ספר העיטור יט

כי האי גוונא מי הוה שקיל כו' עד דצריכי לדיקלא קאמינא. ש"מ דאי לא צריכי לדיקלא בעל חוב לא גבי מינייהו וכן פר"ש שבח המגיע לכתפי' ענבי' העומדו' ליבצר ורבינו יעקב פירש ארעא ואסקא שרטון דיקלא ואלים שאין מגיע לכתפים שלא עמל בו כדאיתא בבבא בתרא הא שאר שבחא הוא שבח המגיע לכתפים או נטע בו אילנות וטרח בו בגופו ולא מסתברא:

גרסי' בפ' המקבל יתומים אומ' אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. והוא הדין לוקח אומ' אני השבחתי ובעל חוב אומר לא השבחת לוקח מייתי ראיה בדינא דלוקח כדפרישית לעיל אייתו יתמי ראייה דאינהו אשבחו מסלקין בדמים ולא בארעא דאמ' רב אמ' רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים בכור לפשוט ובעל חוב ליתומים ובעל חוב ללקוחות. ודווקא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא ושויא ניהליה אפותקי כמאן דקני ליה דמי והוו להו יתמי או לוקח כמאן דאשבחי בארעא דלאו דיליה ומסלק' ליה בדמים. אבל לא שויא אפותיקי לית לי' למישקל שבחא ושבח יתמי או לוקח ויהיב ליה גריוא דארעא כשיעור שבחא בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. פר"ח בשלא הכיר בה שאינ' שלו ולקחה ובא הנגזל והוציאה בדין מיד הלוקח ואחר כן חזר ולקחה מבעלים הראשונים ואמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ומוציאה מיד הגזלן והילכתא כוותיה דרב בהא. והא דאמרי' שדה זו לכשאקחנה ממך קנויה לך קנה ליתה. וטעמא משום דהכא סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. גרסי' בפ' מי שמת דאקנה מהו. ת"ש וחכמים אומ' זה היה פקח שמכר לו את השדה ואסיק' מיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה כי קא מיבעיא לי דאקני קנה והוריש ומסקנא אם תמצי לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מאי. לקמא משתעבד או לבתרא משתעבד ואמר רב פפא הא מילתא איבעיא לן ושלחו מתם ראשון קנה. רב הונא אמר יחלוקו והילכתא יחלוקו והלכך הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח חולקין המלוה והלווה ודווקא דאמר ליה דאקנה הא לא אמ' ליה לא קני ולא גבי שבחא כדמוכח התם ומדפסק הלכה יחלוקו בלוה ולוה וחזר וקנה ש"מ דאקני קנה והוריש משתעבד ולהכי כתבינן בשטרי דאקני ודקנינא ואע"ג דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי ממכר ומתנה אבל בשיעבוד חובו או בשיעבוד מתנתו משעבד אפי' דבר שלא בא לעולם ואפי' בשטר בלא קניין גובה אפי' מן היורשין וכן הילכתא ואיכא מאן דאמר דבמתנה לא מהני קנין דאקני ולא דייק לן והילכך צריך לימלך על אחריות והאי דנהיגינן למיכתב לאיתפרעא מכל שפר ארג נכסין מסתברא דדינא כשטר שכתב בו שבח דגרסי' בפרק הניזקין אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן שטר חוב היוצא על היתומין אע"פ שכתב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית ורבא פליג עליה ואקשו ליה ופריק והילכת' כוותיה וכן פסק ר"ב והכין שדר רב נטרונאי כרבא דהא פריק מאי דמקשו ליה ותו דקיימ' לן כר' יהודה דכל דבר שבממון תנאו קיים והילכתא כתובת אשה גובה מן העדית ואפי' מיתמי אלא דרבינו אלפס אמר איכא מאן דאמר דהלכה כרב נחמן ומסתברא דווקא מיתמי אבל לגבי לקוחות היכא דאיכא בני חרי אפי' זיבורית לא גבי אלא זבורית כי היכי דנאמנות לא מהני לגבי לקוחות הכי נמי לא מהניא גרסי' בפרשת כל שעה אתמר בעל חוב אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה.. וקיימא לן כרבא והילכך לא מבעיא אי זבין לוה דלכולי עלמא אתי מלוה וטריף אלא אפי' זבין מלוה לאו כלום הוא דהשתא הוא דקני וכתב ר"ח ש"מ דמאן דקבע זימנא לחברא ומטי זימניה לא יהבי ליה ב"ד זמן דאי יהבי ליה זמן היכי. אמרי כיון דמטא זימניה ולא פרעיה איגלי מילתא למיפרע דברשותיה הוה קאי ורבא אמר השתא הוא דקני אלא ש"מ דלא יהבינן זמן למאן דקבע זמן וכתב דאביי ורבא בדאיתא לארעא במשכנתא בידא דבעל חוב עסיקי' ואי ליתה בידיה לא אמר רבא השתא הוא דקני ואביי לא אמר שפיר אקדיש ושפיר זבין דהיכא דאשכחן דקני ליה בעל חוב לנכסי דלוה כי ליתנהו בידיה לזבוני ולמגבא בלא תפישת בית דין אלא לאו ש"מ דאיתנהו בידיה והרב המחבר אמר כי בעינן שומא במקום שרוצה להחזיקו לעצמו ולאכול פירות בלא רבית והתקינו שומא שיאכל בהיתר אבל דינא מכי מטי זימנא ולא פרעיה מזבין מיהו האידנא אינו מוכר אלא בשומת בית דין וגרסינן התם אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין ולא שנא מתנה כדתניא שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' וכו' כדאסיקנא התם ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי ש"מ במתנה נמי עביד רבנן תקנתא וכן הילכתא ובפרק מי שהיה נשוי אסיקנא הילכתא אשתדוף בני חרי טריף ממשעבדי ודווקא אשתדוף ממילא. אבל לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי בנכסיך אין לו על הלוקח ראשון כלום דהתם הוא דאפסיד אנפשיה והוא הדין היכא דכתב לראשון ולא חתמה לו. לשני וחתמה לו דאבדה כתובתה לגמרי וההיא שינויא דקאמר מאי אבד' משני ליתי' ולא גרסי' בספרי' אין נפרעי' מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית ואין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסי' משועבדין מפני תיקון העולם:

ירושלמי בפ' הנזקין ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ובא שמעון וטרפה אין גובה שמעון אכילת פירות מלוי אלא מבני חרי ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה במתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהוד' יהודה לא אזיל לגבי לוי דהוא מתנה לו אבל לגבי ראובן דהיא מכורה ולא מתנה יהיבת יכול הוא מימר בעי הוינא שיתן ליה וישלם לי טיבו (פי' נתתי לו ליהודה כי היכא דיעשה לי טובה ועכשיו לא יעשה לי):

גרסינן בבבא בתרא איתמר שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' בחלוקת השותפין גרסינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דהוי מסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בעל חוב טריד חדא מינייהו כלומר טרפה וההיא שעתא לא הוו ליה זוזי לסלוקי בהו דאי הוו לי' זוזי לסלוקי הא קי"ל, דמצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי טרפא בכמה כתבינן רבינא אמ' באלפא ורב עוירא אמ' בחמש מאה ההוא גברא דהוו מסקי בי' מאה זוזי שכיב ושבק קטינא דארעא דהוה שויא חמשין זוזי אתא ב"ח וקא טריף כו' אתא לקמיה דאביי אמר ליה מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן חמשין קמאי מצוה קא עבדיתו ואידך כי טריף כדין קא טריף ואי אמרי לית הני חמשין דמי קטינא סלקוה. ר"ח ופרשי רבוותא דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ממטלטלי דאבוהון קאמר והכי מוכח בפ' כל הגט דאיכא מטלטלי דאבוהון עסיקי' ובדליכא אפי' מצוה ליכא והא דאמר בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו ליתה בכי האי מצוה דמשום כיבוד אביהן הוא דמיחייבי אבל ב"ד אין יכולין לכופן. דלא דמיא האי מצוה למצות לולב וסוכה והכי פר"ש בכתובות:

גרסי' בפ' גט פשוט מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה ואמרי רבוותא לא שנא מכר ולא שנא מתנה לא טריף מלוה עד דמישתבע ליה דלית ליה נכסי כלל. לרבינו האיי שטר דנפיק בגו זמניה לא גבי מנכסים משועבדין אלא בשבועה דהא היכא דאודי בשעת מיתה דלא פרעיה למלוה גבי מיתמי בלא שבועה. ואפי' הכי אינו נפרע ממשעבדי אלא בשבועה הכא נמי לא שנא:

מאמר חמישי נאמנות גרסינן בפרק הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים מכוחה. נדר ושבועה אין לי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותך אינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשי' ולא הבאין ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשיי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא את יורשיה ולא הבאים ברשותה:

תוספות אילו הן הבאים ברשותה כל שמכרה להן או שנתנ' להן במתנה ירושלמי יורשין שנתן להן רשות שיהיו בניה אפוטרופין וכן המשאיל שנתן רשות להשאיל ולהשכיר יש לו להשביע מי ששאל ומי ששכר מן השואל ואפי' התנה עמו שיהא פטור משבוע' אבל יכול להשביע אותו ששאל ממנו אא"כ פטרו הוא והבא מכוחו והכי איתה התם כתב לה נדר ושבועה וכו"' שבועה מאי עבידתא אמר רב יהודה אמר רב על אפיטרופסה שנעשית בחיי בעלה ורב נחמן אמר אפוגמת כתובתה דהיא גרמה אנפש' וכ"ש על אפיטרופ' (נ"י ומרמיא אנפשה תבעה פטור כל שבועות) והילכתא פטרה אפי' שבועה דעד אחד שאינה אלא כדי להפיס ואיכא מאן דאמר שבועה דעד אחד לא אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול בן אימא מרים בין דלא שבועה, בין נקי נדר בין מנכסאי בין מנכסיא אילין בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה:

אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול בן אימא מרים. לריש מתיבא דווקא שפטרה בשעת קידושין אבל פטרה בשעת מותו גובה הכל בלא שבועה בין להבא בין לשעבר אע"פ שהיא בבית בעלה וכתב רבינו אלפס הני מילי דכתב לה דלא נדר דלא שבועה אי נמי נקי נדר ונקי שבועה בלחוד ולא כתב לה בין ממנו בין מיורשיו אבל אי כתב לה בין ממני ובין מיורשי גובה בלא שבועה ואפילו היא פוגמת כסתם מתניתין דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשיי לא לך ולא לבאים ברשותך וכו' ואמרינן שבועה מאי עיבידתה אמר רב נחמן אמ' רבה בר אבוה אפוגמת כתובתה ומסתברא דכי קאמר בין מנכסיי בין מנכסיא אילין כמ"ד ממני ומיורשיי דמי דאפי' בן זכאי דאמר מנכסיי הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה היכא דאמר מנכסיא אילין כמאן דאמר ממני ומיורשי דמי ובין הוא ובין