ספר העיטור יד

בשדה בין כלי בכלי בין בהמה בבהמה ובנוסחא. דיליה בשר שור כנוסחא דרב אלפס. ואיכא דאפקה מהילכתא דקשיא ליה הא פירי לא עבדי חליפין והילכתא לכל מילי אם עשאן דמים נקנין בחליפין לבד ממטבע דלא שייך ביה דמים וחליפין סתם אינן אלא בכלי דומיא דנעל וכי עשאן דמים נמי דווקא ששניהן עומדין ושמין אותן כאחד הא לאו הכי אינן ניקנין כדגרסינן בירושלמי מכר לו פרה בדמים דחקיה אמר ליה הב לי אינון פריטיא אמר ליה ומה את בעי מינהון:

אמר ליה ליקח בהן חמור אמר ליה הרי חמורי לפניך משך בעל הפרה את החמור לא ניקנית הפרה החמור מהו שתקנה רב אמר נקנה ר' יוסי אמר אינו נקנה סבר ר' אבא דאינון חליפין ולית אינון חליפין ר' יונה בשם ר' יוסי פעמים שתחלת המקח לזה ותחיל' המקח לזה היכ' עביד' מכר לו פרה בדמי' סמכי' גביה עד פזיניא למחר אתא אשכחי' קאי' תמן:

אמ' לי' מה את עביד הכא אמ' ליה בעינ' אינון פריטיא. אמר ליה ומה את בעי למיעבד בהון אמר ליקח בהן חמור. אמר ליה הרי חמורי לפניך משך זה לא קנה זה אלא זה קנה לעצמו. וזה קנה לעצמו. גרסינן בפרק המדיר המחליף פרה בחמור משך בעל החמור את הפרה. ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת חמורו על בעל החמור להביא ראיה מאי טעמא כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה הכין לישנא דרב אלפס. וברשות בעל החמור נולד הספק ולא מסתברא לן האי פירו' מדקאמר לא תציתו להני כללי דמשמע דבעיקר דינא פליגי ולא בטעמא דמלתא:

ופי' רבי' שלמה. דפליגי אהדדי וברשות בעל הפרה נולד הספק ועל בעל הפרה להביא ראיה וההיא נמי לא נהירא לן דלא הוה ליה למימר כל שנולד הספק ברשותו אלא המוציא מחבירו עליו הראיה ותנא תונא לא איצטריך ומסתברא כהדין פירו' דשמואל סביר' לי' לא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה בחליפין אלא מי שתופש צריך להביא ראי' האיך קנאה שהרי ידוע דשל חבירו הוה:

ואתי רב יהודה משמיה דשמואל וקאמר אינו מביא ראיה לא מאן דתפוש ולא כל התופש אלא כל מי שנולד הספק ברשותו. עליו להביא ראיה:

ורואין אם מת חמורו ברשות בעל החמור. על בעל הפרה להביא ראיה. ותנא תונא כלה בבית אביה שנולד ספק ברשות' ועל האב להביא ראיה ובבית חמיה על הבעל להבי' ראי' שנולד וכו':

ירושלמי על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת פרה שהמוצי' מחבירו עליו הראיה חוץ מחליפין ומאן דלא סבר הא מילתא לא סבר בנזיקין כלום ואמר ר' זעירא ואנא לאו אנא סבר לה ומסתברא דהלכה כרב יהוד' משמיה דשמואל. דהא כלה מסייעא ליה ירושלמי בראשונה היו קונין בשליפת מנעל הא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל וכו' חזרו להיות קונין בקציצה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרובין מביאין חביות וממלאין קליות ואגוזים ושוברין אותן לפני התינוקות וכו' חזרו להיות קונין בכסף ובחזקה ובשטר. והאידנא נהוג עלמא למיקני כל מילי בקנין וכלהו שטרי אקנייתא מיקרו והילכך כל מידי דמשעבד נפשיה בקניין ומקני לחברי' קני איכא מאן דאמר בשליחות נמי מהני קניין וליתא כדמפ' לקמן:

גרסינן בירושלמי בריש גמרא דבבא מציעא אמר רב אשי הילכך האי סודרא כיון דתפש ביה שלש על שלש כמאן דפסיק דמי מאי טעמא נתינה בעינן והא איכא הילכך אע"ג דלא פסק ליה קניין הוא ולא מצי חבריה למיפסק ליה דסתם חליפין על מנת להחזיר הוא כדאמרינן בקדושין בפרק קמא מתנה על מנת להחזיר בכולהו קני לבר מאשה שאין האשה נקנית בחליפין ומסתברא דווקא שלש על שלש ואי לא לאו כלום הוא הלכך בעינן סהדי לעייוני אי תפיש בכדי תפיסה כי היכי דלא מצי טעין אידך לא תפיסנא ואי טעין טענתיה טענה:

גרסינן בפרק חזקת הבתים קניין בפני שני' ואין צריך לומר כתובו ובפני שנים לאו דווקא דאפי' קניין קמי חד אי נמי שניהם מודים סגי כדאמרינן לא איברי סהדי אלא לשיקרי. וכדאמרינן בבבא מציעא היה עומד בגורן. ופריך ליקני ליה מעות אגב סודר. ואם איתא דעדים בעינן לישני ליה דלית ליה ובפרק קמא דסנהדרין אסיק פשרה צריכה קנין בפני עדים:

ואסיקנא התם דמאן דאמר בפני שנים הוא הדין אפי' בפני חד אלא כי היכי דליהוו סהדי ובכל מילי מהני הודאה. לבר מאשה כדאמרינן המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים:

ועובדא דנדרי' דקני על מנת להקנות כתבתי במתנת בריא וגרסינן בפרק יש נוחלין קניין אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין, רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין אמ' ר' יוסף כוותא דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין והא וודאי, מתנת שכיב מרע במקצת היא דבעינן קניין דאי בכולה דלא בעינן קניין הא קי"ל אם עמד חוזר ומדלא הויא מתנה עד דמיית אפי' סליקו מעניינא לעניינא אין עושין דין אלא ודאי במקצת היא ובקניין ואי סלקא דעתא כל זמן שיושבין ניחוש דילמא הדר ביה היכי גמר דינא במילתא דלא פסיקא לן וקי"ל כרב יוסף ש"מ דבי דינא לא חתכי דינא עד דיתברר להון אי הדרי אי לא הדרי ומסתברא דפלוגתא דרב יוסף ורבה כגון מתנת ברי' חוזרין ושכיב מרע וזולתן אבל דיינין המקובלין לדין ולפשרה בקניין אין חוזרין אלא תוך כדי דיבור ואיכא למימר דלא פליגי אלא בשכיב מרע דכל שעת' מידק דייק עד דסליקו מעניין לעניין אבל בהקנאה אחריתי לא מצי למיהדר אלא תוך כדי דיבור ולא גרע קניין ממשיכה ופסיקא וחזקה וגבי משיכה אמרינן פרקן והכניסן לתוך ביתו עד שלא מדד שניהן יכולין לחזור בהן מדד שניהן אין יכולין לחזור בהן וגרסינן נמי משנתמלאת המידה ללוקח ואע"פ שעסוקין באותו עניין קאמר ללוקח וגבי הקדש דקי"ל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי קאמר הרי זו תמורת עולה ונמלך לאחר כ"ד ואמר הרי זו תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ותו מ"ש הכא דקאמר גבי שכיב מרע לישמעינן בעלמא גבי הקנאות ותו היכא קאי דקאמר הכי קנין אימתי חוזר בו הוה לי' למימר קניין רבה אמר כל זמן שיושבין חוזר בו והרב המחבר כתב איכא מאן דאמר בכל קניין קאמר ואיכא מאן דאמר בקניין דשכיב מרע קאמר אבל בבריא תוך כדי דיבור הוא ודעתו נוטה בכל קניין פר"ש זצ"ל ודווקא שנכנסו לבקר את החולה שלא נכנסו אלא לראות בעלמא:

אבל אם נכנסו לשם עדות אין יכולין לדון דאין עד נעש' דיין ומסתברא דלא אמרינן אין עד נעשה דיין כשיודע העדות אלא כשהעיד כדלקמן וכתב גאון דווקא סתם אבל פירש בשעת קניין בלא חזרה אינו חוזר כלל ודווקא שלא כ כתבו שטר אבל כתבו שטר אע"פ שעסוקין באותו ענין אינו חוזר ובהודאה כתבינן מה שכתב רבינו אלפס:

מאמר שלישי אגב גרסינן בפרק קמא דקידושין נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ואמר רבא לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר ואי פריש פריש איכא מאן דאמר שטרי ראיה נינהו ולא שטרי הקנאה דהא לא כתבינן שדי מכורה לך וכמקום שאין כותבין שטר דמי ולא היא דאין לך שטר הקנאה גדול ממנו:

מדגרסי' בפרק חזקת הבתים ולא לאשה בנכסי בעלה הא ראייה יש לימ' לגלויי זוזי הוא דבעי' הב"ע בשטר מתנה וכו' דל זוזי מהכא ותיקני לי בשטר מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה ואם איתא לישני ליה התם בשטרי הקנאה דכתב בי' שדי מכור' לך הכא בשטר ראיה אלא לאו שמע מינה לא שנא ואי פריש ואמר אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בשטר איקני ובשטר' אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ירושלמי בשטר על מנת שלא ליתן הכסף אבל על מנת ליתן כסף לא קנה עד שיתן הכסף ש"מ דמים זה הכסף והא דתניא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי כתובה לך הרי זו מכורה ונתונה התם במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות את כוחו ובחזקה גרסינן בפרק חזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון מוכר אמר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בניכסי הגר דלמיקנא בעלמא קני נעל גדר ופרץ כל שהו הרי זה חזקה ובפניו לא צריך למימר ליה חזק וקני שלא בפניו צריך למימ' ליה לך חזק וקני ואסיקנא דהוא הדין למתנה והוא הדין במשיכה שלא בפניו צריך למימר ליה משוך וקני בפניו לא צריך וכמה כל שהיא כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלים לעשרה פרץ פרצה כדי שיכנס ויצא בה הרי זו חזקה ומסיקנא גדר דמעיקרא עייל בה ברווחא והשתא עייל בה בדוחקא פירצה דמעיקר' עייל בה בדוחקא והשתא עייל בה ברווחא והילוך לא קני אלא בשביל של כרמים ועניין חזקה התם מפרש והא דאמר שמואל נכסי הגר הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן והא דשלח רב הונ' בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו ליתא אלא כעובדא דדורא דרעוות' דאסיקנא באגי דמיטמרי הוו דאינהו גופייהו לא הוו יהבי טסקא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא אבל שדה ידועה לגוי קיימא לן כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא ומלכא אמ' לא ליקני איניש ארעא אלא בכספא ואיגרתא ולא איסתלק ליה גוי עד דכתב ליה שטרא ולעניין חזקה וחליפין איכא פלוגתא ביני רבוותא איכא מאן דאמר חזקה וחליפין בשטר' דלא קנו אלא במתנ' דהא מהיכא דנפקא לן חזקה וחליפין מתנה היא אבל במכר לא קני עד שיתן דמים דשטר בלא קניין כקניין לחודיה דמי דסתם קניין לכתיבה עומד וכי היכי דבשטר לא קנה עד שיתן דמים הכי נמי בקניין לחודיה או בשטר בקניין דאי אמרת אין לאחר קניין כלום הכי נמי אין לאחר שטר כלום ואיכא מאן דאמר אין לאחר קניין וחזקה כלום ובלא דמים נמי קנה והדמים אצלו חוב וכן דעת חכמי צרפת דהא לא מפליג בחזקה בין במקום