ספר הזכות על יבמות לח

כתוב בהלכות ולר' אלעזר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומייבם לחרשת וכן הלכתא: השיב הרב ז"ל גם זו אינה מחוורת דלא א"ר אלעזר מלמדין אותה למאן אלא כדי לקיים בחברתם מצות יבום דאורייתא אבל הכא יבום דחרשת מדרבנן הוא דהא קים ליה בביאה ראשונה הילכך אין מלמדין אותה למאן משום דבר קפרא כדאמרינן לעיל ולנוסחא דידן ל"ג בהך דרבי אלעזר ובכולן מלמדין את הקטנה למאן אי רבי אלעזר אברייתא בלחוד קאי דאיכא גדולה וקטנה בהדה וסוגיא דשמעתתא נמי הכי משמע דהא אמרינן ואי אשמעינן הכא משום דגדולה רמיא קמיה מעיקרא וכו'. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר ולמה לא תמאן והם פירשוה בגמרא טעמיה דבר קפרא משום דלמא גדלה ומתחרטא בה וזו היא שיוצאה על כל פנים למה תתעגן עד שתגדיל ותחלוץ ויפסל בה מן הכהונה שופך מי בורו ואחרים צריכין לו ותאסור חרשת על בעלה שכנסה בהיתר וע"כ לא הוצרכו בגמרא לומר ואי אשמעינן אלא בסיפא דמתניתין בא על הקטנה וחזר ובא על הגדולה דאז קיים מצות יבום והוא פסלן על עצמו בפשיעה לפיכך היה ראוי שלא לחזור להתיר לו כלום וכן ברישא משום דגדולה לא רמיא קמיה דמעיקרא כאחות אשה דמיא ומוטב שתצא ולא שתתיבם אבל כאן שאין בהן תקנה אלא לצאת שתיהן למה לא ימאנו אותה משום תקנתה ותקנת חברתה וכל שכן שמצינו בנוסחאות בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו וכן גירסת התוספתא וכ"ש שכבר הורה זקן ואי דייקינן לא תנינן: