ספר הזכות על גיטין כא

כתוב בהל' ירושלמי העושה שדהו אפותיקי לבע"ח ולכתובת אשה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על הדעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינין וכשמכרן לשעה אנן קיימין אנל מכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין: השיב הרב ז"ל אני [לא] ידעתי למה הביאו בכאן כי אין זה דומה למה שאמרו בשמועה זו כי מה שנאמר כאן הוא באפותיקי סתם ולאשה בכתובתה לא באותן ג' שדות שנכתבו בכתובה שקבלן עליו בצ"ב אלא באפותיקי אחר שהוא חוץ לכתובה ואותה הברייתא שהוזכרו בירושלמי באפותיקי גמור לבע"ח ולאשה באותן ג' שדות של צ"ב שנכתבין לאשה בכתובתה ועליהם אמרו מכורה [לשעה] והלוקח יחוש לעצמו שאם לא הניח שם שאר נכסים שכשיבואו לגבות תהא יוצאה מתחת ידו לפי שאין מכורין לעולם וש"מ כבאפותיקי האמור בשמועתינו אמרו גובין משאר נכסים אלמא אותה שדה של אפותיקי מכורה לעולם ושמע מינה דבאפותיקי סתם קאמר ורשב"ג פליג בתרוייהו דבאפותיקי סתם אמר רשב"ג מכורה לשעה אבל כשתבא האשה לגבות גובה ממנו ובאפותיקי גמור שהן ג' שדות של צ"ב אפי' לשעה אינן מכורין ונ"ל דבאפותיקי סתם קי"ל כרבנן שגובין משאר נכסים א' בע"ח וא' כתובת אשה בשטפה נהר אבל בנכסי צ"ב הלכה כרשב"ג שאפי' לשעה אינן מכורין דהא אפליגי בה ר' יוחנן ור"א בירושלמי והכי איתא התם ור' יעקב בר אחא אמר בנכסי צ"ב פליגי ר' יוחנן ור"א ר"י אמר מכרן אינן מכורין אמר לו ר"א אוכלין בתרומה מכחו ואת אמר מכרן אינן מכורין א"ל הרי עבדי מלוג אוכלין בתרומה מכחו ואת אמרת מכרן אינן מכורין משלך נתנו לך בדין הוא שלא יאכל בתרומה והם אמרו אוכלין והם אמרו מכרן אינן מכורין במה אנו קיימין אם בשמכרן לשעה אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין אם במכרן לעולם אבל מכרן לשעה דברי הכל מכורין לשמעינא מן הדא העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו ולכתובת אשה ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב"ג אומר לכתובת אשה אינה מכורה וכו' הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין ר"א כרבנן ור' יוחנן כרשב"ג וכיון דקאי ר"י כוותיה הלכתא היא ואמרי' נמי בכתובות ייחד לה ארעא בארבע מצרנהא או אפי' בחד מצרא שקלא ליה בלא שבועה בין מן היורשין בין מן הלקוחות אלמא אינו מכור כלל שאם היה מכור אינו יוצא מרשות לוקח בלא שום שבועה ובגמ' המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור ואמרי' נמי בכתובות כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוו זביני אא"כ פירשו אם מכרו מכור כדקא מפרש בענין נ"מ לאשה כ' האשה שנפלו לה נכסים וסלקא שמעתא בהכי הלכך אפי' לשעה אינן מכורין כך נ"ל באמת. ע"כ דברי הרב. ואלו דברי תלמיד: אמר המחבר וזה הירושלמי כבר נשאל עליו רבינו ז"ל והשיב שהוא באפותיקי סתם והלוקח יחוש לעצמו להשאיר נכסים לבע"ח לדחותו אצלם שיאמר לך הנחתי לך מקום לגבות הימנו והיא הברייתא ששנויה כאן בגמ' שלנו וכבר נמצא במס' שביעית בפ' אחרון גירסת ירושלמית המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה רב אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה והוינן בה הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה ולבע"ח בחובו ומכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו ופריק מתני' בשאמר יהא לך פרעון מזו מה פליגין בשאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וה"ז מבואר וא"ת מה יחוש הלוקח לעצמו יותר משאר הלוקחין ממי שיש עליהן בע"ח וכתובה התם. יחוש ששאר מלוין דעתן להסתלק במעות ומחזירין אחריהם וזה דעתו על אותה שדה והוא מחזר לגבותה ממנו ועוד שכל המלוין צריכין שבועה וזו כיון שייחד לה אינה צריכה שבועה א"נ מלתא בעלמא קאמר ויחוש כשאר לוקחי משועבדין וענין הירושלמי שבמס' יבמות ברור הוא שנחלקו ר' יוחנן ור"א בעבדי צ"ב ר"י אומר אינן מכורין דידה הוו ר"א אומר מכורין ברשותיה קיימי ושאלו בגמ' במכרן לשעה פליגי ור"י מבטל המכר מיד דומיא דנ"מ שלה או במכרן לעולם פליגי ור"א מקיים המכר לעולם וגובה משאר נכסים שיש להן אחריות אבל מהם אינה גובה לעולם דמטלטלי דבעל נינהו והביאו ראיה מזו הברייתא דהעושה אפותיקי דפליגי רשב"ג ורבנן באין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין אמרו אתיא דר"א כרבנן ור"י כרשב"ג הוי במכרן לשעה אנן קיימין ור"א מבעל המכר מיד מפני שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ואין לה עסק עם אחרים אפי' מחיים דבעל בעל מקח ור"י סבר כרבנן הלכך אין חוששין לכך עד שתבא לגבות ואם לא מצאה שאר נכסים גו' מהן כדין האפותיקי זהו דרך הירושלמי ברור ומפורש ורבי' הגדול ז"ל שכתנ גבי שדה הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל במכרן לעולם דברי הכל אינן מכורין שיטה דגמ' ירושלמית תפש. ודבר פשוט כתב דמשדה של אפותיקי ודאי גובה ממנו אם אין לו שאר נכסים ולא הוצרך הירושלמי הזה לדעת חכמים אלא לומר דהעושה שדהו אפותיקי גובה משאר נכסים השנוי בגמ' שלנו בשמכרה לאחר הוא והיא הברייתא השנויה בירושלמי. ואני חוזר עכשיו לדינו של ה"ר אברהם ז"ל באפותיקי מפורש שהוא מבטל המכר לשעה ואין דינו [ונכון] וכבר נדחה הדין הזה מהיותו נלמד מן הירושלמי הזה שאינו אלא באפותיקי סתם ומחלוקת ר"י ור"א בנכסי צ"ב שלה הוא ובגמ' שלנו מפורש בפלוגתא דמכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוו [כו']. ואיתמר עלה נמי אע"ג דתניא כוותיה דרב אמי מסתברא כוותיה דרב יהודה משום שבח בית אביה דשמעת מינה דליתיה להאי דינא אלא בנכסי צ"ב שהכניסה מבית אביה דאינון שבח שלה אבל בשדה שכתב לה אפותיקי משלו לכתובה ותוספת הדין עמו וכיון שהדין עמו ליתן דמיה מכורין הן כדמוכח התם בגמ' בהדיא דמייתי תניא כוותיה דרב יהודה דהדין עמה מדתניא רצה הבעל למכור וכו' וכן הא דאיתמר בכתובות ייחד לה ארעא בד' מצרנהא או בחד מצרא נוטלת בלא שבועה ש"מ שהמקח קיים עד שעת גביית כתובתה אלא שאין לחוש להתפסת צררי אחר הייחוד הזה שכבר סמכה דעת שניהם עליו דאילו במקח בטל מיד לא איירי' התם דבשבועה של יתומים עסקינן תדע שהרי לענין אפותיקי סתם או מפורש אין בו חלוק בין מצר לו מצר א' או ד' או שלא מצר כלל אלא שייחד לו שדה שיש לי בעור משועבדת לך ולא יהא לך פרעון אלא ממנה אלא דין א' לשבועה מפני סמיכות דעתה של אשה ושל בעל ותדע דהא מטלטלי ואיתנהו בעינייהו גובה בלא שבועה ואם מכרן מכורין אף לעולם שהעושה שורו אפותיקי לבע"ח ומכרו אין בע"ח גובה ממנו ולא כתובת אשה דטעמא משום דל"ל קלא הוא ל"ש בע"ח ול"ש כתובת אשה והכא לא איירי' בדאקני מטלטלי אגב מקרקעי כדרבא ועוד שהרי נחלקו בירושלמי באפותיקי מפורש לבע"ח ור' אחא אמר מכורה לשעה וסוגיין בגמ' דילן כוותיה כדמשמע בהדיא בב"מ ונשאר דוכתי טובא דלוקח שדה של אפותיקי מפורש מקחו מקח אלא שלא יסלקנו לוקח בדמים בשעת גבייה אבל לוה מסלקו בזוזי אפי' בשעת תביעה והרי הרב ז"ל מודה כן וכיון שבבע"ח מכרו מכור לשעה אף באשה למה יבטל מכר מיד לא מצינו לדעת חכמים שיפה כחה של אשה משל בע"ח אלא אדדבה מקולי כתובה אנו שונין בהן בהרבה מקומות ולא שמענו כדעת הזו אלא לרשב"ג שהוא שונה חומרי כתובה בכ"מ ואין הלכה כמותו בכ"מ וכאן חשש לפי שאין דרכה של אשה לחזר אחר בתי דינין ואין הלכה כמותו. ואל תשיבני יבמה שמבטלת מקח מיד כדאמר בכתובות בין חלק ואח"כ ייבם ובין ייבם ואח"כ חלק לא עשה ולא כלום דהתם כבר הגיע שעת גבייה של כתובה שלה והעמידו כל הנכסים ברשותה ועשו אותן כאילו הכניסו נ"מ ליבם וכבר פירשתי בחבור הזה במס' יבמות בהא דתניא התם המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות דרישא ודאי בשום שלה הלכה פסוקה היא כר' יהודה דאמר הדין עמה משום שבח בית אביה וסיפא בשום שלו לא ימכור מכר הוא בין לפרנסה בין לשאר דבריה הוא אינו מוציא מיד הלקוחות לעולם היא מוציאה מהן לכשתבא לגבות כתובתה מהן ודברי רשב"ג שאמר הבעל מוציא משום דקסבר מקח בטל בהן מיד לפי שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין הלכך אפי' הוא עצמו מוציא ואין הלכה כן זהו שכתוב שם בהלכה והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא לא איפשטא שפיר דניעביד בה מעשה. ובגמ' נמי רמיזא דתניא כוותיה דר' אמי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש ותניא כוותיה דרב יהודה [וכו'] א"ל אע"ג דתניא כוותיה דר' אמי הלכה כוותיה דר' יהודה משום שבח בית אביה מדקאמר(הוי) [ליה] רבא בהאי לישנא והא תניא כוותיה דר' אמי משמע דכר' אמי תניא וכרב יהודה לא תניא אלמא חוששין היו לזו הברייתא שבלשון יחיד הן שונין אותה לרשב"ג ולא לרבנן. ודע שכבר נמצא למקצת הגאונים ז"ל כן דבשדה שהכניסה צ"ב המקח בעל מיד אבל לא בשאר נכסים כולן. ומי שרוצה לקיים הלכה כרשב"ג במכרו שניהם לפרנסה לפי דעתו יפרשו שוה שהכניס לה משלו כיון שהכניסה לו ממון של נדוניא ושמו שדה שלו כנגד ממון של נדוניא וכתב לה שיהא אותו שדה במקום השום ואחריות השדה על כל נכסיו בזו אמרו שאע"פ שלא הוחזקו שדה לבני משפחה יש בו משום שבח בית אביה והרי הוא לה כקנוי בממון הנדוניא והדין עמה ליטול אותו משום שבח בית אביה לפיכך מכר בעל מיד והויא דרבא והתניא כוותיה דרב אמי יש לפרש משום דס"ד דרב נחמן משום סיוע דברייתא פסק כרב יהודה ואקשי לה אטו כרב יהודה תניא כרב אמי לא תניא וא"ל אע"ג דתניא נמי כוותיה מסתברא כרב יהודה ואין דרך מתחוור לפסוק הלכה כאותה ברייתא אלא בענין הזה וכיוצא בו דמכל מקום בנכסים שלו בין של אפותיקי סתם בין של אפותיקי מפורש מקח קיים עד שתבא לגבות כתובה. ושוב חפשתי בדברי הגאונים ומצאתי לבעל המתיבות שכתב בפירוש שאותן שלש שדות אחר שכתב לה שום משלו דשיימינן לתכשיטין ולמאנה כלומר דנדוניא ואמר לה דמיהון כן וכן ודמי ארעא כן וכן הא ארעא חלופיהון ופטירנא מן אחריות תכשיטין ומאניה. וקרובין דברי הגאון לדברינו והאמת יורה דרכו: