ספר הזכות על גיטין כה.

כתב הרב ז"ל הא דא"ר יצחק שני (כיסין) [שוורים] קשורין מצאת לי וכו' לא הביא אותה הרב ז"ל בהלכותיו ונראה שדחה אותה משום דאוקימו בגמ' דר' יצחק כר"א בן יעקב ס"ל דנשבע על טענת עצמו ולית הלכתא כוותיה ופי' הענין כגון שראה אותו מושך שור א' ואמר לו מה טיבו אצלך אמר לו טועה בדרך מצאתי ולא ידעתי בעליו אמר לו שלי הוא ואם מצאת אותו בידוע כי שנים מצאת כי אנכי הנחתים קשורים אינו נשבע משום דאפשר דמינתקי מהדדי אבל בכיסין כי האי גוונא נשבע אע"פ שהוא כמשיב אבידה מפני שלא הודה אלא ע"י טענה ואין הטענה חזקה והרי היא כטענת בן הבא מכח צוואת אביו דלראב"י נשבע. וראינו במס' שבועות שפסק כראב"י בפרק כל הנשבעין בענין שאמר רבא כוותיה דר' אבא מסתברא דתני אמי שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים היכי דאמי אי לימא דא"ל מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה כלומר כמו שהאב נשבע כך הבן נשבע אלמא הלכה כראב"י כך כתב הרב ז"ל שם ואפשר שהיה זה מן החזרות שחזר בסוף ימיו מעתה לזאת החזרה הא דר' יצחק דאזלא כראב"י הלכה היא אלא שלא הסכימה דעתי עמו על אותה חזרה ואין ראיה משם כלל והא דאמרי' התם מה לי הוא מה לי אבוה לא כשבא בכח צוואת אביו אלא שאמר אני הייתי עמו בשעת מיתת אבי ושמעתי שהודית לו מנה והלה אומר לא הודיתי לו אלא בחמשים כגון זה ודאי נשבע אפי' לרבנן ועל זה אמר מה לי הוא מה לי אבוה וא"ת אי לא ס"ל כראב"י לוקי רבא להא דתני ר' אמי כגון שבא הבן בכח צוואת אביו דלאביו נשבע ולבנו אינו נשבע ולא הבן לבן אלא ש"מ דכה"ג נמי אחד האב ואחד הבן לבן. נשבעין מדקאמר מה לי הוא מה לי אבוה וש"מ דס"ל כראבייי הא לאו מלתא היא דרבנן נמי דפטרי לאו מדאורייתא פטרי ליה אלא מתקון העולם דמשיב אבידה פטור מפני תקון העולם הוא ולא מד"ת והא דתנא ר' אמי דבר תורה קאמר ודבר תורה מה לי הוא מה לי אבוה ואפי' לרבנן אביו כה"ג אי הוה שייך ביה משיב אבידה איהו נמי פטור א"נ יורשים דומיא דידהו מה איהו בטענת ברי אף יורשים בטענת ברי ואי בטענת ברי מה לי הוא מה לי אבוה. כך היא הצעת שמועה זו ואין כל כך ראיה לדחות דברי חכמים הלכך דר' יצחק נמי דאתיא כראב"י ליתא ובירושלמי נמי הכי איתא תמן תנינן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשין דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבידה אר"א תקנה תקנו בה כדרך שתקנו במציאה דתנינן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם א"ר בא מתני' כשאמר לו שני שוורים מצאת לי וזה אומר לא מצאתי אלא א' אבל אם אמר לו שני שוורים מצאתי לך והחזרתים לך והוא אומר לא החזרת לי אלא א' בזה לא תקנו. ר' פדת בשם ר' יוחנן ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן בזה [תקנו] אבל בראשונה דבר תורה כהדה דתני יכול אם אמר ב' שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא א' יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש [פי'] משום דמנתחי אהדדי אבל אם אמר עומד הייתי בראש ההר וראיתיך מושך שני שוורים והלה אומר לא משכתי אלא א' לא בדא תקנו ודכוותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשין לא בזה תקנו שמעינן מהא דר' יוחנן פליג אדר' יצחק דאילו לר' יצחק חזרת שוורים כמציאת כיסין וחייב שבועה דהא טעמיה דר' יצחק דפטר במציאת שוורים משום דמנתחי מהדדי אבל בחזרה דליכא למימר הכי נשבע ואילו לר' יוחנן אפי' בחזרת שוורים אינו נשבע וה"ה למציאת כיסין או בחזרתן וכיון דר' יוחנן פליג עליה דר' יצחק אין הלכה כר' יצחק ואין הלכה כראב"י ואיכא נמי למימר דר' יוחנן לא פליג עליה דר' יצחק במציאת כיסין מקושרים דנשבע משום דאיהו קא תבע ליה תחלה כדרך שפירשתי למעלה אבל בחזרת שוורים אע"ג דליכא למימר דמנתחי מודה ר' יצחק דאינו נשבע משום דאיהו לא תבע ליה תחלה הלכך משיב אבידה הוי ופטור ואין לנו ראיה מכאן לא לסייע ולא לדחות אלא שיש הוכחה בדבר דמדקאמר דכוותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה וכו' לא בזה תקנו ולא קאמר כך אמר לי אבא שטענך מנה והודית לו וכו' ש"מ דכה"ג תקנה היא ואינו נשבע וש"מ דלא סבירא לן כראב"י הלכך סוגיין כרבנן וקי"ל כוותיה. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר הרי שכללי השמועה מדברי הרב ז"ל דר' יצחק אתא לאשמועינן דטענת כיסין בקשירה כטענת ברי היא לישבע עליה ובגמ' מדקדקים עליו שהיה לו לפטור מפני שאינה טענה חזקה דאפשר בדרך רחוקה דמיעכל קטרייהו וחכמים פטרו טענה חלושה כגון זו דתנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ולפיכך העמידו שמועתו של ר' יצחק כראב"י דאמר אדם נשבע על טענת בן הבא בכח צוואת אביו שאינה ג"כ טענה חזקה וחכמים פוטרין עליה מפני תקון העולם שהוא כמשיב אבידה ששנינו בו לא ישבע מפני תקון העולם. אלו הן דברי הרב ז"ל וזה דרכו בפי' השמועה וכוונתו בפסק שלו לדחות דראב"י עם ר' יצחק מפני דברי חכמים עם סתם משנתינו ואנו לא דיינו שנבין דבריו אלא שנשיב עליהן אבל ללמד זכות על דעת רבינו הגדול הצרפתי אין דעתי נוחה עד שאכתוב תחלה כל מה שיש בו להשיב מה שאמר דרבנן מפני תקון העולם פוטרין בו אינו נכון בדין ואינו עולה בשמועה זו דכיון דסברי רבנן אבל בבנו מעיז ומעיז שאין טענה של ברי גמור הו"ל הפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה וכו' וכ"ש זה שלא התיר לעצמו לגמרי אלא עשה חסד הודה במקצת והשיב אבידה וכדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע דאלמא היה לנו לפוטרו דבר תורה אלמלא מטעם שפירש חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והרי ראב"י לית ליה תקון העולם במוצא מציאה ופליג אמתני' ואעפ"כ פירשו לו בגמ' דאיהו סבר ל"ש בבנו אינו מעיז הלכך לאו משיב אבידה הוא הא אילו היה משיב אבידה היה פטור וכן השמועה פשוטה לפניך דהא מקשי' עליה דר' יצחק ור' יצחק לית ליה מוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ופריק הוא דאמר כראב"י דלית ליה הכי והדר מקשי וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור ואי משיב אבידה היינו מוצא מציאה ופטור מתקון העולם מה חזרת על הראשונות הרי כבר אמרנו לך דלית ליה לראב"י תקון העולם כזו ועוד שהרי בגמ' לא לתרץ קושיא זו הם באין ור"א בן יעקב וכי ל"ל משיב אבידה פטור מפני תקון העולם אלא ודאי דרך משובש הוא זה תדע דקאמרינן מוצא מציאה לא ישבע ולא קתני פטור כלומר פטור מן הדין ולא הזכירו לעולם במשיב אבידה מפני תקון העולם ולא במוצא מציאה פטור סתם אלא לא ישבע ומפני תקון העולם וכן תראה במס' כתובות בפ' האשה שנתארמלה דאמרי' וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס נאמן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרו משיב אבידה הוי ש"מ דינא קאמרי' דאי לא הול"ל התם אי לרבנן ואי לראב"י חיובי מחייבינן ורבנן הוא דפטרי ומקשה גופיה היאך הקשה תקנה הא ר' יהושע דינא קתני והתם בשבועות דקא מתמה סתם וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור מאי קושיא הול"ל ל"ל משיב אבידה פטור והא לא תנן אלא המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ועוד דהא לא מתרץ מידי בהא דלכולהו טעמי נמי