ספר הזכות על כתובות כז

כתוב בהלכות אמר שמואל כותבין איגרת מרד על ארוסה אבל לא על שומרת יבם הא דשמואל שייכא במשנה אחרונה וליתא למשנה אחרונה: השיב הרב ז"ל ואני אומר דוקא בדקא אתי מחמת טענה דאמר כמה דאגידא בי לא יהבי לי איתתא אחריתא ומתברר לן דהכי הוא כדקא טעין אבל אי משכח איתתא אחריתי לא דיינינן לה כמורדת אלא אמרי' ליה זיל נסיב איתתא אחריתי ואי לא משכח נמי איתתא אחריתי לא אמרן אלא כשהיא מורדת לגמרי שאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אבל אם הוא רוצה ליבם והיא רוצה לחלוץ לאו מורדת היא. ואם ישאל השואל כיון דהכי היא דמשום דאגידא ביה ולא משכח איתתא אחריתי הוא דהויא מורדת מאי איריא לאחר שחזרו אפי' למשנה אמצעית נמי נימא הכי דהא מפקיע ליה מאיתתא אחריתי תשובתו דלמשנה אמצעית כיון דליבם לאו מצוה מן המובחר הוא ואיהו קא תבע לה לא מזדקקינן ליה אע"ג דהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם מ"ט דאיהו שלא כדין תבע ואי הוי תבע לחלוץ מזדקקינן ליה משום דכדין תבע ועכשיו שחזרו בין שתבע לחלוץ בין שתבע ליבם נזקקים לו משום דאגידא ביה ולא משכח אחריתי ואיהו בדין קא תבע בין יבום בין חליצה. ואומר לי לבי כי המחלוקת שנחלקו שתי הישיבות בדבר זה בהא ודאי איפליגן דחדא מתיבתא ס"ל כי האי טעמא דכתיבנא ומתיבתא אחריתי ס"ל כיון דמצות יבום קודמת למצות חליצה והיא אינה רוצה להתייבם אע"פ שרוצה לחלוץ מורדת היא משום גוף המצוה ולאו מטעמא דלא משכח איתתא אחריתי אלא דהויא לה כארוסה דמשעבדא ליה למצות יבום הואיל והיא קודמת לחליצה. ומסתברא כמתיבתא קמייתא וכטעמא קמא דפרישנא משום דאשכחן לה בברייתא דמקדים חליצה ליבום ולאו מאורחא דדינא אלא מן הדרך הישר והטוב דתני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מג' וידבק בג' יתרחק מג' מן המיאונין ומן הפקדונות ומן הערבות וידבק בג' בחליצה והבאת שלום והפרת נדרים מדקאמר ידבק ויתרחק לאו מאורחא דדינא קאמר אלא מן הדרך הישר והטוב ואפי' למשנה ראשונה ואילו היתה המצוה ההיא מצוה מן המובחר אותו האיש שנפלה לו יבמה בפומבדיתא ואמר לו לר' חנינא מהו למיחת ליבומה ואסר ליה בודאי לא היה אוסר עליו שהרי אפי' כהן מטמא בחו"ל ללמוד תורה ולישא אשה כדאיתא התם בע"ז אלא נראה כי היא מצוה מרוחקת בעיניהם ור' חנינא מן האחרונים היה ובימי ר' יוחנן היה והוא מרא דשמעתתא דאמר חזרו לומר מצות יבום קודמת לחליצה ואפ"ה אסר ליה כך נ"ל. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר אבל מה שהקשו בגמ' דנימא ליה זיל נסיב איתתא אחריתי ופירקו אלא א"ל לא קא יהבי לי אינה טענה הצריכה להתברר ואפי' לא טוען נמי דנין לו עליה דהכי קאמרי' יכול הוא לומר לך דלא יהבי לי דבנוהג שבעולם כך הוא והיאך תעלה על דעתך שצריך הדבר להתברר בב"ד שאפי' מצא אשה יכול הוא לומר זו אינה מהוגנת לי או אינה מקובלת עלי ואחרת טובה מזו היא מעכבת ממני משום דאגידא בי וכן מצינו בששהה עם אשתו י' שנים ולא ילדה דאפי' אמרה הוינא בהדיה בסהדי כופין אותו להוציא משום דכל זמן דאגידא ביה הך לא עבידי למיתן ליה אחריתי וזו היא שיטת השמועה דודאי למאי דס"ד מעיקרא ולענין המחלוקת במסקנא דשמעתתא שאמר הרב שאין מרד אשומרת יבם אלא כשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם אבל הוא אומר ליבם והיא אומרת לחלוץ אין כאן מרד לפי שהיא מצוה מרוחקת בעיניהם. יש לי להשיב א"כ למה העמידו מימרא דשמואל כמשנה אמצעית דלא כהלכתא הוה לן לאוקמא תרוייהו כמשנה ראשונה ברייתא בשאינה רוצה לא לחלוץ ולא ליבם ודשמואל בשרוצה לחלוץ דפשטא דמלתא נמי הכי הוא כותבין מרד על ארוסה שרוצה בגט ואינה רוצה בנישואין ואין כותבין מרד על שומרת יבם שרוצה בחליצה ואינה רוצה ביבום ודר' פדת נמי יכולין היו לומר דה"ק תבעו ליבם והוא רוצה לחלוץ אין נזקקין לו תבעה לחלוץ ולא רצתה אך בחליצה נזקקין לו משום דאמר לא יהבי לי איתתא אחריתי ולמה הוציאו כל השמועה מהלכה אלא ודאי למשנה ראשונה שומרת יבם בארוסה כותבין עליה מרד משום נישואין והיינו דאמרי' בריש יבמות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר כי ישבו אחים יחדיו וסמיך ליה לא תחסום שור טעמא משום דמוכה שחין שהיא מאותם שכופין אותם להוציא הא איניש דעלמא חוסמין אותה ובפ' החולץ איתמר על משנה ראשונה מצות יבום קודמת ואמר רב ואין כופין וכי אתו לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך יבם דבדידך תלה רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מיבם ואי לא ניחא לך חלוץ ואף ר' יהודה אמר אין כופין ושמעת מכל הני דעיקר מצוה מן המובחר ביבום ולפיכך הוצרכנו לומר שאין כופין אותו מחליצה ליבום דרחמנא תלא בדידיה הא לדידה כופין ומה שהביא ז"ל מדתני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה והבאת שלום ובהפרת נדרים אלמלא שקדמני הרב ז"ל אני הייתי מביא ראיה לדברי רבינו ז"ל שהרי פירשו עליה במקומה בפ' בית שמאי בחליצה כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם דבר אחר כאילו פגע בערוה הא לרבנן ידבק ביבום שהיא מצוה מן המובחר דרמא רחמנא עליה. וההוא גברא דנפלה ליה יבמה מבי חוזאי ואתא לקמיה דר' חנינא וא"ל מהו למיחת ויבומה וכעס עליו. אחיו נשא עובדת כוכבים ברוך המקום שהרגו ירד אחריו. לא מפני רחוק מצות יבום בעיניהם שהרי לא חלץ ולא יבם ובטל מצות עשה ודאי אלא שלא היו יודעים שתבא האשה עמו ושמא יתעכב לדור בחו"ל כדרך שנתעכב אחיו ונענש ולא אמרו לצאת לישא אשה אלא כדי לחזור מיד שהתירו לו טומאה של דבריהם ואפי' לכהן והוא שהבטיחוהו באשה דהכי תנא לה בתוספתא דע"ז הא לצאת על הספק וכ"ש להשקיעה עמה בחו"ל ח"ו שאפי' בנשואה דנין בהן דין מורדת ומורד כדי לעלות לא"י ושלא לצאת משם מ"מ אנו מודים שאם היה ביבום דבר שאינו הגון לאחד מהם אין כותבין עליה ואין חותמין אותה אלא מחזירין עליהם בדרך פשרה לחלוץ שהתורה הרשה אותם כדאמרי' ודברו אליו שמשיאין אותו עצה ההוגנת ואיתמר בפ' מצות חליצה ההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' חייא אמר לה בתי עמדי ליבום אמרה לו עמידתה זו היא ישיבתה ממונא הוא דחזא לה ובעא למיכלה מינה א"ל בתי לא ניחא ליך אמרה ליה לא אמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכן בת חמוה דר"פ נפלה לפני יבם שאינו הגון לה ועבדי ליה הכי אלמא ביבם שאינו הגון ב"ד מחזירין על החליצה ואין כותבין מרד על היבום וכל זה בכלל מה שדרשו שאין חוסמין אותה מסמוכין דלא תחסום והתורה צותה בהם להשיאו בעצה הוגנת הא במקום הגון מורדת היא. והנה ה"ר אברהם ז"ל מלמד זכות על ישיבת נהרדעא שלא מדעתם שהם על דברי שמואל הם סומכין כמו שמצינו בתשובות שלהם וכן ר"ח ז"ל פוסק ועוד מצינו בתשובות שעדיין הדבר תלוי בבבל במנהגות בנהרדעא ובפרודהא נוהגין כשמואל ואין כותבין איגרת מרד על שומרת יבם ובסורא ובפרודהא נוהגין כמסקנא דשמעתתא ודנין יבמה הנמנעת מלהתיבם כדין מורדת והם הכריעו כסוראי לפי שכבר נדחית דשמואל עם משנה אחרונה ממה שחזרו לומר מצות יבום קודמת ואין אנו צריכין להאריך בכך שהרי הרב אומר כן ומעתה נתקיימו דברי רבינו הגדול ז"ל: