ספר העיטור קכד

דפליגי בקרנזול חלק ארבעת שוה ונותנין כלן דמים שוה והיכא דאיכא תרי מצרני בחד רוחא איכא מ"ד דפליג לה חולקין ואיכא למ"ד דלית להו לתרוייהו אלא חלק אחד מד' חלקים ומיהו אם קדם חד מינייהו וזבן זביניה זבינ' והכי מסתב' והכי נקטינן דכל מילי אית בהו משום דינא דבר מצרא אפי' ממטלטלין ומקומות בית הכנסת כמקרקעי דמי. דהא אית להו חזקה וכל דאית ליה חזקה אית ביה משום דינא דבר מצרא וכתב בתשובו' איצטבא שרבו יושביה ורצה אחד למכור את מקומו אין לו רשות למוכרו לאחר אלא לכולן להרויח את מקומם והיכא דזבנה או אורתה ויהבה במתנה מפיק מינייהו דכולהו הני מכח קמא קא אתו וכי היכי דמפיק מקמא משום ועשית הישר והטוב הכי מפיק מינייהו דקמאי נמי אדעתא דארעא אתי ולא דמי להא דגרסי' שומא דהדרא משום ועשית הישר והטוב ואמר התם זבנה או אורתה יהבה במתנה לא הדרא דהתם קמא נחית אדעתא דזוזי וכי פרע ליה זוזי הדרה משום ועשית הישר והטוב אבל הני אדעתא דארעא אתו וליכא עליה הישר והטוב. כדגרסינן התם אבל הכא קמא ובתר' כהדדי נינהו ואמרינן ליה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה ורבינו האיי גאון כתב היכא דזבנה ויהבה במתנה באחריות הדרה. אבל אורתא ויהבה במתנה שלא באחריות לא הדרא דומיא דשומא ולא נהיר' לן ורב אלפס כתב בתשובת באם שהה המצרן משידבר כדי תביעת ב"ד ושיביא מעות בטל דין מצרנות:

ירושלמי בגיטין אימתי בזמן שאין בידם ליקח אבל יש בידם ליקח הן קודמין לכל אדם הן אומרי' בידינו ליקח והלקוחו' אומרי' לא היה בידם ליקח הקרקע בחזקת הלקוחות שהמוציא מחבירו עליו הראיה גרסינן בפרק ח"ה המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדין וכתב ר"א פסק אדונינו האיי גאון זצ"ל הלכה כר' הלל היכא דזבין איניש קרקע בין בשטר בין בעדים בדמים ידועין ולית ליה ראיה דיהב דמי הרי הוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן וה"ה נמי אם נעל וגדר ומיהו ה"מ תוך ג' אבל לאחר ג' כיון דלא מחמת שטרא או הני עדים קא מקיימינן בידיה מיגו דמצי למימר במתנה יהביתו לי כי אמר פרעתיך נאמן וכן הילכתא בשטר גרסינן בפרק המוכר האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למיכתב ליה ולא שיירית בזביני אילין כלום כדאיתא במאמר המצרנות. אמר רב דימי מנהרדע'. האי מאן דמזבין ארעא לחבריה אע"ג דכתב ליה עומקא ורומא צריך למיכתב ליה קני לך מתהום ארעא עד רום רקיעא למיקנא בור ודות ומחילות דמסתמא לא קני עומקא ורומא וכו' ומסתברא דתרוייהו בעינן ולא סגי בלא עומקא ורומא דאמר כי כתב מארעית תהומא עד רום רקיעא למיקנא עומקא ורומא הוא דקאמר והיכא דזבין סתמא ואמר ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו ודיוטא הוא אויר כדפרשי' לעיל ואם רצה לבנות על גביו בונה ואם נפלה חוזר ובונה אותה וכ"ש אם רצה להוציא זיזין מוציא כרב זביד. ואמר רב יהודה האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דיקלי וציני ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני אפי' הכי שופרא דשטרא הוא:

ארעא ודיקלי חזינן אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי ואית ליה זבין ליה תרי דיקלי ואי משעבדי פריק ליה תרי דיקלי וכתב רב אלפס איכא מאן דמשמע ליה מהאי מימרא מאן דזבין לחבריה מאי דמישכח למיזבן אע"ג דליתיה לההיא מידי ברשותיה מיבעי ליה למיזבן ומיתן ליה ואנן לא סבירא לן הכי דמידי דליתיה ברשותיה דשב"ל אבל אי מוכר מתני ליה לאקנויי ליה דבר שלא בא לעולם ואדעתא דהכי יהיב ליה זוזי מיחייב ליה לקיומי ליה תנאין. ורבינו נסים מייתי ראיה דמיחייב למיזבן ליה מהא דגרסינן בתוספתא דתרומה בפ' האומר תרומה הם למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו חייב להעמיד לו מקחו אבל הא דאייתי מפרק הזהב ירושלמי בר נש דיהיב לחבריה י' דינרין אמר ליה דתיהוי לי בהון מאה גרבין מכיון דשלח ידו בהן צריך להעמיד לו מקחו לאו ראיה היא דגבי נשרפו חיטיך בעלייה הוא דקאי ופירשתיה במאמר קנין:

גרסי' בפ' הניזקין לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל:

פירשתי במחאה גרסינן בפרק בית כור חצי שדה אני מוכר לך משמנין בינייהו. אמר ר' יצחק ונוטל בכחוש הלוקח. ואסיקנא רישא וסיפא לדמים כלומר לא שחולקין גוף השדה במנה בין כחוש בין שמן. דא"נ משמנין ביניהן. דקתני סיפא למאי והרי נוטל חציה בדרום במידה.. אלא משמע מזבנינן לדמים ששמין כמה שוה השדה בכחוש ויפה. ואם שליש שבדרום אינה שוה אלא שני שלישי שבצפון. נוטל שליש שבדרום ואם שני שלישי שבדרום אינו שוה שליש אלא כשליש שבצפון. נוטל שני שלישי שבדרום. אבל רישא יד לוקח על התחתונה. ואם שליש שבשדה שוה שני שלישי לעולם לוקח נוטל את הכחוש. והכי מסתבר':

גרסינן בפ' המוכר פירות המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית וכן המקבל מחבירו לבנות בית חתנות לבנו או בית אלמנות לבתו וכו' בית קטן שש על שמנה כלומר עם הכותלים אמה מקום הכותל ד' אמות על שש חלל ודוק' מוכר מקום דסתמא אורכו יתר על רחבו עבדי ליה. אבל לענין דירה ד' על ד' ודדיירי ביה אינשי. וחייב במזוזה ומעקה כדאית' בריש גמ' דסוכה תוספת דקדושין זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו. ואחר כך תבעו זה את זה ולקח אם הלוקח תבע המוכר יעשו דברי המוכר. ואם המוכר תבע הלוקח יעשו דברי הלוקח כתב בכך וכך איך אמר לנא פלוני הוו עלי סהדי בקנין וכתובו וחתומו בכל לישנא דזכותא והבו ליה לפלו' דצביתי ברעות נפשאי,. וקבילית מיד פלו' כך וכך ממטבע פלוני וזבינית ליה ארעא פלני' ובית פלו' דאית לי בדוכתא פלן. בסימנה' ובמצרנהא:

ואינון מצרנהא. מצד פלו' כו' וכל מאי דבגו מצרני אילין עם כל עמלא ושבחא דאית ביה. ואם הוא כרם כותב מיתקרי כרמא. שתיל ולא שתיל. אם הוא בית מיתקרי ביתא ולא מתקרי האי ביקתא וכל מאי דאית ביה זבנית לפלו' עומקא ורומא מתהום ארעא ועד רומא שמיא. ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום וכל זכותא דאית לי בגוויה בתקראות ומשפך מימות בזיזין וחלונות ביציאה ובביאה כולה זבנית לפלוני דנן בהלין זוזי דקביל מיניה וכדו השתא ליזיל וליזכי וליחזיק בה ויהא משלמא ליה ולירתיה בתריה למיקנא ולאקנויי למירת ולאורותיה ולמיעבד בה כל רעות נפשיה ואינש לא ימחי בידיה וכל מאן דאתי וכו':

ואוקים זבינא אילין קמיה פלוני דא בידיה וביד מאן דאתי מחמתיה דברעות נפשאי בביטול כל מודעי זבנית זבינא דנן מכירת עלמין שרירא וקיימא דלא להשנאה בה ודלא למיהדר בה לעלם וכן אמר לנא פלוני דנן אחריות שטר זביני אילין קבילית כו' כדכתב בשטר מתנה:

מכירת עבדים גרסינן בפ"ק דקידושין. עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה תנא אף בחליפין ואמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנאו. קראו ובא אצלו לא קנאו והא דתניא גבי בהמה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה בהמה שאני דאדעתא דמרה אזלא ואמר רב אשי עבד קטן כבהמה דמי כיצד בחזקה התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו לרבו קנאו הגביהו רבו לו לא קנאו אמר ר' שמעון לא חזקה גדולה מהגבהה קונה בכל מקום גרסי' בפ' ב' דגיטין אתקין רב בגיטא דזבינא דעבדי עבדא דכן מוצדק לעבד ופטור ועטיר מן ערורי ומן עלולי מלכא ומלכתא ורושם דאיניש לית עלוהי ומנוקה מכל מום וכל שחין עד חצר חדת ועתיק וגרסי' בפ' קמא דב"ק מכר לו עבדים וקרקעות ופי' באגב ומסתברא דעבדא כמקרקעי דמי לענין מכירה. וכי היכי דאמר שמואל בקרקעות ל"ש אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ה"ה בעבדים ושמואל אכולה מתני' קאי:

כתב וקבילית מיניה כך וכך:

וזבנית ליה עבדי דילי דשמיה פלוני זבין עלמא די לא להשנאה וכו' וכדו השתא ליזיל וליזכי וליחזיק בעבדא דנן ולמיעבד ביה כל רעותיה. ואינש לא ימחי בידיה מן יומא דנן ועבדא דנן מוצדק לעבדא ופטור ועטיר מן ערורי ועלולי מלכא ומלכתא ורושם דאיניש לא אית עליה ומנוק' מכל מום ומכל שחין דנפיק עד חצר חדת ועתיק ולא שיירית בזביני אילין קדמי כלום ואחריות וחומר שטר דנן קבילית עלי ועל ירתי בתראי לאיתפרע מכל שפר ארג ניכסין וכו' כולהון יהון אחראין וערבאין לפצאה שפאה ולשזבא עבדא דנן מכל עירעור ולאוקומיה בידיה דפלו' דנן וכו' ואיכא נוסחאי דלית בהון מכל מום וטעמא משום דסמפון בעבדי' ליכא ואינו משעבד על מום שאינו רואה כגון הא דנפיק עד שחצר ואע"ג דסימפון בעבדים ליכא הני מילי בסתמא אבל אי מתני מקחו בטל ומשום האי טעמא כתבי מכל מום:

. מכירת שטרות ושטרות אע"פ שהן מטלטלין שיעבוד קרקעות הן ונקנין בכתיבה ומסירה ופירשתי קנין במאמר אגב. ובמאמר שמות הבעלים ודין המוכר ש"ח במחילה:

גרסי' בעשר' יוחסין נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי. בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן וניחזי זוזי ממאן נקט אסיפא קאי דומיא דזכותא ממאן נקט וההיא דשנים אוחזין נמי הכי היא וקושי' דהכא כהתם וגירסא דהתם כהכא וקושיא דרב אלפס לא מסתברא והכי פי' וניחזי זוזי ממאן נקיט דעל כרחין שניהן מודים מי נתן המעות דאי לא ידעינן מהי מינייהו נקוט אפי' המקח יוצא מתחת ידו לא מהימן.