ספר העיטור ק

גרסינן בפרק החולץ מצוה בגדול לייבם ובכיצד אם קידם הקטן זכה לא רצה מהלכין על כל האחין. לא רצו חוזרין אצל הגדול ואומ' עליך מצוה או חלוץ או ייבם. תלה בקטן עד שיגדיל:

אין שומעין לו אלא אומרים לו חלוץ או ייבם איתמר ביאת קטן וחליצת גדול רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי וק"ל כאיכא דאמר בביא' כולי עלמא לא פליגי דביא' קטן עדיפא כי פליגי בחליצה והכי איתמר חליצת קטן וחליצת גדול ח"א חליצ' גדול עדיפא. וחד אמר כי הדדי נינהו ולא איפסיק' הילכת' כחד מינייהו:

תנן התם מצות ייבום קודמת למצות חליצה ואמר רב אין כופין. וכן אמר רב יהודה והילכתא כוותיה ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה מצות חליצה קודמ' למצות ייבום אמר רמי בר אבא חזרו לומר מצות ייבום קודמת למצות חליצה דסביר' להו כרבנן דאמרי יבמה יבא עליה מכל מקום וקי"ל כרבנן ואי אמרה יבמה לא ניחא לי ביבם פלוגתא דתרתי מתיבתא הוא כדכתיב בגט חליצה ורבינו אלפס אייתי ראיה דהויא מורד' מההיא דגרסי' בסוף גמ' בפרק בית שמאי דאמר רב יבם אינו כבעל וכתב היכ' דאמרה לבעלה נטול' אני מן היהודים ומית ונפלה קמי יבם כופין אותו שיחלוץ לה ולא הויא מורדת ורשפ"י אינו כבעל דלגבי יבם אפילו הפרה לא צריך דלא אסקה אדעתא לאסור עצמה אלא על המותר ואי בעי יבם לייבומי לה מייבם לה ולא בריר לן טעמא דרבינו אלפס ור"ח חלק עליו כדאיתא בגט חליצה ואי טעמא ממתני' ואם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה דסתמ' משמע כמשנה ראשונה דאי כמשנה אחרונה מה לי נתכונה מה לי לא נתכונה למה ליה לאפושי כו' ותו לייתי ראיה נמי מדקאמר עד שכופין אותו לחלוץ ניכפוהו לייבם ועוד הא רישא דיבמות סתמא כאבא שאול כדאוקימנא בגמ' אלא מההיא ליכא ראיה דמתניתין במשנה ראשונה נישנית ולא זזה ממקומה והראיה מיהא מדאמר ולבסוף כרבנן וקיימא כרבנן ונפקא משנה אחרונה מהלכה ובטיל מימרא דשמואל וכותבין עליה איגרת מרד ודוקא שלא נתנה אמתלא אבל נתנה אמתלא לא כייפינן לה ולא מפסדא לכתובה. דאמר ר' ששת משום רבי אלעזר בן עזריה מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו והוא הדין לאמתלא דכות' כדאמר בהמדיר מעשה בציידין בבורסי שמת לו אח ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל:

וכי כתבה איגרות מרד ומפסדא לכתובה נמי לא אמרן אלא במאי דלא תפסה במאי דכתבה לה בעל אבל תפשה מאי דכתבה לה בעל לא מפקינן מינה ואדינא דגמרא מוקמינן לה ולא עבדינן בה תקנתא לתקנתא ויחלוץ לה בתר תלתא ירחי לאחר מיתת הבעל והיינו דאיכא בין יבמה מורדת לאשת איש מורדת והכין כתב גאון והמתרחק מן הייבום תבוא עליו ברכה כדתני בר קפרא כו' גרסינן בפרק כיצד אשת אחיו כי ישבו אחים יחדיו אחין שהיתה להן ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו יחדיו המיוחדי' לנחלה פרט לאחין מן האם רבא אמר יליף אחוה אחוה מבני יעקב וכו' ירושל' נאמר כאן ישיבה ונאמר להלן וירשתם אותה וישבת' בה מה ישיבה האמורה כאן ישיב' שיש עמה ירוש' אף כאן ישיבה שיש עמה ירוש' ורבי אבין ורבי ביסנא ישבו את שישיבתן בבית אחד יצאו אחין מן האם זה הולך אצל אביו וזה הולך אצל אביו מי שיש לו אח מכל מקו' זוקק את אשת אחיו לייבום ואחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הנכרית ואמר רב יהודה לאייתויי ממזר וכתב רבינו אלפס שמעינן מינה חייבי לאוין מדאורייתא בני ייבום נינהו. כדקיי"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהן מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה מאי טעמא אמר רבנן חייבי לאוין חולצין ולא מייבמין גזירה ביאה ראשונה אטו שנייה והיינו דקתני פצועי רבא אמר בעלו קנו ואסור לקיימה בביא' שנייה משום שנאמר לא יבא ומי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשתו מן הייבום והיכא דשכיב ושבק ברא דחייא בחיי אבוה תלתין יומין אפילו לא חייא בתר דשכיב אבוה אלא חדא שעתא איפטרא מן הייבום ואי לא חייא בחיי אבוה אלא כ"ט יום ובתר דשכיב אבוה חייא חדא שעתא נפל הוא וספיקא הוא וחולצת ולא מתייבמת ותנן בן יום א' זוקק לייבום אי איתי ליה קמי דשכיב ראובן חד יומא ופוטר מן הייבום כדאמרן חוץ מן השפחה והנכרית כדאיתא לטעמא בגמרא.. ואיתמר משמיה דרב נטרונאי הא דתנן הולד כמוה ואיזה זה ולד שפחה ונכרית והני מילי שפחה דומי' דנכרי' הא שפחה דידיה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והבא על שפחתו וילדה ממנה בת אע"פ שלא נתן לה גט חירות בתו היא וחייב עליה משום בתו ובנו משום אחותו וכתב רבינו אלפס דמספקא ליה מלתא. ולענין ייבום דלית ליה זרעא אלא משפחה דידיה נקיטינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא נקיטינן לקולא ולא ירית ליה כדכת' ודעתי נוטה כמ"דא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה או קידשה בתנאי וכיוצא בהן. אבל זנות דעלמא אפי' בשפחתו לא אמרי' וכתב רבי' אלפס ואישתמודעינוהי דהדין פלו' אחוה דמיתנא דמן אבוה הוא והילכך גלוי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימני ולאו אמילתא דאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא קא מגלו כו' הילכך שרי' ליה לסהד' למיסמך אפומייהו ולמיהדר עלוי דהאי איתתא וכו' כדאיתא בהלכות גרסי' בפרק כיצד כלל אמרו ביבמה כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתייבמת אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתייבמת איסור מצוה שניות מדברי סופרים איסור קדושה אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל קרי ליה מצוה משום מצוה לשמוע דברי חכמים קדושה דכתיב קדושים יהיו. ירושלמי אמר יהודה בן פזי למה סמך הכתוב פרשת עריות לפר' קדושים ללמדך שכל מי שפרוש מן העריות נקרא קדוש. שכן השונמית אמרה לאישה הנה נא ידעתי וגומר. וכתב הרב המחבר לע"ד הכונס את יבמתו מצוה רבה היא וצריך לברך אקב"ו על בעילת יבמה ככל המצות אע"ג דפליגו גבי בעילת מצוה בעל ואיכא מ"ד דעל כניסת יבמה כשמקדש את יבמתו צריך לברך על כניסת יבמה וליתה דהא בריך ברכת אירוסין ואי משום דמוסיף מצות ייבום הא ליתה למצוה אלא בביאה ואנן כתבינן מאי דסבירא לן בשער בסוף סיפרא דכל מצוה שהיא תלויה באחר לא מברכינן עובר לעשייתן. גרסי' ביוצא דופן בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה. ואם בא עליה יבם קנאה וכו' בן שלש עשרה שנה ויום אחד הבא על יבמתו קנאה ואע"ג דפליג ר' מאיר ואמר בת ג' שנה הלכה כרבנן דאמרי ג' שנים ויום אחד והילכות ייבום וחליצה ארוכות וכתבינן סידורה בקצרה. כתב בכך וכך איך פלוני בן פלוני אמר לפלנית דא ארמלתא דאחי פלוני אחי דמן אבא שכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק וברא וברתא ומורית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ואנא חזי לייבומי לאוקומי שמא דאחי בישראל ואנא אפלח ואוקיר וכו'. ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דהוו כתיבי בכתובתה דאחי ומזונותייכי וסיפוקייכי ומיעל עלייכי וכו' וצביאת פלונית דא ואיתיבמה לפלוני דנן והוה ליה לאינתו ודא נדוניא דהנעלת ליה מבית נשא כך וכך ואוסיף לה מדיליה כך וכך ואמר לנא פלו' אחריות וכו' ומסיק דכתובה ככתובה וגרושה כדכתב לעיל. אות כ כיס והוא עיסקא גרסינן בפ' המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומי' דייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה ההוא בתורת מלוה אבל פלגא דתורת פקדון לא דקי"ל המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך נאמן דכיון דאביהן מהימן בשבועה אנן נמי טענינן ליתמי אביהן החזיר וכיון דמית פקעה שבועה ואוקי ממונא אחזקיה ש"מ מקום שהיורש מוחזק אע"ג דאיכא שבועה גביה לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו וגובה שלא בשבועה ודוקא מטלטלין כי האי גוונא אבל קרקע בחזקת בעליה קיימא כדאיתא באפותיקי הילכך פלגא בתורת פקדון יתומים פטורין ואי איכא סהדי דהני מטלטלי דעיסקא נינהו גבי כוליה בלא שבועה. ירושלמי כך אנו אומ' פקדון אינו גובה מנכסי יתומין וקשיא לרבוותא למאי דקס"ד השתא דכ"ע לא מצי למימ' שטרך בידי מאי בעי מ"ט דמ"ד נשבע וגובה כולו נימא כי היכי דאבוהון מצי טעין נאנסו ולא מצי למימר ליה שטרך בידי מאי בעי הכי נמי ליטעון ליתמי וליפטרי דשבועה גבי יתומין ליתה וליכא למימר מתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמר במסכ' שבועות שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים:

כגון דאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אלמא במידי דלא ידע לא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ובלא שבועה נמי ליפטרי ומוקמינן לה ביתומין גדולים ומסתמא אע"ג דטוענין ליורש דוקא לאוקומה אחזקה בידייהו ולאו לאפוקי שטרא ואי נמי במידי דקאי לפירעון כגון החזרתיו לך וכגון מלוה על פה דלא גבי מן היורשין דאפש' דפרע ליה דלא ניחא ליה דליהוי לוה רשע ולא ישלם אבל טענתא אחריתי לא כדגרסי' בפ' הניזקין וכגון זה טוענין ליורש טוענין ללוקח ש"מ דאיכא דוכתא כגון לוקח ראשון דריע חזקיה לא טענינן ליה דכל דוכתא לא טענינן וגרסי' נמי בפרק הגוזל אם אמרו יתומין אין אנו יודעין מה חשבונות חשב אבינו עמך פטורין. ואמרי' עלה משום דלא ידעי פטורין אלא אם אמרו יתומין יודעין אנו מה חשבונות חשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורי' הא לאו הכי חייבי' ואע"ג דאבוהון מצי טעין החזרתיו לך כיון דאבוהון גזלנא הוא לא טענינן, עלייהו ורבינו יעקב אמר נאנסו לא שכיח וקלא אית ליה ולא טענינן להו ליתמי מידי דמיחזי כשיקרא ולא נהירא לן דאין לך מיחזי כשיקר' מיהא דכתב בתלם א' עשיתי לו. גרסי' בפרק איזהו נשך בני רב עיליש נפק שטרא עלוייהו דהוה כתב פלגא באגר ובהפסד נוסחא אחרינ' ופלגא בהפסד אמר רבא רב עיליש גברא רבה ואיסורא לאיניש לא הוה ספי ולא