ספר העיטור ל

היכא דשיעבודא דתרוייהו בהדי הדדי אתו כגון שטרות. שני שטרות של הלואות היוצאין ביום אחד אמרי' בהו שודא לדעת שמואל והלכך הא דגרסי' בפ' הכותב אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית לי' זוזי וליכא חד מיניהו דקדי' איכא לאוקומ' כגון שיוצאין שניהן ביום אחד דהוא שודא דדייני ואשמעינן דהיכא דחד מיניהו בעל חוב וחד כתובת אשה ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקין ליה בזוזי ולאשה בארעא ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא. אבל היכא דשטר חוב וכתובה כגון לוה ולוה וחזר וקנה דליכא שודא אי נמי מטלטלין בזמן הזה דקיי"ל חולקין ולא אמרי' לאשה לא יהבינן והוה לה כתובה בשטר חוב ואע"ג דליכא אלא לחד מינייהו חולקין וכן דעת ר"ח מיה' מסתברא כרבינו האיי ורבינו אלפס דליכא דינא דקדימה וליכא אלא שיעורא דחד מיניהו לאשה לא יהבינן דהא טעמא קאמר דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא ולאו משום שודא. ומקולי כתובה שנו כאן ועוד דליכא למימר דרמי בר חמא אליבא דשמואל אמר למילתיה ולא אליבא דרב ואיכא למימר נמי דאפי' איכא דינא דקדימה קאמר רמי בר חמא דנא יהבינן לאשה דהא לוה ולוה וחזר וקנה מדינא יחלוקו ומשום האי טעמ' לא יהבינן לה לאשה הכא נמי לא שנא ומסתבר' דווקא מנה מאתי' אבל תוספת לא אמרי' ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי ה"מ להנהו דמנינן בפ' אע"פ אבל אינך לא והיכא דתרוייהו בעלי חוב נינהו ושניהן יוצאין ביום אחד שודא דהיכא דלוה וחזר ולוה וחזר וקנה אי נמי מטלטלין בזמן הזה דליכא שודא יחלוקו תשובה לרבי' האיי לקהל פאס מלוה על פה ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם מלוה על שטר קודמת לגבות מבני חרי בשיעבודא דאוריתא ושני מלוין בשטר וכתב בעל חוב למאוחר דאית ליה לאיפרועי כל אימת דבעי לא מהני ליה תנאה ומלוה בשטר המוקדם לעולם קודם:

גרסינן בפ' נערה שנתפתתה איתמר הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות:

אמר ר' באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון:

ג' מאות גובה מזמן שני מדלא כתב לה אוסיפית לך תלת מאה אמאתן הכי קאמר לה אי מזמן ראשון קא גבית גבי מאתן ואי מזמן שני קא גבית גבי תלת מאה גרסינן בפ' הכותב שני גיטין וב' כתובו' גובה ב' כתובו' ב' כתו' וגט אחד או כתובה ושני גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה (נ"י גובה שתי כתובות) ואיבעיא בהאי גביא דווקא בדאוסיף לה אבל לא אוסיף לה קי"ל כר' נחמן דאמ' שני שטרות בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ואמ' רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסף ביה דיקלא לתוספת כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנ' לייפות כוחו הוא דכתביה משום דינא דבר מיצרא וכ' וודאי שניהן במכר שניהן במתנה בטל שני את הראשון מאי טעמ' רפרם אמר אודויי אודי ליה שעידי השטר פסולין רב אחא אמר אימור אחולי אחליה לשיעבודא קמא ואיכא בינייהו אורועי סהדי ומיכנש פירי וטסקא ולא איפסיקא הילכתא כחד מינייהו ולקולא כתב רבי' אלפ' ביטל שני את הראשון דווקא בשטר קרקעות ומאי דדמי להו כגון כתובת אשה. אבל הודאות והלואות גבי תרויהו כל חד וחד לפום שיעבודא דיליה ולא אמרי' האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרויהו סכום אחד כדגרסי' בפ' גט פשוט אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שוויוה ניהלי חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה וכו' אלמ' גבי תרויהו ואמ' רב אסי האי מאן דנקיט שטר בר מאה זוזי ואמר שויוה ניהלי תרי בר חמשין חמשין לא משוינן ליה וכתב הרב החסיד קרובינו מדקאמ' לאורועי סהדי ולא קאמר למיפסל שטרא ש"מ דלא קרעינן לשטר' אלא מוקמינן לממונ' בחזקת מרי' ולא מגבינן ליה ומסתמ' מ' מדקאמר ביטל השני את הראשון דקרעינן ליה דהא בין מר ובין מר שטר' קמא חספא בעלמא הוא דלית ביה ספיקא. אלא אימור אודוי אודי ליה הילכך גובה מזמן שני ממה נפשך מיהו מיפסל לא מיפסלי סהדי דאיכא למימר אחולי אחלי' לשיעבודא. אלא אורועי מרעינן ליה. דא"כ דאכתי איתיה לשיעבודא דשטרא קמא מזמן שני אמאי גבי לימא ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו אלא לאו ש"מ דליתיה לשטרא כלל:

גרסי' בשבועות בפ' כל הנשבעין איתמר שתי כיתי עדים המכחישין זו את זו שני מלוין ושני לוין היינו פלוגתיהו וקי"ל כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה. וזו באה בפני עצמ' ומעידה כדכתב רבי' אלפס ורבי' האי הכי פסק בסוף ימיו ודלא כרבינו סעדיה.. מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות אחד בק' ואחד בר' יד בעל השטר על התחתונה נוטל מאה ונשבע על השני ופטור שני מלוין ולוה אחד היינו מתני' ושניהן נשבעין ונוטלין הדין פי' ר' אלפס והכין פרושא דרבנא אבא מרי זצ"ל דשני מלוין ולוה אחד שניהן נשבעין ונוטלין. ור"ש פי' שני מלוין ולוה אחד לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה וזו באה בפני עצמה קאמר. וכי היכי דשני מלוין ולוה אחד אע"ג דחד מינייהו פסול לוה פרע ליה לתרוייהו וכל חד חד ממלוין מפיק לשטריה בחזקת כשר ולוה לא מצי מדחי לשני מלוין דהא מתני' דשני מלוין ולוה נינהו ולא מצי מידחי ליה בעל הבית דהא לוה לשני מלוין הילכך שניהן גובין כי היכי דגובין שני מלוין ושני לווין וקשיא לי אמאי לא פריך ממתניתן לרב חסדא דהשתא לוה אחד כשר שני לוין מיבעי' שני לוין ומלוה אחד לא איפשיט ומסתברא כרב אלפס דאמ' דלא אמרינן חולקין אלא היכא דליתי' לממונ' בידיה דחד מיניהו אי נמי תפשי תרויהו כהדדי אבל איתיה בידא דחד מינייהו המוציא מחבירו עליו הראיה הילכך מישתבע שבועת היסת דלית ליה גביה ולא מידי וכתב הרב אלפס הני מילי היכא דאתי כולהו לבי דינא בהדי הדדי אבל היכא דאתי מלוה בהדי חד מיניהו גבי מיניה דהיינו כרב הונא דאמ' זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה עד אחד מזו הכת ועד אחד מזו הכת אפי' לרב הונא עדותן בטילה דוודאי אחד מהן פסול לרבינו אפרים אי טעין לוה לית לך גבאי כלום דסהדי דהאי שטרא שיקרי נינהו אישתבע ושקול משתבע ליה ואי בתר הכי אתי לאישתבועי אשטרא אחרינא אמרי' ליה ממה נפשך אי קמאי קושטא בתראי שקרי נינהו ואפילו בשבועה לית לך ואי הני סהדי דקושטא אהדר לי מאי דשקלית מיני ולא גבי אלא חד והיינו דקאמ' בהדי חד מינייהו גבי אלמא בחד הוא דגבי וקרעינן לאידך ומישתבע שבועת היסת ומיפטר ואיכא למימר לאו כל כמיניה לאשתבועי דטענה דקא מבטל לשטרא כדקאמ' בהא דמפיק שטרא אחבריה ותו כתב היכא דידעינן דאיכא תרי שטרי בידא דראובן על שני לוין בעדות שתי כיתות עדים המכחישות זו את זו כל חד מיניהו מצי מדחי ליה ולא מפקינן אפילו קרעיה לחד מיניהו מצי למימר ההוא דקרעת דקושטא הוה. ודאי ליכא לאוקמה דאתו כולהו לבי דינא אלא בראיה ומכל מקום לא דמיא לדרב הונא בפ' הנזקין:

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומ' כל הקודם בשטר זכה. לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מכולם אבל אם אמר אחריו לפלוני ואחריו לפלו' כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו בפ"ק דבבא מציעא שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו ומצאתיו יתקיים השטר בחותמיו וקיי"ל כר' ודיוקא שאינו מקויים דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל במקוים יחלוקו ולאו דפסקי לשטרא אלא לדמי אי תפסה אחד בפנינו לא איפשיט גרסינן נמי התם שטר שכתוב בו סלעים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש. קיי"ל כר' עקיבא דאמר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור והיכא דאמר לוה שתיים דברי הכל פטור משום דהוי שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות וש"מ אם אמר מנה לי בידך בשטר וחמשים על פה וקא מודי ליה כו' כדאיתא בהילכות רב אלפס:

גרסי' בפ"ק דבבא מציעא ת"ר מצא שטר חוב אם יש בו אחריות נכסים אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אין בו אחריות נכסים בזמן שלוה מודה יחזיר למלוה אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים דקיי"ל אחריות טעות סופר כדרבנן וכתב רבינו אלפס בשאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפירעון שניהם מודים לא יחזיר דחיישינן לקינוניא וליתה לדשמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים וכו' כדכתב בהלכות גדולות ואפי' כתיב בו הנפק לא יחזיר לבעלים ואפי' הוחזק כפרן כר' יוחנן והא דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר דאוקימנ' בשטרי חלטאתא ואדרכתא ומסתבר' מדחזינן בכמה דוכתי וסוגי' דשמעת' דאוקימנ' בשחיי' מוד' ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ר"י נמי דאמ' המוצא שט"ח בשוק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירנו לבעלים ואקשינן עלה ממתני' ושמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ש"מ דטעמ' דר' יוחנן דאוקים כמתני' בשחייב מודה לאו דחיישינן לקינוניא אלא משום שמא כתב ללוות ולא לוה ומתני' בשטר דלאו אקניית' הוא וברייתא דקתני אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה משום שמא כתב ללות ולא לוה וכו' ולא משום קינוניא דלא חיישי' לפירעון ולקינוניא והאי פירושא דכתיב' בספרים ישנים תיובת' דר' אלעזר בחדא ודשמואל בתרתי. פי' דרב יהודאי הוא וליתא בספרים דהא קיי"ל מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ש"מ דלא חיישינן לפירעון ולקינוניא כיון דרמו שבועה עילויה כדגרסינן בשבועות הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ליכא למיחש לקינוניא וכן הילכתא אבל לפירעון לחוד באין חייב מודה חיישי' והיכא דאיכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה נמי חיישינן ובשטר אקנייתא אי נמי היכא דכתב בו הנפק דליכא למיחש לא חיישי' והא דכתב ר' אלפס אהא דתנן כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו ליחוש לקינוניא ואוקימנא בשטרי אקנייתא לא דייק לן וכן הילכתא:

וכפרן הואיל ואתא לידן