ספר העיטור קכה

דבעל המקח נתבע הוא דהאיך תבע ליה בהדיא אנא יהיבנא ליה זוזי ובעל דבר לא מהימן הילכך תרוייהו מודו מהי מינייהו נקט ומהאי דנקט קני לא צריכא דנקט מתרוייהו מחד מדעתי' ומחד בעל כרחיה ולא ידיע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה:

כתב בכך וכך וזבינית ליה שטרא דאית לי על פלוני בכך וכך זוזי דקבילית מיניה ומסרנא ליה לההוא שטרא קדמיכון ויהיבנא לי' כל זכותא דאית לי ביה דלא להשנאה בה ודלא למיהדר בה לעלם וכדו השתא ליזכי ביה וליקני ההוא שטר' וכל שיעבודא דאית ביה וליזיל וליתבעיה לפלוני וליגבי מיניה כל מה דכתב בשטרא דאנא מסתלקנ' מכל זכותא דאית לי בהו וליהוו לפלו' דנן ולא יהא לי רשו לאיערומי לא לי ולא לירתאי בתראי למימחל ההוא ממונא ואי מחילנא ליה אשלים במיטבא אנא וירתאי בתראי לפלוני דנן וכל מאן דיקום ויערער וכו' כדלעיל:

אות מ מרד אגרות מרד שכותבין מזמן שמרדה לפגום שטר כתובה שבידה כדתנן המורדת על בעלה פוחתין מכתובתה ז' דינר בשבת וכו' ר' יוסי אומר לעולם היא פוחת והולכת שאם תפול לה ירושה ממקום אחר וכו' וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובת' ג' דינרי' בשבת ירושלמי הכא את אמר ז' והכא את אמר ג' א"ר יוסי חייבת לו ז' פוחתין לה ז' הוא חייב לה ג'. על כן מוסיף לה ג"י ואפי' לגמרא דילן דאמר מתשמיש הויא מורדת צריכא להאי טעמא דאי משום טעמא כנגד ז'. כנגד ימי השבת כדאמר רב אלפס אכתי ליהוו הכא ז' והכא ז' כי היכי דלא ליחזי כשכר שבת ואסיקנא מתשמיש כולי עלמא לא פליגי דהויא מורדת כי פליגי ממלאכ' וקייל"ן כרב הונא דא' ממלאכה לא הויא מורדת ולא קנסינן ליה בממונא אלא משמתינן לה עד דעבדא אבל (מורדת) כתב רבינו אבן מגש בשם רבינו האיי דכתב בתשובה דיליה אפילו ממלאכה הויא מורדת ומוסיפין לה על כתובה באומר איני זן ואיני מפרנס דהאמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסת' דהכי הילכתא מדקא מקשינן ומפרקינן אליבא דידיה ולרבוותא דפסקי דאמר כשמואל עד שכופין אותו להוציא יכופו אותו לזון וליתה להא דרב מדאידחי הא דר' יוסי בר חנינא אידחי שינויא דמורד. ומורד נמי לא הוי אלא מתשמיש אבל אמר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון בין יש לו בין אין לו הילכך משמתינן ליה עד דיהיב לה מזונו' כי היכי דמשמתינן לה ממלאכה ומתשמיש נמי דוקא שאינו רוצה לגרשה אבל אם הבעל רוצה לגרשה הא קייל"ן האש' יוצאה לרצונה ושלא לרצונה:

והאיש אינו מוציא אלא לרצונו והמורדת על בעלה נמי שאין הבעל רוצה לגרשה שמא תתפייס אלא שאומר אם רצונ' להתגרש תצא שלא בכתובה והאשה אינה רוצה שיגרשנ' אלא שיצטער עד שיוציאנה ויתן לה כתובה דאמרי היכי דמיא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה כלומר עד שיגרשנה ויתן כתובתה וכיון שלא יצאה מעיקר אישות פוחתין מכתובתה בכל שבת ושבת שמא תמלך ותתפייס ואין הבעל יכול לומר אתן לה גט מעכשיו ואפסיד לה כתובתה אבל אמרה מאיס עלי כלומר לא בעינא ליה כיון שמרד בעיקר האישות לא כייפין לה שתעמוד עמו ושומעין לבעל שאמר אם רצונה להתגרש תפסיד כתובתה מעכשיו ותצא ולא כייפינן ליה לשהויי גיטא ולאימלוכי בה וכן הילכתא לדינא דגמרא ת"ר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה ז' טרפעיקין בשבת ורבותינו חזרו נמנו וגמרו שיהיו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו ששולחין לה מב"ד ואומרי' לה הוי יודעת שאפי' כתובתך מאה מנה הפסד' כתובתך ומדגרסי' בירושלמי מתירין לה ד' שבתות והיא שוברת כתובתה ויוצאה ש"מ אחר ד' שבתות נותן לה גט ומפסדת לה כתובתה כדאמר בסוטה אם אמרה טמאה אני שוברת כתובת' ויוצאה וליכא למימר דארבע שבתות מפסדת כל כתובתה לרבוותא ודכולי עלמא אית להו דמתני ורבוותא סבירא להו דעבדי' הכרזה ד' שבתות אחר שפחתה ורבא אמר רב ששת דלא צריך הכרזה אלא נמלכין בה ואי כפי' רבוותא הוה להו למימר הילכתא כת"ק ודכוותא גרסינן בירושלמי ואנפרות עצמה צריך שתשהא י"ב חדש א"ר יהודה בן פזי ומכריזין והולכין ד' שבתות לאחר י"ב חדש והא דאסיקנא בסוטה בפ' ארוסה העוברת על דת צריכה התראה איכא למימר ד"ה היא ואפי' לת"ק צריכה עידי התראה ואיכא למימר דעוברת על דת לאו היינו מורד' ובמורד' לא קא מיבעיא ליה דהא איתפרש דינא דילה דרש רב נחמן בר רב חסדא הלכא כרבותי' האי בורכא סברא כי הא דאמר רבא אמר רב ששת הלכה נמלכין בה כת"ק דאמר פוחתין מכתובתה כל שבת ושבת עד שתכלה כתובתה שמא תימלך ותחזור בה. ירושלמי מהו מיפחת מפרי' פרנון דילה נשמעינה מן הדא ר' יוסי אומר לעולם היא פוחתת והולכת שאם תפול לה ירושה ממקום אחר וכו' לא אמרן אלא ירושה שאינו מצוי. הדא אמרה אפי' לפחות מפרא פורנין דידה יפחות לא כל שכן תוספ' דקייל"ן כר' אלעזר בן עזריה דאיזיל בתר אומד דעתא ועל בלאות' נכסים הנכנסין והיוצאין עמה איבעיא לן בגמרא דילן ולא איפשיט ואסיק' השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר תפשה לא מפקי' מינה ומשהינן לה תריסר ירחי שתא. אגיטא הדין נוסחא דנוסחאי עתיקי ולא גרסינן בה ובהנך תריסר ירחי שתא בגמרא והאי שיעורא לא כת"ק ולא כרבותינו וכי היכי דאיתוסף בגמרא מזוני הכי איתוסף תריסר ירחי שתא ואיכא למימר נמי דרבנן סבוראי דכתבי השתא דלא איתמר וכו' אכולה שמעתא קאי משום דמספקא להו אי כרב נחמן בר רב חסדא דאמר הלכה כרבותינו אי כרבא דאמר רב ששת דאמר הלכה נמלכין בה ופסקינן תריסר ירחי שתא משהינן לה אגיטא ומיהו דינא דגמ' הכי איתה. כי אמרה מאיס עלי ותבעה גירושין והבעל רוצה לגרשה תצא לאלתר בלא כתובה. בין תוספת בין נדוניא ולא מיבעיא היכא דנתן לה מתנה בשעת נישואין דתנאי כתובה ככתובה אלא אפילו כתב לה לאחר נישואין ואמרה מאיס עלי מפסדא ליה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה אבל אם כתב בו התרא' והתנה על עצמו שתטלינה כשהי' תחתיו ותתננה לכל מי שתרצה ואפילו אם תמרוד בו:

ולא תרצה לישב תחתיו שתטול ותצא תנאי ממון וקיים וכן כתבו רבינו האי ורב אלפס בתשובה שאלה אבל בעל כרחו אינו מגרש כדקי"ל האיש אינו מוציא אלא לרצונו וגבי עוברת על דת דהא מיבעיא לן בפרק ארוסה אם רצה הבעל לקיימה אי מקיימה או לא ולא איפשטא אבל גבי מורדת פשיט' לן אם רצה לקיימה מקיימה ואין כופין ומורדת דקאמרינן דוקא דליכא לה טענה גביה אבל אית לה טענה גבי' שהבעל עושה עמה שלא כשורה אי נמי דלא מצי למיקם בסיפוקה דידה לאו מורדת היא:

והכין כתב ר"ח דיבמה כיון דאית לה עליה שאר כסות ועונה מדאוריית' ולית ליה ליבם כלום אתי דאוריית' ודחי דאורייתא ולא כייפינן ליה אבל אית ליה נכסי דאחוה בין מקרקעי בין מטלטלי וניחא ליה ליבומה ואיהו אמר' לא ניחא לי דהא לית ליה למיקם בספוקה ולא ניחא לי דליזבון מהנהו נכסי דמישתעבדן לי לכתובתאי ולאיתזוני מינייהו מורדת הויא אבל אי קים להו ביבם דלאו הגון הוא לה והיא טענה לכלויי ניכסי קא בעי ולאפוקי בסוף בולא כלום לאו מורדת היא הא לאו הכי לא חיישינן דילמא מכלי להו לניכסי ואי לא בעיא לאייבומי מורדת היא והאי הוא דינא דגמרא אבל בתרתי מתיבתא הכי דיינינן כדאיתא בהלכות ומשמע דתקנתא דמתיבתא באמרה מאיס עלי הוא אבל אמרה בעינא ליה ומצערנא לי' דינא דגמרא דיינינן ליה והכי אשכחן בתשובות וכתב רבינו שרירא בתר רבנן סבוראי שראו חכמים שבנות ישראל הולכות ותולות עצמן בעכו"ם ליטול מבעליהן גט באונס ויש שנותנין גט באונס ומסתפק בגט מעושה כדין או שלא כדין וקא נפיק מיניה חורבא תקינו מר רב הונא נ"ע למורדת ותובעת גירושין כל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו תטלם ואפילו הביאה נכסים מועטין וקיבלן הבעל בסך מרובין תטלם הכל כמה שקיבל ואפי' מה שבלו ומה שאבדו יש לה תחתיהן ומה שכתב לה על עצמו ומה שאינו מצוי לא ישלם לה ומה שהוא מצוי נמי אע"ג דתפשה מפקינן מינה וכופין אותו ונותן לה גט לאלתר ויש לה מנה ר' ובזה נהגו כשש מאות שנה ומה שחידש הרב ר' יעקב אדינא דגמרא הוא דלא כייפינן ליה לבעל לאפוקי בעל כרחיה אבל כתקנת' דבתראי מפקינן דהכי אסכימו כולהו רבוותא וכתבי רבוותא דוקא מורדת אבל היכא דאתמרעא או היכא דאיכא חשש מותא עלה וקא בעיא לאפוקה מבעלה כי היכי דלא לירות לה ליתה להאי תקנתא וכל מה דכייפינן לי' לאפוקה מן דינא דגמר' או מעיקר תקנתא אי מיתה לה איתתא מקמי דתיפוק מבעלה בגט בעלה ירית לה דלא מפקעינן ירושה דאורייתא דבעל אלא בגירושין גמורין ומשמע דסבירא להו לרבוותא דאי איכא עלה ספק גירושין ומיתה לה איתתא בעל ירית לה וכ"כ ר"ש קיירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת. בעלה חייב במזונותיה ובפרקונה ואם מתה יורשה. והכא נמי מסתברא מדקתני מה היא באותן הימים וכו' הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שאינה צריכה הימנו גט שני וכן גבי מיאון הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון ובבלי שאמר ספק מגורשת בעלה אינו יורשה אין לו ראיה אמר רב טובי בר קינסא אמר שמואל כותבין אגרות מרד על ארוסה ואין כותבין אגרות מרד על שומרת יבם ואוקימנ' בתבעה הוא ליבם ומרדה הי' ושמואל סבר לה כמשנה אחרונה דמצות חליצ' קודמת למצות ייבום. ופליגי בה תרתי מתיבתא וכו' בכתב יבמין ודוקא תבע הוא ליבם ומרדה היא אין נזקקין לה ובתשובו' מורדת על בעלה דיניה מדתקינו רבנן סבוראי בשנת תתקס"ב למנין שטרות. וביומי מר רבנא גאון מפומבדיתא ומר בא ומר רב הונא גאון מסורא נ"ע ואיהו הוא דאסר כנתא ואיהו תני הויא דהאשה