ספר הזכות על יבמות כ

כתוב בהלכות אלא הא דר' אמי על מתני' דהכא אמירא דתנן נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ותני עלה יוציא ויתן כתובה וקא מיבעיא לן השתא היכא דשהתה י' ולא ילדה וקא אתי ואמר מינה הוא וכו': השיב הרב ז"ל קשיא לן בהאי תירוצא מאי דקאמר רבנא יצחק זלה"ה. (חסר כאן) שבבל מקום אנו אומרים מה לו לשקר אי בעיא לשקורי הוה לה למימר טענה דמהימן עלה מדלא אמרה הכי ש"מ קושטא אמרה ואע"פ שלא היתה טענה זו כדי להאמינה ואפילו במקום חזקה אמרינן מה לי לשקר ובזו שהיה ראוי להאמינה באינו נזקק לי דחזקה אינה מעיזה פניה אתה אומר כן כיון שיש לה טענה אחרת דנאמנת אינה נאמנת במה לי לשקר וחזקה לא מהימנא אתמהא זה ודאי שאינו מתקבל וגרסת השמועה עצמו אינה בנוסחאות כמ"ש הרב ז"ל אלא הכי גרסינן לה בנוסחי הגאונים מתיב רב משרשיא השמים ביני לבינך דמשנה ראשונה תיובתא דרבה והא הכא דל"ל כיסופא וקתני דמהימנה קסבר רבה התם כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אינו יורה כחץ אי לא הוי איתא כדקאמרה לא אמרה ליה. וכן פירוש השמים ביני לבינך זה ל' סתום הוא לצניעות כלומר גלוי וידוע לפני השמים שאין אנחנו כדרך בני אדם אין איש עד בינינו אלא השמים זו היא טענת משנתינו וזה הלשון בין למי שאינו נזקק לאשתו כלל בין למי שאינו יורה כחץ וכשהקשו ממנה לרבה והא הכא דלית ליה כיסופא דל' כבוד וצנוע הוא לה וקתני דמהימנא. ותירץ כיון דלא סגיא לה דלא אמרה אינו יורה כחץ אי לא איתא כדקאמרה לא אמרה ליה כלום אע"פ שבזו הטענה השנויה במשנתנו התם השמים ביני לבינך אין לאשה בה כסופא אבל יודעת היא מתחלה שאינה יוצאה מב"ד עד שתתברר דבריה מה לשמים בינו לבינה והיא צריכה לפרש שאין הזרע יורה כחץ וזה דבר שבערוה ואשה בושה לבוא לב"ד ולומר כן ומשום הכי מהימנא וה"ה שאם פירשה שאינו יכול ליזקק לה כלל שבושת הוא לה ונאמנת ולא הזכירו יורה כחץ אלא לומר שהיא צריכה לפרש טענה שלה וחזרו והקשו השמים ביני לבינו דמשנה אחרונה תהוי תיובתיה דרב המנונא והא הכא דידעה היא דבעלה ידע בה וקתני דלא מהימנה דבכל ענין השמים בינו לבינה קתני מתני' אינה נאמנת כדפרישית ומתרץ הכא נמי היא גופה סוברת נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי מעיזה פניה לכתחלה לומר השמים ביני לבינך ובין שתפרש בסוף שאינו יורה כחץ בין שתפרש שאינו נזקק לה אינה נאמנת דסמכה שנתלה לה באינו יורה כחץ שהיא יכולה להעיז פנים נגד הבעל ופירוש יעשה דרך בקשה לומר שאין מאמינין אותה כמשנה ראשונה ולא כופין אותה באגרת מרד אלא יעשו הן עצמן דרך פשרה ביניהם וז"ש בירושלמי יעשו פשרה ביניהם והם מתרגלין לבא דרך סעודה כלומר שתשמע לו והוא יהא נזקק לה כלומר שאין לנו בהם דין אחרמ לדונם בו זהו דעת הגאונים בפירוש השמים ביני לבינך ולפיכך הוקשה להם משנה אחרונה עם שמועה זו דא"ר אמי נאמנת משום דאיהו קים לה ואיהו לא קים ליה ואדרבה איפכא מסתברא במילתא דלא קים ליה בגוה אינה נאמנת וכי קים ליה בגוה (אינה נאמנת וכי קים ליה בגוה) איכא למימר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כדרב המנונא. ודרכו של רבינו ז"ל בפי' הענין עיקר הוא דהכא כשבעלה בא להוציאה ולענין כתובה בברי וברי הוא נאמן בברי ושמא היא נאמנת כמו שפירשתי למעלה אבל התם כשתובעת גירושין וחוששין שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה וכן בטמאה אני לך שאין הבעל יודע בה חששו ואינה נאמנת ויש לעיין למה אמרו בטמאה אני לך תביא ראיה לדבריה לומר שהיא עצמה אינה נאמנת כלל וכאן הטילו פשרה ביניהם. ונראה דהתם לפי שאפשר שיש ראיה לדבר הצריכו הראיה וכאן שאין בינם אלא השמים הטילו פשרה ועוד שאותה טענה של טמאה אני לך כיון שאין חכמים מאמינים אותה: