלוה על פה ואינה ניגבית ממשעבדי ופרקי' הכא במאי עסיקי' שעמד בדין. אלמא העמדה כמלוה בשטר דמי הני מילי היכא דלא ציית דינא ואי נמי ציית לדינא ואמר פרעתי ואיתברר לן דלא פרע. אבל היכא דציית ונפיק ליה מבי דינא אדעת' למיפרע דקבלי' לדינא ואמ' פרעתי נאמן דחיישי' דילמ' פרע ליה ומסתב' כדאמ' העמד' בדין כשטר דמיא הני מילי גבי משעבדי דאמרי' מעשה ב"ד קלא אית ליה אבל לגבי פרעתי נאמן ומישתבע שבועת היסת ומיפטר ורבינו חננאל דחה להא דרבינו אלעזר ואמר דיעו' בעלמא הוא וליכא למיעבד בהו עובדא ואוקמה דהא דרבה בר רב הונא דעמד בדין. כגון דכתבי ליה מעשה ב"ד והא דרב זביד שלא נכתב כדאמרי' בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו:

ירושלמי הוה ערב לכלתי' והוו דינין קומי רב חמא ובר קפרא מן דאודי לומר ליה יהבית שאלון לר' חייא רבה שאל ר' חייא לר' אמר ליה ממתחייב בב"ד לא הכל הימנו מאי לא הכל הימנו ר' אבהו בשם ר' יוחנן אם מפי עצמו משלם נאמן לומר נתתי אם מפי אחרים לא הכל הימנו אף בשבוע' אם מפי עצמו נשבע נאמן לומר נשבעתי אם מפי אחרים לא הכל הימנו מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים ד דיתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך שלא ליתנם טעמא דנמלך הא אמר תנו נותנין אפי' לזמן מרובה ורמינן המביא גט ואבד הימנו אם מצאו לאלתר כשר וכו' והאי דלא פריך ממתני' וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר משו' דמגט אגט אלימא ליה לאקשוי ואסיקנא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופסקי רבוותא אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותו העיר ושכיחי שיירות אי נמי הוחזקו אע"ג דלא שכיחי שיירות לא מהדרינן כדר' זירא כלישנא בתרא דתרויהו בעינן. ואי נמי כר' ירמיה כגון דאמ' עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון ולא חיישי' דילמ' איתרמי עדים בעדים ושמא בשמא אי נמי כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלני' אי נמי ה"ה אי אמר בעל האי סימן מובהק ודווקא בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא:

ירושלמי בפ' כל הגט עי"ש פירושו ולא כן כן קתני אין סימן בגיטין כההוא דמר תרתי תלת שורין הכא האומר שבו נקוד היה ר' זעירא בעי קומי ר' מונא הכא אחד היה שם והיה שמו כשמו הגע עצמך שבדקו כל אותו המקום ולא מצאו אחר ששמו כשמו אלא חומרא הוא בעריות. והא תנינן הלכו וכו' אמר ר' מונא כן אמר שמואל בר' אחא האיש הזה שני גיטין היו בידו אחד כשר ואחד פסול אבד את הכשר ומשליך את הפסול בשעה שמצ' אני אומר שהפסול מצא ואיכא למימר דר' ירמיה ור' אשי פליגי עליה דרבי זירא אע"ג בלא הוחזקו ולא שכיחו שיירתא פסול משום האי חששא דירושלמי ולא מהדרינן עד דאמר נקב יש בצד אות פלונית כרב אשי לחומרא אפי' שאין השיירות מצויות. ורב אלפס לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקו' שהשיירות מצויות אלא כדר' ירמיה או כר' אשי דאמר נקב יש בצד אות פלונית כלומר דהו' להו סימן מובהק ובמקום שהשיירות מצויות והוחזקו ומהדרינן אפי' לזמן מרובה כגון שעבר אדם שם כדאיתא בשלישו', גט ורבינו חננאל פסק לחומרא ומסתברא נמי דווק' אות אבל תיבה פלונית לא דמספק' לן סימנין דאורית' או דרבנן וא' ובאיסורא אזלינן לחומרא ובעינן סימן מובהק והיכ' שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבע' או שמצאו בין כליו אפילו לזמן מרובה כשר ואם מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר וצרפתים אומרי' דבעי תרתי דלוסקמא ומכירו דהוי סימן מובהק והילכך הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אע"פ שיש סימן בגופו ובכליו ואוקימנא דחיוורי וסומקי ליתא לההיא אוקימת' אלא אליב' דמאן דסביר' ליה סימנין דאורי' אבל לדידן דסביר' לן סימנין דרבנן אע"ג דאית בהו סימנ' אחרינא דכליו לאו סימן מובהק הוא אלא בצורת פנים עם החוטם וכן הילכת' גרסינן ביבמות בפרק האשה ההוא גיטא דאישתכח בסור' וכתב ביה בסור' מתא דעל רכיס נהרא אנא ענין בר חייא נהרדעא פטרית ותריכית פלנית אינתתי ובדקו רבנן מסורה לנהרדע' ולא הוה ענין בר חייא לבר ענין בר חייא מחגרא דהוה בנהרדעי ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא דאיכתיב גיטא כו' אמר רבא חיישי' לגמלא פרח' אי נמי לקפיצ' אי נמי מילי מסר כדאמר להו לספרי' כי יתביתו בשילו כתובו בשילו אע"ג דמסרו לכון מילי בהיני וכו' והלכה כרבא ואיכא דדייק מהכא דהתם לאו משום דשיירות מצויות הוה דהא כתב ביה ענן מנהרדע' וליכא שום ענן אחרינא בנהרדעי אלמ' הוחזק לחודיה פסול וקשי"ל דהא אמר רבא היכא דתרו כיתנא דלא שכיחי שרייתא ודקיה דידיה לא איתברר והא שכיחי שיירתא בנהרדע' ת"ר מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה והיכא דיהבה איתתא סימנא אע"ג דלא קא מודה הבעל יהבינן לה כדקאמרינן הוא אמר סימני הגט והיא אמרה סימני הגט ינתן לה איכ' דאמרי אינו נאמן הבעל משום דאיבעי אמר גירשתי למפרע הוא דהא אמרי התם בעל שאמר גירשתי נאמן להבא אבל למפרע לא ואשה נמי משום מיגו דאיבעי' אמרה גירשני לא מהימנא דכיון דאיכא עד דמסייעה מעיזה ומעיזה ומסתבר' דאיכא עידי גירושין ונמצ' הגט חזקה הגט מיד האשה נפל והכא במאי עסקינן דליכא עידי גירושין ונפל הגט מיד הבעל או מיד השליח הילכך לא מהימן בעל וטעמא דבעל שאמר גירשתי נאמן מפני שבידו לעשות הוא והואיל איכ' מיגו ליכא אבל במיגו לא שרינן אשת איש שהוחזקה באיסור דדילמ' הוא גופיה לא ידע ומצא גט בשוק דומיא דמתני' היא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם הא היו כתובין ונפלו ממנו ונמצאו ואמ' ליתנם נותנין כדפרישית ואיכא למימר נמי דלא אמרינן בעל נאמן והאשה נאמנת אלא למישרי לעלמ' אבל לאפקועי ממונא לא כדגרסי' בסוף גמר' דהכותב הכא במאי עסיקין בשאין שם עידי גירושין מיגו דיכול למימר לא גירשתי ש"מ דלא אמרי' נאמן אלא למישרי לעלמ' שיחרורי עבדים דייתיקי מתנו' וכו' כדאית' בגמר' עד סוף הפרק ופרישנא באות במתנת בריא בפ' המפקיד חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלו' פרשי' לה בעיסקא:

בפ' יש נוחלין שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוצי' שט"ח על חבירו מלוה אמר לא נפרעתי כלום ולוה אמר פרעתי מחצה ועדים מעידים אותו שפרע כולו נשבע שבועת התורה וגובה מלוה מחצה שהודה מנכסים בני חורין אבל ממשעבדי לא דאמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ואתון קינוניא עבדיתו לרבי' אבן מגש שמעי' מיה' דלא אמר הוה ליה שטר שיעבוד קרקע אלא וודאי איכא שטר כגון שטר שכתב בו סלעים דמיעוט סלעים שתיים אבל ליכא שטר כי האי דסהדי אמרי' פריע' הוא אע"ג דקא מודה לי' בשטר הוה לי' כמלוה על פה ואי נמי שטר הוה לי' ואירכס ואי נמי דאודי וקנו מיניה דסתם קניין לכתיבה עומד כיון דהשתא ליכא שטרא אי אודי במקצת וכפר במקצת מישתבע. וליכא הכא כפירת שיעבוד קרקעות וגרסי' התם מי שמת ונמצא דייתיקי קשורה על יריכו אינה כלום זיכה בה לאחר קודם מיתתו דבריו קיימין וכו' בשכיב מרע בפ' מי שהי' נשוי ג' נשים כתובה של זו ק' ושל זו ר' ושל זו ג' מאות ואין שם אלא מנה חולקין בשוה. היו שם מאתים של מנה נוטלת נ'. ושל מאתים ושל ג' מאות שלשה שלשה של זהב וכו' רב אלפס פריש לה. אלא דקשיא בבא תניינא דמוקי' לה בכותב' בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אמאי קא מפסדא בעלת ג' מאות תמניא ותלתא משום כתובה דבעלת מאתים מדינ' אית לה למישקל תלתין ותלתא ותילתא ובמנה תניינא חמשה. והשתא לא שקיל אלא ע"ה ולענין פסקא קיי"ל כר' דאמר חולקות בשוה. ותיטול כל אחת ואחת בשוה עד שתטול כל אחת ואחת כתובתה ובעלת מנה נוטלת כבעלת ג' מאות ולא דמי לשלשה שהטילו לכיס. שחולקין לפי מעות. דהתם שבח מעות קא שקיל אבל הכא כל נכסיו משועבדים לכתובה דכל אחת ואחת:

נשלמו עשרה מאמרות אזנים וידים לשטרות תהלה ועוז לקורא הדורות אשר ברא עולמו בעשרה מאמרות ואילו הן טופסיהן וקצת מהילכותיהן וחותמיהן:

ת"ש"ק"ף ב"ג"ז"ע ח"כ"מ"ה אות תי"ו תנאי שטרי התנאין תנאי ממון וגיטין ועבדים וכתוב' ותמורה. תמצא עיקר התנאים על ארבעה עשר ענינים שבהן מתקיים התנאי ומתבטל:

הראשון שיהא דבר היתר. כדתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי כסות ועונה. הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר רי"א בדבר של ממון תנאו קיים וקיי"ל כרבי יהודה. ירושלמי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה תנאו קיים על מנת שאם אמות לא תהא זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל ודווקא כגון שאר כסות ועונה דוודאי קא עקרו אבל אם אמר לה הרי זה גיטיך על מנת שתאכלי דבר איסור לאו איהו קא עקר דאטו מי קאמר לה לא סגיא דלא אכלת לא תיכול ולא תתגרש כדתניא הרי זה גיטיך על מנת שתאכלי בשר חזיר ואם היתה זרה ע"מ שתאכלי בתרומה ואם היתה נזירה על מנת שתשתי יין נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט וגרסי' בהכותב כתב לה דין ודברי'