ספר הזכות על יבמות כא

אתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי ר"י אומר הדין עמה ר"א אומר הדין עמו ר"י אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו ר"א אמר הדין עמו דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותיה קיימי וכדידיה דאמו. תנ"כ דרב יהודה ותניא כוותיה דרב אמי. תניא כוותיה דרב אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כוותיה דר"י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהן לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות אמר רבא אמר ר"נ הלכה כר"י ודייקי רבוואתא מדקתני במתני' בעבדי צ"ב וה"ה בנכסי צ"ב אם מתו מתו לו ואם פיחתו פיחתו לו דוקא כעין מתו ממש דלא משתמשי מעין מלאכתן כלל דכמאן דליתנהו דמי הוא דחייב באחריותן ומשלם דמים אבל אי איתנהו אע"ג דבלו טובא ופיחתו אם משמשין מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמיה שדין עבדי צ"ב ודין נכסי צאן ברזל שוה כדין אלו כך דין אלו ואנן לא חזינן להאי דיוקא דהא קא מקשינן בגמרא למ"ד כל היכא דמחייב באחריותן אכלי בתרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה והא מפרקי' ותסברא נהי דמחייב באונסיה בכחשה וביתרות דמיה מי מחייב מדקא מפרקינן הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צ"ב מיחייב ואפילו בכחשה ובנפחת דמיה ולהכי אכלי בתרומה ושמעת מינה דליתא להאי דיוקא דדקו קמאי ז"ל אלא ומיהו אע"ג דדינא דגמרא הכי לא מיחייבינן ליה לבעל השתא בכחשה ובנפחת דמיה דכיון דלא נהגו עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צאן ברזל וכתב להו עליה אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הלכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשיטא שפיר דנעביד בה מעשה. לשון הרי"ף ז"ל: השיב עליו הראב"ד ז"ל נראה דה"ק שאפילו מכרה היא בפניו ולא מיחה הוא יכול להוציא מיד הלקוחות ובזה יפה כח האיש מכח האשה בנכסי צ"ב והוא השום שכתב לה בכתובתה בין משלה בין משלו שאם רצה הבעל למכור לא ימכור והיא יכולה למחות בו אבל אם מכר בפניה ולא מיחת אינה מוציאה מיד הלקוחות ואם מכרה היא בפניו אע"פ שלא מיחה ואפילו מכרה לפרנסת ביתה שהדבר מוטל על שניהם לפרנסה אפילו הכי אם רצה הבעל להוציא מיד הלקוחות מוציא ודייקינן להאי פירושא מדקתני גבי אשה אם רצה הבעל להוציא מיד הלקוחות מוציא והכא קתני למכור לא ימכור ולא קתני אם מכר הוא האשה מוציאה מיד הלקוחות מיהו דוקא במטלטלי של נדוניא אבל קרקע אף היא יכולה להוציא מיד הלקוחות כשתבא לגבות כתובתה אלא שהבעל מבטל המכר שלה מיד אם ירצה ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר דין מכרו שניהם לפרנסה יוצא משני פנים או שנפרש שלקח מכל א' משניהם או מזה או מזה. או שנפרש שמכרו שניהם ממש בלקח מזה וחזר ולקח מזה א"נ משניהם כא' ובב' הלשונות יש לתמוה למה הבעל מוציא מיד הלוקח מה שמכר הוא דכל זכות שלו כבר קנאו לוקח וכ"ש בשום שהכניס משלו שאינו אלא כאפותיקי מפורש לה וסוגיין בכלהו תנויי בנזקין דלוקח שדה שהוא אפותיקי מפורש לב"ח מקחו מקח וממכרו ממכר עד שיבוא לגבות הימנו ואם רצו בעלים לסלקו במעות הרשות בידם אלא שהדברים ולב"ח בחובו מוכיחין שאלו דברי רשב"ג הם דתניא בפרק השולח בעושה שדהו אפותיקי סתם לאשה בכתובתה ומכרה גובין משאר נכסים רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינו גובה משא' נכסים שאין דרכה של אשה לחזר בבתי דינים ומפני זה אמר שהמקח בטל בו מיד וכן אמר בירושלמי לדעת רשב"ג שאינה מכירה לשעה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על ב"ד לפיכך שנה כאן בברייתא זו שאפילו הבעל עצמו מוציא מיד הלקוחות נעשה כמוכר דבר שאינו שלו ותובע במקום אשה מפני שידו כידה ולפ"ז הענין אין דברי רשב"ג ברורים לעשות בהם מעשה דהא פליגי רבנן עליה בהך סברא דלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין אלא המקח קיים עד שתבוא לגבות כתובתה ותגבה מהן. וכ"ש שאין הבעל מוציא מיד הלקוחות כלום זהו מה שנזכר בהלכות דלא עבדינן ביה עובדא: פקפוקו של רבינו ולא בירורין של אחרים ולענין מ"ש הרב שאם מכרה היא בפניו ולא מיחה שהוא מוציא מיד הלקוחות כבר כתבתי שאינו ענין ללשון מכרו שניהם ואם יש בלשון מכרו שניהם מכרה האשה ולא מיחה הבעל אה"נ יש בכללו מכר ומכר הוא ולא מיחתה היא ואתה אומר שמקחו קיים. ועוד מתחלת הברייתא מוכיח שלא נשנה אלא ליפוי כחה כדקתני רצה הבעל למכור לא ימכור ועלה קתני מעשה ולא באו התם לפרש זכותו של איש במכירת האשה דהו"ל למיתני וכן אם רצתה האשה למכור לא תמכור ועלה ליתני מעשה. ועוד פשיטא למה לא יוציא מי ראה אשה מוכרת בנכסים של בעל ולא יוציא הוא מידן. ומ"ש הרב דאיש שמכר בפני אשתו ולא מיחתה אינה מוציאה מיד הלקוחות חס ליה למרן דנימא הכי וא"א שלא חזר בו הרב ז"ל דהא אפילו בחותמת אחריו מקחו בטל בקרקע וה"ה במטלטלים דנחת רוח עשיתי לבעלי שייך בכולהו וכל שכן ברואה ושותקת דאפילו בנכסי מלוג דלא שייך בהו נחת רוח לא הפסידה כלום שאין אדם מפסיד זכות שבשדהו מפני מכירת אחרים ואפילו בזול זבין כדאיתא בחזקת הבתים וכ"ש ברואה ושותקת. ושנו בתוספתא דבבא בתרא המוכר שדהו של חברו במעמד חברו לא עשה כלום מקיימנו אחריו דבריו קיימין כלומר המוכר שדהו של חברו לחברו במעמד בעלים לא עשה כלום עד שקיימו מכירתו אחריו ולדברי הרב ז"ל מכר שלא בפניה כמה שיעור אתה נותן לה וכי מכיון ששמעה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות כל אותו היום כדין נדרים או שלש שנים כדין חזקה אלא אינם דברים של טעם ע"כ: (חסר כאן):