לית ליה לראב"י משיב אבידה פטור כדכתבינן לעיל אלא ש"מ דמשיב אבידה דבר תורה פטור וכן נמי מוכיח בפ' הגוזל דקאמרי' גבי מודה מקצת בפקדון מדבר תורה ומאי שנא מלוה כדרבה מלוה הוא דאינו מעיז אבל פקדון מעיז ומעיז כלומר ואי כופר בכל פטור בפקדון מודה מקצת נמי פטור בו אלמא כל היכא דמעיז ומעיז מודה מקצת ככופר בכל הוא דבר תורה וראוי הייתי עכשיו לפרש כל אותה שמועה מפני שהיא מסתבכת בזו אלא שאיני רוצה להאריך בכאן וכמה שהוא מפורש ביד אחרים אבל דבר מפורש הוא משום שזו הטענה שאמרו חכמים בו הוא דאינו מעיז אבל בבנו מעיז ומעיז לפטור הבן מדבר תורה הוא עכשיו אשוב על שיטת השמועה דבר ברור הוא בשבועות שאין מודה מקצת חייב עד שיטעננו ברי במנה ואח"כ יודה לו בחמשים לא שיודה תחלה מעצמו בחמשים ויטעננו בסוף במנה וכן הילך פטור ולפיכך אין המוצא מציאה חייב בשבועה דבר תורה אלא כגון שראה כיסו ביד חבירו אמר לו מה טיבו אצלך מושלך בדרך מצאתיו ואיני יודע בעליו אמר שלי הוא ויש לי עדים בדבר או שאתה מכיר בו שהוא שלי שבכך הוא חייב להחזיר לו וטענו שכיס אחר מצאת עמו שהרי שניהן קשורין נפלו ממני והלה אומר שלך הוא וא' מצאתי והוצאתי ממנו דלאו הילך הוא כזה וכיוצא בו חייב שבועה מן התורה לפי שהוא טענת ברי לדעת ר' יצחק וטענה במקצת והודאה במקצת שאין כאן דין מיגו ולא הילך אלא כל דיני מודה מקצת עליו אבל חכמים פטרו אותו ולא מן הדין אלא שא"כ אין אדם מגביה מציאה ומכריז עליה שמא יתגלגלו הדברים ויבוא בה לבית השבועה ולפיכך דקדקו על דר' יצחק ולית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם ומפרקינן לית ליה מדראב"י דאמר אדם נשבע על טענת עצמו ואינו פטור מפני תקון העולם אם תחייב אותו אין לך מודה מעצמו שמא תגלגל עליו שבועה אלמא אין לו תקון העולם בזו והדר מקשי וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור כלומר נהי נמי דלית ליה מוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם אבל משיב אבידה פטור מן הדין הוא והיכי סליק אדעתא דלית ליה ופריק ואזיל עד דמפרש בדרבה פליגי דראב"י סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז והלכך לאו משיב אבידה הוא לפטרו מן הדין ואע"פ שראוי לפטרו מפני התקנה שהתחיל בהודאה לית לן מוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם והיינו דר' יצחק ורבנן סברי משיב אבידה הוא ופטור אפי' מן הדין ופי' הענין כגון שאמר מנה הלוני אביך ביום פלוני ברי לי שלא פרעת כלום תנהו לי פרעתי לו פרס ה"ז מודה מקצת מן הדין לדעת ראב"י דאמר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז אלא שראוי לפטרו מפני תקון העולם שהודה בתחלה וראב"י לית ליה הכי זהו ענין השמועה על דרך מי שהעלה דר' יצחק כראב"י וזה מוסיף כח לפסוק הלכה כמותו מפני שאין לנו בגמ' שלנו אמורא שסובר אלא כדבריו והלכה כבתראי. ומה שהביא הרב ז"ל כר' יוחנן ירושלמי דברי תימה הם אלא שכבר הרגילנו הרב בכך שאין בעלי הוראה פוסקים כהאמוראים הירושלמיים החולקים עם בעלי התלמוד שלנו שא"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בבהמ"ד אבל אין דעת רבינו הגדול ז"ל כפי' הזה שכתבנו ולא דברי ר"ח ז"ל כן וכן פי' ר"ח ז"ל דמעיקרא דייקי' בגמ' ור' יצחק לית ליה מוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם שלא ימנע אדם מלהודות כלל ואין ראב"י פוטר בכך אלמא אין לו תקון העולם בזו וכן במוצא מציאה והדר מקשי ותסברא דראב"י בטענת עצמו מחייב וכי לית ליה משיב אבידה פטור דהוא פטור מן הדין אלא התם בשטענו אחר עסקינן לרב בטוענו קטן ומסקנא כדרבה