ספר הזכות על יבמות לח.

כתוב בהלכות וחזינן מאן דכתב דהא מילתא ספיקא היא ועבדינן לחומרא דהא תניא המקדש את הקטנה קדושיה תלוין ואע"ג דשנינן אשנויי לא סמכינן ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה: השיב הרב ז"ל מאן דכתב האי מילתא כיון דלא איפסק הלכתא בהדיא ספיקא היא וכיון דאותבי' עליה דרב אע"ג דשנייא ספק הוא טעה דהא רב ששת גופיה שבתיה לפירוקא ואמר הוא עדיף מינאי ואנא אמרי עדיפנא מיניה כלומר אני הייתי סבור שאני חכם ממנו והנה הוא חכם ממני שידע לתרץ הברייתא לדעתו של רב ועוד הכא מאי ספיקא איכא מי לא מודה רב דבעיא גט מדרבנן ולא נפקא במיאון מיהו כיון דמדרבנן הוא לא מידחייא אחותה בשבילה ובעיא חליצה אא"כ בעל לדעת ר"ג. ואמת וברור אם לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מראשון מדרבנן וגט מב' דאוריי' וכולהו מודו בהאי מלתא בר משמואל. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר באמת שדברי ה"ר אברהם הן הן דברים של עיקר נכונים וברורים ועולים כהוגן והן הן דברי רבינו הגדול עצמו שאף כך העלה בדבריו כשלא בעל משהגדילה צריכה גט מזה ומזה. יסודו של דבר זה מפני שהיו מקצת ראשונים סבורים דלרב בעל הוו קדושי תורה לא בעל ממאנת והולכת לה. והן מסתייעין בזה מדאותבינן עליה דרב קדושיה תלויין ולא פריק תלויין לדבריהם כלומר דכי גדלה אינה ממאנת ורב ששת גופיה אדס"ד משגדלה אינה ממאנת לדברי הכל מאי קשיא ליה קדושיה תלוין ובמסכת (נדרים) [נדה] גרסי' עלה עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ר' יהודה אומר עד שירבה שחור על הלבן ואתמר בגמרא א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כרבי יהודה ומודה רבי יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן בריה דרב כהנא סבר למעבד עובדא כרבי יהודה ואע"ג דנבעלה א"ל רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן ובנה מורכב לה על כתפה ואותו היום הוזכרו דבריו של רבי ישמעאל בבה"מ ורבתה בכיה בבה"מ אמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דא"ר יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל על זו שקדושיה קדושי טעות שאפילו בנה מורכב לה על כתפה ממאנת והולכת וכולה סוגיא כדאיתא ומינה למ"ד מודה רבי יהודה בנבעלה אלמא לת"ק אע"ג דלא נבעלה אינה ממאנת ומ"ד לר' יהודה אע"ג דנבעלה לת"ק נבעלה אינה ממאנת לא נבעלה ממאנת לעולם ולר' ישמעאל נמי ממאנת לעולם וכשתשאל והלא שנינו כ"מ שיש מיאון אין חליצה כ"מ שיש חליצה אין מיאון הם מפרשים ההיא במתקדשת בזמן חליצה קאמר שאינה ממאנת וזו שאמרו בגמרא א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכ"א יש מיאון במקום חליצה מאן חכמים ר' יהודה היא דתנן ר' יהודה אומר עד שירבה השחור על הלבן ההוא שמואל הוא דקאמר לה אבל לדברי האומר לר' יהודה אפילו נבעלה לרבנן כל שלא נבעלה ממאנת וכך אמר בעל מתיבות בשמעתין מיהא שמעינן דהיכא דלא בעל אע"ג דאתיא שתי שערות והגדילה כמה ממאנת ועל זה כתבו מקצת הראשונים דלא סמכינן אשנויי דרבי משמע מיניה הא לא בעל ממאנת אלא בעל אינה צריכה גט משני לא בעל צריכה גט מזה ומזה ולא נתברר מדברי גאון זה אם חושש בקדושי ראשון לספק של תורה או לא ורבינו מפרש בדבריו שאינן אלא קדושי ודאי מדבריהם לא דקדק עם הגאון הקודמו בפי' דבריו אלא דמ"מ צריכה גט מזה ומזה ולדבריו של רבינו ז"ל האי דלא מתרץ גמרא קדושיה תלויין לדבריהם משום דקדושיה תלויין לחול דבר תורה משמע וז"ש בסוף דבריו ומ"מ הוא תיובתא לשמואל ולא מפרקינן קדושין דרבנן קאמר ומודה שמואל שאינה ממאנת מדבריהם וכיון שנתבררו מחלוקת הראשונים בזה צריכין אנו לפרש שהעיקר הברור בכל זה לומר שאין האשה ממאנת אלא עד שתביא שתי שערות דברי כל אדם נבעלה קדושי תורה לא נבעלה מד"ס ולר' יהודה עד שירבה שחור על הלבן והא דאתמר התם בנדה בבתו של ר' ישמעאל סבורין היו מתחלה לדמות זו שקדושיה קדושי טעות כלומר על תנאי לזו שנתקדשה קטנה לומר שאפילו בנה מורכב לה על כתפה ממאנת והולכת לה ונמנו וגמרו בסוף עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות הא משתביא שתי שערות קדושיה מדבריהם שחכמים תיקנו להן לבנות ישראל בקטנותן מיאון ומשגדלו אין להן מיאון והיינו דקאמרינן בשלהי נושאין על האנוסה משכחת לה בקדושי טעות כרבי ישמעאל ולא משכחת לה בממאנת ושמואל נמי בקדושי תנאי לית ליה גמר ובעל לשם קדושין אפילו לקדושי ספק כדאיתא בפרק המדיר ואילו בקטנה קאמר צריכה גט משני הא מראשון ודאי צריכה גט והיינו דתנן כ"מ שיש מיאון אין חליצה ואמר שמואל זו דברי ר' מאיר וכו' ובפ' אלו נערות נמי גרסינן הממאנת אין לה לא קנס ולא פתוי ודייקינן עלה הא קטנה בעלמא אית לה הא מני רבנן היא ושקלינן וטרינן בה טובא ולא אשכחן מיאון בגדולה ואע"ג דלא בעל אלא לר' יהודה עד שירבה שחור על הלבן וגם זו ראיה גמורה:

כתוב בהלכות אבל אם בא עליה השני קודם גרושין של ראשון אסורה לתרוייהו וצריכה גט מתרוייהו דהויא לה כאשה שהלך בעלה למדינת הים: השיב הרב ז"ל כדאי הוא רב לסמוך על דבריו אף אם יאמר על המותר אסור כי בכאן אין איסור מחוור ולא לגזור בה משום אשה שהלך בעלה למדינת הים שאם גזרו במקום שיש שם אסור ערוה או אסור לאו דבר תורה נגזור במקום שאין בו לא אסור ערוה ולא איסור לאו דבר תורה הלכך אם יש מי שמורה בה להתיר נשמע לו. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר והלא פסולי גיטין של דבריהם כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת והיה במזרח וכתב במערב במערב וכתב במזרח וכן קנסו בגט קרח שבכל אלו לא עשה לא אסור ערוה ולא אסור לאו דבר תורה ואין כאן אלא פסול תקנות של דבריהם משום שלום מלכות ומשום דמיחזי כשקרא ואעפ"כ תצא זה ומזה וכל הדרכים האלו בהן חוץ מן ממזר לדברי חכמים ולדברי ר' מאיר הולד נמי ממזר וכ"ש בזו שיש כאן קדושין שלמים מדבריהם שהיא יוצאה מזה ומזה וראיתי מי שחלק עוד כשלא בא עליה ואמר כיון דקי"ל במקום אמתלא חוששין לאמתלא ה"נ אמרינן קדושי טעות הוו ומותרת לשניהם כדאמרינן יצא עליה קול מזה ומזה. ולאו מלתא היא דכיון דלאו משום ספק נגעו בה אלא ודאי מדבריהם הוא הרי זו כגדולה לכל דבריה מגרש ראשון ונושא שני כשלא בא עליה אבל מגרש שני ונושא ראשון לא אמרינן ומחזיר גרושתו מן האירוסין הוא דהא אפילו בקטנה גמורה יוצאה בגט אסור כ"ש בגדולה. בא עליה שני אסורה לזה ולזה שהיא אשת איש של דבריהם דומיא דגטין פסולין כדפרישית ראיה לדבר אשת איש שקדשה פקח קדושי תורה וחזר וגרשה אסורה לחזור לחרש ואשת חרש שהלך בעלה למדינת הים ונשאת לפקח או לחרש תצא מזה ומזה כך מפורש בירושלמי לקמן בפרק חרש ונשואי חרש דרבנן נינהו דומיא דקטנה והרי זה סיוע לדברי רבינו ז"ל בשתיהן: