ספר העיטור קיד

יעלה כחשבון הבריתא בצר ל"ג אמה ושליש על ל"ג ושליש יש בו אוי"א רצועות של ג' ג' וכל ג' רצועות מהן ק' אמה. נמצא ל"ג רצועות הן תתר"ק אמות נשתייר רצועה אחת מן השלישית אורכה ל"ג אמות ושליש ברוחב שליש אמה. והן י"א אמות ושליש אמה ברוחב שליש והן תתרקי"א אמות ושליש אמה שהן ד' טפחים כי מדלית ריבעא מן תתרק"י יש לך תתל"ב אמות וחצי ומאמה ושליש שהן מ' טפחים לדריבע והן ל' טפחי' י"ח טפחי' פלגו וי"ב תילתא הרי תמני מאה ותלתין ותלת' ותילתא. וזה לי ארבעים שנה ששקלתיו במשקל נתיב חכם שלשים ושתים. ועץ אמה בריבוע ישרות:

כלל גדול ותשעה ושמונים. סכום אמות בתשבורת שבירות:

מעוגלות ספר מאות שמונה. שבע עשרה בלי רובע חסירות:

והוא כל בית סאה יתר עלי זאת. חצי אמה ליודע ספירות:

חצי אמה כמין גם קח ואמות:

חמשים מכלי רבע יתירות:

תחסרם בחמשים בחמשים. שאר חלק לשלש בו פזורות:

שלישיתם הלא יהיה כעולא והוא לא דק ואמרותיו חמורות:

וסוד אחד שליש אמה לשרשו. ונכון הוא לכל בעלי סבורות:

כלל גדול וארבעים וחמש. ושם עשרה טפחים נחקרות:

משקלות שבע מאות וארבע. ועוד שלש זרתות הן שמורות:

בתוספת חצי אמה לעולא. מעוגלות כדת משה ברורות:

תמני מאה תלתין עם תלתא. תילתא הן כפי בעלי גמרות:

ותן מאה לכל שלש רצועות. ותגיע לחשבונות קצרות. כתב בכך וכך איך פלו' בר פלו' אתא קדמנא וקבל ואמר לנא פלוני בר פלוני גזלנא היא דמחזיק בארעא דילי ואכיל לה בגזלנותא והשתא לא יכילנא לי' ולמחר וליומא אוחרי תבענא ליה לדינא וכדו השתא מחינא קדמיכון בגו שלש שנין כי היכי דלא ליחזיק בה ואיתברר לנא אנחנא סהדי דלא אישתהי בה ג' שנים מעידנא דנחת בה עד השתא ומאי דהוה קדמנא ומחא האי פלוני קמן כתיבנא וחתימנא ויהבנא בידיה לזכות ולראיה אות מ מחילה והוא ענין פשרה ואבי זירא ופיצוי וכולן ענין א' הן אלא מחילה ופיצוי על דבר ידוע כדתנן מחל לו על הקרן ולא מחל לו וכו' פשרה ואבי זירא שאינו ידוע ובתשובה לרבינו אלפס פשרה אינה אלא בקנין ומחילה שאינה דרך פשרה אינה צריכה קנין דלא מיחסרא משיכא ואפי' אתם עדי לא צריך דלא איברי סהדי אלא לשקרי ולשופרא דשטר' כתבי קנין אבל מחילה שהיא דרך פשרה צריכה קנין אפי' משנים ומחילה שאינה צריכה קנין דוקא למחילה דלית ליה משכון אבל אית ליה משכון מחילה בעיא קנין מדגרסינן בקידושין גבי עבד עברי שטר למה לי ולימא ליה באפי תרי זיל ואמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ש"מ דאי לאו גופו קנוי מחילתא גרידתא היא וכי אמר ליה באפי תרי זיל סגי אבל היכא דגופו קנוי הוא גופו משכון ולא מהני מחילה כדקאמרי דמחילה לא מהני היכא דאיכא משכון:

גרסינן בפרק הכותב בר אוריא תא אימא לך מילת' מעליא דהוה אמר אבוך הא דאמר שמואל המוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל מודה שמואל במכנסת שטר חוב לבעלה וחזר ומחלו שאינו מחול מפני שידו כידה ובפרק מי שמת ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול ואפילו מסריה ניהליה וכתב ליה שטרא עליה מצי מחיל:

כדגרסינן בבבא קמא בפרק החובל תזבון כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה וכו' ואסיקנא כל לגבי בעל ודאי מחלה ואפסודי לההוא זביני בידיה לא מפסדי ומסתמא דאפילו כתב תנאה בשטר מצי מחיל לה דלא מהני תנאה דאם איתה ליעביד ליה תקנתא בהכי ש"מ דלית ליה תקנתא:

ירושלמי בפרק שבועת הדיינין אילין דכתבין על מנת שיש לי רשות לגבות מן המטלטלין לא גבו. אמר ר' מנא אין כתבין ואמר אע"ג דלית דינא הב גבי כלומר אם אמר לו אעפ"י שאינו דין יגבה וצ"ע ובפרק שנים אוחזין אמר רבא ש"מ איתא לשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ומסקנא אביי אמר אפי' תימא ליתה לשמואל הכא במאי עסיקי' בששטר כתובה יוצא מתחת ידה מכלל דרבא אפי' אין שטר כתוב' יוצא מתחת ידה מחול וטעמא כפי' דרבי' אלפס ולא משום דיכיל למימר לי' עיינתי בחושבנאי אלא אע"ג דאיתיה גביה מחיל במסירה אי נמי במעמד שלשתן דקנין דרבנן הוא ומשום הכי יכול למחול דאי דאוריית' אינו יכול למחול כדאמרי' ומודה שמואל אם נתנו במתנת שכיב מרע אינו יכול למחול ואמרינן בפ' מי שמת אי אמרת בשלמ' דאוריית' משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן אמאי אינו יכול למחול ש"מ בדרבנן יכול למחול ואיכא מ"ד משום דקניית חוב בשטר ובמסירה ובמעמד שלשתן לוקח לא מצי תבע למוכר אלא דמי ניירא בעלמא ולא ללוה דלאו בעל דברים דידיה הוא ושטר לאו בשמי' כתב והיינו דאמרי' לקמן אתו יורשין וקא תבעי לברתא אבל לאבוה לא מצי תבעי דלאו בעל דברים דידיה הוא ומיהו אם כתב לו בשטר חלך ותדון עמו ותזכה לעצמך לא גרע מהרשאה ומפיק מיניה בעל כרחיה ואם מחלו מחול ואם כתב לוה למלוה הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול דבההוא שעתא דזבין אישתעביד ליה ללוקח ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את והילכך הולך אצל לוה ואם מדחהו חוזר למלוה ואם המלוה מודה שפרוע הוא אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי חייב להחזיר המעות שהטעהו בשטר שכתב בו פלוני חייב לי ואינו חייב לו וחוזר דלא גרע מקנין בטעות ואם אינו מודה המלוה והלוה באין לב"ד ודנין כדינא דרב פפא בין אית ביה נאמנות בין לית ביה נאמנות ואם מת המלוה הרי הוא בדינא דכתבי' עליה באות חוב לסברא דרב שר שלום ור' שמעון קיירא אבל הרב המחבר כתב המוציא שטר חוב ולוה טוען פריעא הוא אם המוכר קיים ורוצה לישבע נשבע וגובה ואם לאו מפסיד לוקח ואם מת מוכר. איכא מד"א נשבעין יורשין שלא פקדנו אבינו ואם לא רצו לישבע לוקח חוזר ליורשי מוכר ואיכ' מד"א לוקח נשבע שלא פקדנו המוכר מדתנן אבל משביע הוא את יורשיו ומסתברא דהאי סברא בתרא ליתה דהתם על שמא הוא הכא בריא קא טעין ליה. ועוד דשבועה בטלה הוא שהשטר מקויים מעיד שהמוכר אמר שאינו פרוע ומה שאמר אם המוכר לא רצה לישבע מפסיד הלוקח כי לא רצו היורשין לישבע יפסיד הלוקח הילכך לא בריר לן ואי איתיה למלוה ולא בעי לאישתבועי הא אמרינן פריעא הוא וחייב מדינא ואי ליתיה ויורשין לא בעי אישתבועי חייבין קריבתי' דר' נחמן זבינתה לכתובתה בטובת הנאה אי גרשה ושכיבא ושכיב לוקח אתו יורשין וקא תבעי לברתה אמר רב נחמן ליכא דליסבה עצה דתיזיל ותחול לכתובתה דאימה לגבי אבוה וכו' אע"ג דקי"ל כרפרם דכפייה לרב פפא ואגבי ככשורא לצילמא ורב נחמן גופיה הא דאין דינא דגרמי כדאמרי' בפרק הגוזל מחווי אחוויי הכא כיון דגבי יתמי הוא לא כייפינן כדאמרי' בעלמא גבי יתומים אוקמוה רבנן אדאוריית' ואיכא דמפרשי הא שדר רב נטרונא דמהדר ליה זוזי דיהב ליה בלחוד. אבל ההוא טופיינא דאיכא בשטרא טפי ממאי דיהב ליה לא מיחייב לשלומי ואהני לה לברתיה ההיא מחילה דחריח ההוא טופיינא מאבוה. אבל ר"ש פי' אגבי ביה ככשורא לצילמא ויהיב ליה כל מה דכתב בשטר' אמר רב נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין וכו' ירושלמי זאת אומרת אסור לגלות דינו ליחיד ובפ' הכותב לא כן אמר ר' יוחנן אסור לגלות דינו ליחיד דהא (כשרה) אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ומאן דלא דאין דינא דגרמי וכו' הוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה ככשורא לצלמא ומסת' כר"ש דיהיב ליה כל מה דכתב בשטר דהוה ליה מחילה כשורף שטרות של חבירו:

דגרסי' נמי התם דכפייה רפרם לרב אשי ואגבייה ככשורא לצילמא וה"ה אם נתנו במעמד שלשתן שאם מחלו מחול:

כדאיתא בהמחאה וצ"ע אי דיינין דינא דגרמי' ומסתברא דוקא דעביד היזיקא בגופא בממונ' דחבריה וחסריה כל שהוא כגון מוחל ושורף שטרותיו ומזיק שיעבודו של חבירו וזולתן אבל לא אזיק בגופא בממונא דחבריה וממילא הוא לא דקי"ל דגרמא בנזקין פטור כגון שף מטבע וזורק מטבע לים הגדול וצורם פרתו של חבירו דלא חסריה וכגון הא דגרסינן בב"ק זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסילקן פטור מ"ט דההוא בתרא לא נגע כלל בההוא היזיקא דלא בהו מידי וקמא נמי בעידנא דשדא פסיקי גירי הילכך תרויהו פטירי ולית בה דינא דגרמי וגרמא דנזקין דפטור דלא נגע בממונא דחברי' אי נמי נגע ולא חסריה כלל ורב אלפס אפק' מהילכתא משום דקי"ל כאמימר וליכא לדחוייה דהא ליכא מאן דפליג עליה ותרוייהו הילכתא נינהי ואמימר בשורף שטרותיו של חבירו לחודה הוא דקאמר והילכתא כוותיה ודוקא במקויימין ובמאמינו וכן ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם בריש גמרא דפ' הכונס הכופף והשוכר והעושה מלאכה במי חטאת והנותן סם המות והשולח את הבעירה והמבעית את חבירו נשברה כדו ולא סילקה. נפלה ולא העמידה וכגון שאינו בליבויו כדי ללבותה כדאיתא