ספר העיטור קכח

אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולי' כופין אותו להוציא וכתב ר"ח כמ"ד נולדו וכל שכן היו והילכתא כחכמים ובכולהו אין כופין ואנו שכופין אותן להוציא מוכי שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי וכו' ואמר רב הונא באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל ר' אלעזר אמרה לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ופסקי רבוותא כשמואל ומסתברא מדקאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ש"מ כל היכא דקתני יוציא כופין משמע אבל כתב ר"ח ירושלמי סוף פ' אלמנה תמן תנינן גט מעושה בישראל כשר אמר שמואל אין מעשין אלא אלמנ' לכ"ג גרוש' וחלוצ' לכהן הדיוט והתני' שנייות אלא בגין דקאמ' שמואל כגון והתני המדי' וכו' עד ויוציא ויתן כתובה שמענו שמוציאין שמענו שכופין וכתב ר"ח שמעתי דאין כופין אלא היכא דמפרש כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא אמרו כופין אמר לו כבר חייבוך חכמים להוציא. ואם לא יוציא מותר לקרותו עבריינא. אבל לכפותו לא מצינו:

ירושלמי בפ' המגרש אמר רב ישראל שעישו כמעשה עכו"ם פסול. ובאומרו איני זן ואיני מפרנס תני ר' חייא ועכו"ם שעשו כמעשה ישראל כשר. אפילו אמר איני זן ואיני מפרנס. א"ר יוסה מתניתא אומר כן. והעכו"ם חובשין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך. ובנוסחא דר"ח איפכא. ישראל שעישו כמעשה עכו"ם כשר. רב חייא בר אשי בשם איסי. האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא. ר' ירמיה בעי קומי ר' אבהו וכופין אמר ליה ועדיין את לזו. אם מפני ריח כופין מכ"ש מפני חיי נפש אתא ר' חזקיה ר' יעקב בר אחא. ר' יוסי בשם ר' יוחנן האומר זן ואיני מפרנס אומרי' לו זון. או פטור או פרנס. ומיהא שמעינן דהכי הילכתא בבלי א"ר אסי אין מעשין אלא לפסולות. כי אתא אמרה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכ"ג אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שפסולה לו אין כופין. ורב תחליפא אמר שמואל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא וכן הילכתא ובפגם אשה הוא דקא מיירי הכא ודוקא שאין לו בנים. אבל יש לו בנים מאשה אחרת אין כופין אותו והאי דלא תנו בהנך דרבנן דקתני ואלו שכופין אותן להוציא פריק לה רבא אידי ואידי בשוטי' דבדברים לא יווסר עבד והני דמתני' אי אמר הוינא בהדה שבקינן ליה ומוכה שחין אי אמרה בסהדי הוינא בהדיה שבקינן ליה אבל נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אפילו אמרה דיירנא בהדיה לא שבקינן ליה ואי לא בעי לאפוקה ולמיסב איתתא אחריתי. מפקינן מיניה בעל כרחיה אפילו בשוטה ונותן לה כתובתה ויוצא ומדלא קא משני כי קתני מילתא דאיתה בין בארץ בין בחוצה לארץ ונשא אשה ושהה עמה בחוצה לארץ ליתה ש"מ דאיתה אפילו בחוצה לארץ ולא אמרינן עון חוצה לארץ גרים לה שהן עקורין. וכדגר' ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין ולפיכך חלה הוא וכו' חדא דהשתא ליכ' עון דח"ל דהקב"ה במימריה הוא דעבד ועוד אברהם שאני שלא הבטיחו לבנים אלא בארץ וגרסי' בפרק הבא שהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה היא אמרה מיניה והוא אמר מינה א"ר אמי הוי דברים שבינו לבינה והיא נאמנת מאי טעמא היא קים לה ביורה כחץ הוא לא קים ליה ולא מצי למימר מפקינא לך בלא כתובה. דהא שהתה י' שנים ולא ילדה אלא יהיב לה כתובה ומפקה לה ומשנה אחרונה דאמר השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה כגון דלא שהה עשר שנים אמר איזיל ואיבדוק נפשאי אינסב איתתא אחריתי א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה. וקיימא כרבה דאמר נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר בסיפוקייהו ואי נסיב ולא אפשר בסיפוקייהו יוציא ויתן כתובה הוא אמר אפילו בגו עשר והיא אומרת לא אפילו אף בזו היא נאמנת הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלי הוא אמר הפילה חד והיא אמרה תלת היא נאמנ' בכולהו יוציא ויתן כתובה והיכא דשהה עשר שנים ואי נמי הפילה וחזרה והפילה ואית ליה בני מאית' אחריתי ואמרה בעינא לאינסובי טענתיה טענה יוציא ויתן כתובה:

השער הד' שיש לה כתובה ואין לה תוספת הא דגרסי' בפ' הבא על יבמתו ההיא איתתא דאתת לקמיה דרב נחמן אמר לה לא מפקדת אפריה ורביה אמרה לא בעיא ההיא איתתא חוטרא לידא ומרה לקבורה אמר כי האי וודאי כייפינן ויוציא ויתן כתובה וכתב רב יצחק אלפס מנה מאתים הוא דמחייב לה אבל תוספת לא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דתימא ליה אפקה לא אקני לה ובכולהו הנך דמנינן לא אשכחן דאית לה כתובה ולא תוספ' אלא האי לחודה ובתר דתקינו בתראי תקנתא במורדת איצטריך לן אגרת וכתב מרד ולא כתבנו:

אות ה הודאה כדתנן כיצד בודקין את העדים אם אמרו הוא אמר לנו שהוא חייב לו לא אמרו' כלום עד שיאמרו בפנינו הודה לו מסייע ליה לר' יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי:

תנן האומר לחבירו מנה לי בידך אמר ליה הין למחר אמר לו תנהו לי אמר ליה משטה אני בך אין טוענין לו ומדאודי לו בפני שנים אע"ג דלא אמר להן אתם עדי חייב עד שיאמר משטה הייתי בך דקי"ל הודאת בעל דין כמאה עדים ולא שנא כי אמר ליה משטה אני בך ול"ש כי אמר ליה לא היו דברי' מעולם פטור כדאמר כל מילי דכדי לא דכירו אינשי כלומר דאי אדכר ליה דאודי הוה טעין מנפשיה משטה הייתי בך אבל לא טען כלל לא טענינן ליה אנן והרב החסיד זצ"ל האריך בפירוש א' ואמר רבא משמיה דרב בריה הא דאמר רב יהודה צריך שיאמר אתם עדי ל"ש כי אמר לוה ושתיק מלוה. ול"ש כי אמר מלוה ושתיק לוה כמ"ד הין ודינו כמלוה ע"פ. ודוקא דשתק בתר דאמר הין אבל לא אמר הין ושתק לאו הודא' היא וה"ה אם אמר מלוה כתובו ושתק לוה דכותבין דלא גרע האי שתיקה משתיקה דתחילת הודאה והא דאמר וצריך שיאמר אתם עדי דוקא בהודאה לחוד אבל בעדו' דעלמא לא בעי' אתם עדי דגרסינן בפ' האיש מקדש אלא מעתה קידש את האש' בפני שנים ולא אמר אתם עדי הכי נמי דלא הוו קידושי ש"מ דלא בעי למימר אתם עדי אלא בהודאה דמצי למימר משטה הייתי בך והא דאמר כי לא אמר אתם עדי ולא אמר משטה אני בך אין טוענין לו וחייב איכא למימר דוקא דקא תבע ליה וא"ל בפני עדים כדקתני במתני' אבל לא תבע ליה ואמר בפני שני עדים חייב אני לך מנה ולא אמר אתם עדי יכול לחזור בו כדגרס בתוספ' הודאת בעל דין כמאה עדים בד"א בזמן שתבעו והודה לו אבל אם הודה לו מעצמו יכול לחזור בו:

שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדאמר בכתובו' גבי אני חייב לך מנה ר' אמר חייב וכו' ואמרי' עלה היכי דמי אי דלא אמר אתם עדי מ"ט דר' יוחנן ש"מ דהיכא דלא תבע ליה ואמר חייב אני לך מנה פטור ויכול לחזור בו ודוקא כי אודי ליה. כדתבע ליה והדר ביה מטענתיה דתו לא מצי למיהדר ביה. אבל אי לא הדר ביה מטענתיה אע"ג דתבע ליה חברי' אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן והתם אע"ג דקא תבע ליה כדכתב רבינו אלפס דכיון דליכא סהדי אמר הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומסת' דוקא שלא בב"ד אבל בב"ד אפי' הודה מפי עצמו א"י לחזור בו אלא תוך כדי דבור והני מילי בפני ג' אבל בפני יחיד מומחה אין הודאתו הודאה:

גרסי' בפ' שבועת הדיינין ההוא דאמר לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך א"ל לא היו ד"מ אייתי סהדי דאוזיף ופרע ואסיק רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וכן הילכתא וכתב רבינו אבן מגש דמאן דאודי לחבריה לבי דינא דאית ליה גביה מידי אע"ג דאייתי סהדי דלי' ליה גביה מידי לא מצי למימר לטעון דאישתלי בההיא אודיתא דכיון דאודי אודי דהא הכא אודיתא דיליה מיגו כפרנותיה נקטינן ולא משגחינן במאי דאמר פרעיה וכ"ש היכא דאודי בפירו' ואפילו איכא בההוא סהדותא חובה וזכותא חובה מקבלינן מיניה וזכותא לא מקבלינן מיניה דהא הכא אוזפיה מקבלינן פרעיה לא מקבלינן דכיון דאודו מגו כפרנותיה דלא פרע אזלינן בתר הודא' דידיה ולא בתר סהדותא גרסי' בפ' חזקת הבתים הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו ואי אמר כתובו כותבין אע"פ שלא קנו מידו וכותב שטר בקנין וגבי ממשעבדי ואי אמר להו אתם עדי וקנו מידו כותבין אע"פ שלא אמר כתובו כדגרסינן הודאה בפני שנים קנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין בפני שלשה ולא קנו מידו רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין הוה עובד' וחש לה רב להא דרב אסי הילכך אפי' בפני ג' אין כותבין עד שיאמר כתובו או עד שקנו מידו אמר רבא האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן כנופו ויתבי לא כתבינן עד שיאמר הוו עלי דיינים מר בר רב אשי אמר אפילו אי אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא לדינא ושלחו ומזמנו ליה לדינא וקיימא לן כותיה בר ממיפך שבועה ומיכתב אודיתא והלכה אפי' בפני ג' ואמר אתם עדי אין כותבין עד דקבעי דוכתא ומזמני ליה לדינא ואי קבעי דוכתא מדאמר להו אתם עדי הוה כקנין וגבי ממשעבדי ודייקינן מינה דכי קבעי דוכתא ומזמני לדינא וטעני לא מצו בעלי דינין למיהדר דהוה ליה כקנו מידו כדאיתא באות בי"ת בירורין הודאה במטלטלין הא אמרינן קנו מידו כותבין. ואם לאו אין כותבין ואפילו ממטלטלין ואיתנהו בעינייהו כיון דמחסרי גוביינא לאו כמקרקעי דמו:

במקרקעי ולא קנו מידו אמימר אמר אין כותבין מר זוטרא אמר כותבין והילכתא כותבין אע"ג דלא קנו ולא אמר כתובו כיון דאמר בפני שנים אתם עדי כותבין שטר בלא קנין ונותנין לו והא דגרסי' בכתובות אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה לא קנו מיניה צרי' לאימלוכי ביה משום דבההוא שטרא הוא דמקני וחיישי' דילמא הדר ביה אבל הכא שטר גלוי מילתא בעלמא הוא דלא מצי למיהדר בה כיון דאמר כתובו וחתומו כותבין ונותנין ואע"ג דבהאי שטרא גבי ממשעבדי הא שיעבד נפשיה:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו. היינו דריש לקיש דאמר אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