דר"א סבר ל"ש בו ול"ש בבנו אינו מעיז והלכך לאו משיב אבידה הוא ותקון העולם ודאי ליכא כיון דטענו אחר ורבנן סברי משיב אבידה הוא ופטור מן הדין נמצא עכשיו דר' יצחק יחידאה היא ופליג אמתני' ומתני' הויא תיובתיה אלא דתניא כוותיה הלכך ליתא לדר' יצחק מקמיה מתני' לפיכך נשמטה מן ההלכה ולענין פסק הלכה כראב"י מסתברא כזקנותו דרבינו הגדול ז"ל דרבנן אפי' בטוענו גדול בברי בפני הודית לו פטרו משום דבו הוא דאינו מעיז שיודע במה שנינו לבינו בברי אבל בבנו מעיז יכול לומר שלא להשביעני הודיתי או שמא היה לי אצלו הלואה אחרת ויצאה זו בזו או דבר קנוניא היה ביניהם וכן כיוצא בענינים אלו וכן פי' רש"י ז"ל דרבנן פוטרין אפי' בטוענו גדול הלכך ההיא דאמרי' מה לי הוא מה לי אבוה כראב"י אתיא והטעם השני משום שהגי' בסוף משום דמשנת ראב"י קב ונקי נכון וברור הוא שמא תאמר לא במקום רבים יאמר אלא עם היחיד הרי אמרו ביבמות בפ' הבא על יבמתו ואם נשא ראב"י אומר הולד חלל וחכ"א הולד כשר ואיתמר עלה מ"ט דראב"י סבר לה כר"א והוינן בה ומי סבר לה והא קי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואילו בהא א"ר עמרם אין הלכה כר"א שמעי' מינה דמשנת ראב"י אפי' במקום חכמים קב ונקי היא וכן נמי מוכיח בפ' הדר בעירובין ושם ביבמות בפ' החולן איתמר אביי סבר לה כרב דאמר הלכה כר"א ומוקי לה לראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא רבא סבר לה כרב דאמר הלכה כר"א ומוקי לה לראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. כל אלו מעשים ברורים שמחזיקים הכלל הזה שהלכה כר"א בן יעקב בכ"מ ואע"פ שנמצא במיעוט מקומות אין הלכה כראב"י כללא להיכא דלא אפסיקא הלכתא איתמר אבל היכא דאיתמר אין הלכה בפירוש איתמר וה"נ אמרי' בפ' כיצד מערבין ובמקומות מועטים שנאמר בהן בתלמוד הלכה כראב"י בפ' אלו קשרים ובפ' השותפים שנדרו לתלמודן באו כענין שנאמר בתלמוד במקומות הלכה כדברי חכמים משום דלמא איכא דאמר מסתבר טעמי' דמאן דפליג הלכך מסתברא דהלכה כר"א בן יעקב כדברי רבינו ז"ל ומן הגאונים ז"ל שפסקו כדברי חכמים והירושלמי שכתב הרב ז"ל כך הוא דרך פירושו דר"א מנה לאבא בידך בגדול הוא ובטוענו ברי הלכך מן הדין חייב הוא אלא מפני תקון העולם פטרוהו כדי שיודה אדם ליורשים ולא יתיירא שמא מתוך הדברים יתגלגל שבועה דומיא דמוצא מציאה שהוא פטור מן התקנה ולא מן הדין ובא ר' בא ופירש דמתני' דמוצא מציאה בשני שוורים מצאת לי שהם טוענים על המציאה הא בטענת חזרה חייב ואין בזה תקנה לפי שהוא יכול להשמר ולהחזיר בעדים ולשון הירושלמי דקאמר החזרתי לך את שניהם והוא אומר לא החזרת לי אלא א' טעות סופר הוא דא"כ אין זה מודה מקצת אלא שני שוורים מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והוא אומר לא החזרת לי את שניהם לא בזה תקנו לפי שלא תקנו כלום בהחזרה כדפרישית. ור' בא לא חלק לגבי הבן כלום ולהכי לא אמר ודכוותה בבן ור' יוחנן פליג עלייהו ואמר דבחזרה תקנו דקסבר ר' יוחנן דמתני' משנה חתוכה היא בכל מוצא מציאה שלא רצו חכמים שיתחייב אדם במציאה שבועה לעולם אבל הראשונה דבר תורה דטענת שמא היא אבל עומד הייתי בראש ההר וראיתיך מושך שני שוורים שלי לא בזה תקנו שאין כאן דין מוצא מציאה כלל שהרי ראה אותו מתחלה וכן עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה לא בזה תקנו אלא נשבע הלכך מתני' דשבועות בטוענו שמא ופטור מן הדין ולא מפני התקנה וכר' יוחנן איתא בגמ' דילן דאוקימנא במס' שבועות להא מתני' בדלא אמר ברי לי ולית ליה עסק בתקנות מוצא מציאה אלא משיב אבידה הוא ופטור הוא מן הדין דבר תורה: