ספר הזכות על כתובות מז

כתוב בהלכות מנכסים משועבדים כיצד מכר כל נכסיו לאחרים והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה ואע"ג דכתב לה בעלה נאמנות לא תפרע אלא בשבועה ומסתייע הדין סברא מהא דגרסי' בפרק האשה שנתארמלה לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים: השיב הרב ז"ל הא מלתא תמיהא לן טובא דהתם כבר חב לאחרים מקמי דנפטריה להאיך ואמרי' האי שקרא קאמר ולאישתמוטי נפשיה מבע"ח דידיה קאמר הכא שכבר קדם נאמנות למכירתו מאי שקרא איכא ולמאי ניחוש לה ואינהו דאפסידו אנפשייהו דזבינו מיניה במקום נאמנות האשה ועוד דקתני בסיפא ה"ז אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו ומפרש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה שמכרה להם שנתנה להם במתנה וכי היכי דהאי באין ברשותה לקוחות הם ה"נ הבאין ברשותו לקוחות הם וקתני דאין משביעין אותם במקום נאמנות ותו לא מידי: ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר אבל דברי הגאונים פה אחד שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות וזו הראיה שהרב מביא להאמין אותה מהן אינה מכרעת לפי הגמ' שהרי לפי פשטא השמועה אבא שאול בן אימא מרים חולק על משנתינו לומר שאין נאמנות מועיל לעולם לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ורמזנו זה למעלה וכבר נתפרש כדברי קצת המפרשים ואין ספק ואין בית מיחוש דכי היכי דלא מהני ליה לאבא שאול בן אימא מרים שום נאמנות לגבות מן היורשין הה"נ וכ"ש דלא מהני ליה שום נאמנות לגבות מן הלקוחות וכך י"ל בלקוחות אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסים משועבדין לא יפרע אלא בשבועה כשם שאמרו ביתומין ולמאי דמוקמי' ר"ש כאבא שאול כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וכ"ש לקוחות קאמר וכיון שהלכה כאבא שאול למדנו שאין נאמנות מועיל לגבות מן היתומים ולא מן הלקוחות אבל יקשה עלינו לדעת רבינו הגדול שפסק הלכה כמשנתינו וקאמר דמודה אבא שאול בנאמנות מפורש שגובה מן היורשין בלא שבועה וא"כ למה לא תגבה מן הלקוחות דהא מתני' בתרוייהו קתני אינן יכולין להשביעה וליכא מאן דפליג עליה ואלמלא שזה הדין מוסכם אצל הגאונים היינו יכולין לומר שלא אמרה רבינו ז"ל אלא בנאמנות שלאחר שעבוד אבל מכיון שידענו שכל הראשונים אין מאמינין אותה על הלקוחות אפי' קדמה נאמנות למכירה נתברר שלזה רבינו הגדול מתכוין ונאמנות שלאחר שעבוד א"צ ראיה והתימה הגדול שאלו הראיות שהביא ה"ר אברהם כבר עמד עליהן רבינו מדברי ר"ח ז"ל שכתב בפירושיו בלשון הזה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה. יש מי שאומר משנתינו בעת שלא פטרה מן השבועה כלל בפירוש והאמינה לגבות מן המשועבדין ומן היתומים בלא שבועה אבל אם כתב לה ופטרה מן השבועה לגבות בפירוש גובה בין מן היתומין בין מן המשועבדין בלא שבועה וכ"ש אם קנו מידו דתנן נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא הבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה ואשכחינן דפרשי במתניתא דבי ר' חייא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להן או נתנה להן במתנה וכן הבאין ברשותו מי שמכר או נתן במתנה ופי' במשנתינו זו אם כתב לה ופטרה מן השבועה אין לו ולא ליורשיו שהן היתומים ולא להבאין ברשותו שהן הלקוחות להשביע לא אותה ולא ליורשיה ואם מינתה אותם אפוטרופיא (ולא) ואם מכרה כתובתה בטובת הנאתה ובא הקונה לגבות אם נתגרשה ממנו או אם נתאלמנה מן היורשין ואם מכר מן הלקוחות ולא מצינו שיפה כח הלקוחות מן היתומים והלקוחות י"ל הן הפסידו על עצמן ושלא היה להם לקנות מנכסים משועבדים לאחרים וי"א האב יכול להפקיע שבועת היתומים ואין יכול להפקיע שבועת הלקוחות ומעשים בכל יום דאין נפרעים מן המשועבדים ואע"פ שיש להם נאמנות ע"כ דברי ר"ח ז"ל ולא פירש מה יעשה במשנתינו זו לדעת אלו שאומרין מהני נאמנות מן היתומים ולא מן הלקוחות וכן רבינו כתב בהלכות התוספתא שאמרה אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להן או נתנה להן במתנה וכל זה מוסיף לנו תימה שאנחנו רואין הראשונים מכירין בראיות הללו והן מסדרין אותן לפנינו ואין חוששין לא לדחות ולא לפרש אותן אבל דעתן רחבה מדעתנו הם אינם צריכים לפרש ואין אנו יכולין להבין ובודאי למאי דקאמרי' מעיקרא פטורה על אפוטרופיא דוקא הא דקתני משביע הוא את יורשיה את הבאין ברשותה לאו שבועת הדיינין דגביה דכתובה דאטו משום דהושיבה חנונית לא יפרע כתובה ליורשיה בלא שבועת היורשין אלא כגון שהושיב את אשתו חנונית או שעשאה אפוטרופיא לפקח בנכסיו עד י' שנים ופסק לה שכר למחצה לשליש ולרביע ואם מת אף שהיא נעשית אפטרופיא על היתומים ועל הבאין ברשותו שמכר או שנתן להם נכסיו ואם מתה היא יורשיה מפקחין בנכסים ונוטלין שכרן וכן הבאין ברשותה שמכרה להם זכות שיש לה בנכסים וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהיו בניה אפטרופסין ושמא אף לדברי האומר פטורה אפוגמת כתובתה הגאונים מפרשים באין ברשותו על דרך זו דומיא דיורשיו כלומר שנתן להם כל נכסיו במתנת ש"מ א"נ במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה קני מותר נכסים שלו שאין זו נפרעת מנכסים משועבדים שהרי חלק כתובתה שלה בני חורין הוא אצלה אינה נשבעת אלא מפני שהיא כבאה ליפרע מנכסי יתומים דכל שבאה ליפרע שלא בפניו נשבעת בין מחיים בין לאחר מיתה וזו כיוצא בה בנאמנות מפורש מועיל לה שהרי אם חייב מודה נפרעת שלא בשבועה שהודאה שלו הודאה ונאמנות מועיל לה ממנו אבל שאר לקוחות דשבועתן משום חשש קנוניא כמו שמפורש בשבועות לא מהני לה נאמנות ז"ש בהלכות אלמא כל היכא דהוא חייב לאחרים וליכא גביה מהיכא דפרע אין הודאתו הודאה והא נמי דכוותה כלומר דבהא נמי הודאת בעל דין יש בדבר שמא פרעו למלוה ועכשיו החזיר לו את שטרו כדי לגבות מזה או שמא שובר היה בידו וזה כובש אותו שאין לך נפרע מן המשועבדין שלא יחזירו הם על הלוה קודם שיפרעו לו כלומר כדאמרי' בגט פשוט דאמרי' פייסיה בעה"ב הלכך כיון שאינו נאמן עלינו לומר לא פרעתיו מחייבין המלוה לישבע ואע"פ שקדמה נאמנותו שה"ה והוא הטעם ונכלל עוד בלשון באין ב"ד המשביעין אותה כשהיא נפרעת שלא בפניו וכן מצינו בגליוני ראשונים שאין הנאמנות מועיל לה אלא לנפרעת הימנו שהוא משביעה אבל שלא בפניו לא מהני לה דכי הימנה בפניו משום דאמר אינה מעיזה פניה או כי שמא מפני הנאמנות פרע בעדים ובשובר ואין אנחנו יודעים בהן לפיכך ב"ד משביעין אותה וכשפירש ולא לבאין ברשותי אין ב"ד משביעין אותה שרצה ליזוק בנכסיו ועל כל מי שבא ברשותו האמינה: