ספר העיטור קכט

נעש' גדול וכי היכי דאמרי' נמי בעדים הכי נמי חזקה אין ב"ד חותמין על השטר אא"כ נעשה כהלכה ודוקא דכתב ביה במותב תלתא ואית להו חד קרוב אבל דלא כתב ביה חוששין לב"ד טועין הילכך היכא דכתב ביה במותב תלתא ואית להו חד קרוב אע"ג דלא כתב ביה קבלת קרוב מסתמא קבלוה וכן הילכתא דק"ל אין חוששין לב"ד טועין תני' לעולם אין עדותן מצטרפ' עד שיראו שניהן כאחת ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה וקיי"ל כר' יהושע בן קרחה ובין הודאה אחר הלואה ובין הלואה אחר הודאה ובין הודאה אחר הודאה. ובין הלואה אחר הלואה מצטרפין והודאה אחר הודאה אע"ג דלא אמר בהאי מנה דאודי לך אודי לך קמיה פלוני מצטרפין ש"מ דהודאה קמייתא אחר הודאה היא דכל מקום שב' מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה והא דאמרי' הודאה בפני ב' לאו למימרא דלא מקיימא מילתא אלא בשנים אלא הא קמ"ל אע"ג דאמר בפני שנים אין כותבין עד דאמר כתובו ואי אמר כתובו, כותבין אפי' בעד אחד וקנין בפני שנים נמי דקאמר לאו דלא מקיים אלא בפני שנים אלא אשמעינן דאצ"ל כתובו והכי מסתבר' מדגרסי' בפ' הזהב גבי היה עומד בגורן וליקנינהו ליה בחליפין ודחיק להו בגברא ערטילאי ולישני דלית ליה סהדי ש"מ אע"ג דלית ליה סהדי מהני קנין דלא איברי סהדי אלא לשקרי ואיכא דדייק ממתני' דאמר אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפני הודה לו ונקיט רישא לישנא דחד וסיפא לישנא דתרי ש"מ דהודאה דעד א' לאו כלום היא ולא נהירא לן. וכתב רבינו אפרים הודאת בע"ד כמאה עדים ה"מ דאודי דאית ליה ממונא גביה א"נ אפי' דאודי דמחל ליה בין דידיה לדידיה בלא סהדי ממונא דאית ליה גביה מחול אבל היכא דאודי ראובן לשמעון דקנה בין דידיה לדידיה תו בפני עד א'. אשכחן לגאון דאמר דמיחייב דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולא מצי למיהדר ביה. והיכא דטעין ליה וכפר מיחייב שבוע' וכתב גאון אחר דלא מהני כלום אפי' בעד א' ואפי' הוא מוד' יכול לבטל וכ"ש אם אינו מודה ואשכחן לר' יצחק דאמר דסבירא ליה כמ"ד מהני וחייב בשבועתו על כפירתו וקשיא ליה טובא ולא איתברר לן טעמא דידיה ואסיקנא דכל קנין והודאה בפני אחד לא מהני ומ"ד מהני טועה הוא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן וכן דעת רבינו יצחק אלפס:

גרסי' בפ' גט פשוט שכיב מרע שהודה מהו צ"ל כתובו או אין צ"ל כתובו צריך לומר אתם עדי או אין צריך כו' הדר פשטה דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי והילכך אצ"ל אתם עדי והא דאמר הודאה בפני שנים לא שנא אודי במידי דמיחייב בה ול"ש אודי במידי דלא מיחייב אלא דיהיב ליה במתנה הוה ליה כמ"ד נתתי שדה פלנית לפלוני וקנה כההיא דכתובות חייב אני לך מנה בשטר ר' יוחנן אמר חייב וכגון הא דאיסור דאמרינן ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא וכן דעת הגאון שכתב והודאה באחד משאר הקנאות ומסברא דהודאה לא מהני אלא בשכיב מרע כגון הא דאיסור משום דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ודמי לנתתי שדה פלוני לפלוני דאמר התם וכולן בשטר ואם משום הא דכתובות התם בשטר הוא אבל מידי דידעי' דלאו דידיה הוא אלא נותן היכי מצי למימר לאו דילי הוא אלא לפלוני הא כ"ע ידעי דשקר הוא ומצי למימר משטה אני בך ותו ליתנייה גבי שאר הקנאות. ועוד הודאה דאיסור לאו הודאה היא אלא דקא מודו דהלין זוזי בעת דפקיד דרב מרי נינהו דאקנינהו ניהליה מעיקרא מקמי דליתי לידיה אי נמי רב מרי בריה אפקידינון לאבוה דאי לא תימא הכי בקידושין גבי מרוני דפריך וליקנינהו ניהליה בחליפין וליזבנינהי ניהליה אגב אחר ליפרוך וליקנינהו ניהליה באודיתא ש"מ לא מהניא אלא בש"מ לרבנן אבל בבריא אי נמי בש"מ לר' אלעזר דלא סבירא ליה ככתובין וכמסורין דמו לא מהני אודיתא וכל שכן בחוב שיש לו ביד אחר דלא מהני אודיתא כדכתבי' במאמר קנין בהגהה מההיא דגרסי' בפ' מי שמת מילתא דאיתא בבריא איתה בש"מ מילתא דליתה בבריא ליתה בשכיב מרע ואית דמפרשי שכיב מרע שהודה לענין חזרה אם יכול לחזור בהודאתו ואסיקנא דאינו יכול לחזור:

כתב בכך וכך איך אמר לנא פלו' הוו עלי עדים וכתבו וחתומו והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי בדלא אניסנא ואודיתי קדמיכון ואתון תהוון עלי סהדי דאית לפלוני כך וכך בבאי ואינון עלי ברשו ואנא פרענא להון ליה עד זמן פלו' ומדאודי פלוני דנן קדמנא להלין זוזי ואמר לנא כתובו כתבנא וחתמנא ויהיבנא ליה לפלוני למיהוי בידיה לזכות ולראיה ואם הוא בב"ד ליכתבו במותב תלתא הוינא וקבענא ליה לדינא ואמר לנא פלוני הוו עלי דייני וכתובו וחתומו וכו':

אות ה המחאה גרסינן בפרק קמא דגיטין אמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה והאלהים אמר רב ל"ש מלוה ול"ש פקדון ול"ש מתנה מרובה ול"ש מתנה מועטת ואפי' כי הקנ' לנולדים נמי קנה והיא חדא מתלת מילי דר' דשוינהו רבנן בהילכתא בלא טעמא ומסתברא מלוה בשטר ופקדון בשטר אע"ג דשטר ביד הממחה משתעבד החייב לנמחה ודין המחאה לחודה במוכר שטר חובו לחבירו שנקנה בכתיבה והילכתא אם מחלו מחול מדגרסי' בב"ק גבי אשה פגיעתה רעה ולא פרכינן ליתבה לכתובה ממחה והכא לא בעי' מעמד שלשתן ש"מ המחאה נמי אם מחלו מחול ואיכא למימר מדלא פריך התם בהמחאה ש"מ דלא קני בהמחאה היכא דאיכא שטר ביד הממחה והכא לא בעי בעל דלימסר הכתובה ביד אחרים אבל יהיב ליה שטר לנמחה קנה במעמד שלשתן וצ"ע וצרפתי ואי אמר הלוה איני נותן אלא לעצמו יכול לומר כן וכן אם אמר לשליח הבא לי מעות שפלו' חייב לי יכול לומר לא אפרעם אלא לבעלי' עצמן והראשון נוח לי והשני קשה הימנו וכבר פי' דהיכ' דבא בהרשאה אינו יכול לדחותו הנהו גינאי דעבידי חושבנא בהדי הדדי פש חדא איסתרי גבי חד מינייהו א"כ הבינהו ניהלי למרי ארעא באפי מריה קאמינא לך ובנוסח' דרב אלפס בטסקא וקנו מיניה לסוף עבוד חושבנא בין דיליה לנפשיה אשכח דלא פש גביה ולא מידי ומסקנא הוה קנין בטעות וחוזר וכתבי רבוותא דאפומא דסהדי אי נמי דקא מודי ליה בטעות' דהוה בההוא חושבנא כי האי גוונא הוי קנין בטעות הא ליכא ראיה ובעל דיניה מכחיש ליה אי נמי אזלי למדינת הים אי נמי אינשי לנא לאו טעותא הוא הילכך מנה לי בידך תנהו לפלוני וליכא סהדי לא בענין המחאה ולא בחוב ואמר טעיתי בהודאה נאמן מיגו דאיבעי למימר לא הודיתי ואי איכא סהדי במחאה וליכא סהדי בחוב לא מצי למימר טעיתי דכיון דקביל על נפשיה במעמד שלשתן ה"ל ככותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואם נמצא בעדים או בהודאה שאינו חייב פטור ואם לא נמצא חייב. ירושלמי הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו ר' יוחנן ור"ל אמרי פטור ור"ח אייתי להא דגינאי ורב אלפס דחייא לה וקשיא ליה אהא דכתובות חייב לך אני מנה בשטר חייב ומסתברא דלא דמו התם בחזקה שהוא חייב לו הוא כי הא דגינאי ומתני' דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה כסבור שהוא לזון את אשתו כבתו ופריך בירושל' במה הוא חייב לא כן א"ר יוחנן ור"ל הכותב שטר חוב לחבירו בחזקת שהוא חייב כו' ובגמרא דילן הוא דפריך מההיא לר"ל והכי פריך ומה התם בחזקה שהוא חייב לו כ"ש הכא דמשעבד נפשיה והילכך ליכא לאקשויי אהדדי וק"ל כר"י דאמר חייב לך מנה חייב ומאן דקביל על נפשיה בשטר מידי דלא מיחייב חייב וכ"ש בקנין והא דירושלמי כעובדא דגינאי הוא ופטור ויש מחכמי הדור דאע"ג דקא מודי גינאה חבריה בטעותא לא מהימן לענין מתנה דילמא משום קינוניא קאמר כדאמר במלוה שטר אמנה הוא זה במקום שהוא חב לאחרים דלא מהימן דילמא לאישתמוטי מב"ח קאמר ה"נ ל"ש ושקיל מיניה נותן מתנה מה שהמחהו ואנן כתבינן לעיל דוקא שאמר אמנה היא זו דמבטל לשטרא דחתימי סהדי אבל אמר פריעא הוא נאמן וה"נ טעותא הוה בחושבנא מהימן:

גרסינן בפ' המקבל המחהו אצל חנווני או אצל שולחני אינו עובר עליו אבעיא להו חוזר או אינו חוזר. וקי"ל כרבה דאמר חוזר וקשיא ליה לרב אלפס הא דקי"ל תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ומשום דסברא ליה חוזר דקאמר אחנוני קאמר ופליג בין היכא דאית ליה גביה להיכא דלית ליה כדאיתא בהלכות דאייתא דגמרא דבני מערב' בחנוני על פינקסו הדא דתימר בשלא העמידו אצל חנוני אבל העמידו אצל חנוני אין לו על בעל הבית כלום אלמא אע"ג דלית ליה גבי' ולא מידי אינו חוזר ומסת' סברא דרב אלפס הא דרב בדאית ליה גבי חבריה והא דבני מערבא ליכא לדחוייה אפילו למ"ד חוזר איתה ולא דמי דהתם בעל הבית גבי חנוני המחהו וחנוני אומר לו פרעתיך אבל אם ידוע שלא פרע פלוגתא דרב ורב ששת היא ומיהו מתני' דהמחאה אפילו אית ליה גבי חנוני קיימא. והא דקי"ל במעמד שלשתן קנה לא קשיא אהך דפלוגתא דרב ורב ששת אפועל קאי וקי"ל דחוזר דבסתמא כל היכא דלא פרע ליה מיניה מיהדר עד דליפטר בפירוש ולימא פטור אתה. והא דאמר במעמד שלשתן קנה כלומר החייב משועבד לנמחה ואינו יכול לחזור וליתנם לממחה ואם נתנם לו פטור וכל זמן שהנמחה אינו חוזר בו המומחה חייב לו כי קידושי אשה חיילי הקידושין משעת שקיבלה לשם קידושין ע"מ שישלי' זה תנאו כדאיתא בפ' המקדש בגמר' התקדשי לי בזו אבל הנמחה יכול לחזור בו אם לא יפרענו שהרי ברשות הממחה הן שיכול למחול החוב מידי דהוה אמוכר שטר חוב לחבירו והיינו טעמא דפליגי מעיקר' בין מלוה לפקדון דבפקדון גמר ומשעבד נפשיה במלוה לא גמר ומשעבד נפשיה ואמרינן נמי בההיא הנאה דקא משתניא בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה אלמא בדאית ליה גביה הוא ועל המשעבד נמי קאי אבל הלוה לא נפטר אם לא פטרו בפירוש והילכך לא קשיין אהדדי. והא דרב הילכתא בלא טעמא ולא מוספינן עלה ושדרו ממתיבתא לא נתן שולחני חוזר פועל אצל בעל הבית ונוטל שכרו ממנו וקי"ל כרבה דאמר חוזר ואפי'