ספר הגן ודרך משה נד

לעצמם ראיה מת"ח שהוא מפלפל בשעת י"ח והמה משתפים במילי דעלמא וגורם בזה רעה לעצמו ולאחריס ויהי' בכלל ירבעם בן נבט שחטא והחטיא ואית' בש"ע שמחוייב כל אדם לגעור בהמספרים בבה"כ וחוט' גדול הוא כמו רוצח ועונו גדול מנשו' כמ"ש לעיל ע"ש ומלבד שאית' בזוהר תרומה דף נ"ט עמוד רל"ג למעלה יע"ש הטיב האי מאן דמשתעי בבי כנישתא ווי ליה בעלמ' הדין ווי ליה בעלמ דאתי דעביד קלנא בשכינתיה וזורקין אותו בכף הקלע שלא האמין שהשכינה כנגדו ועוד שאומר ברוך אתה ה' לשון נוכח כאלו מדבר עם השכינה ובתוך כך מדבר עם חבירו ובזמן המקדש היה חוזר מעורכי המלחמ' אף מי שהיה סח בין ישתבח ליוצר אור והרמז לזה ה' ילחם לכם בשבילכם ואימתי אם אתם תחרישון ר"ל כשאתם תחרישון בביה"כ אז אינם צריכין לחזור מהמלחמה שהשם ילחם לכם וק"ל. ונחזור לענין הראשון שבשעה שאומר הש"ץ י"ח יעשה אזניו כאפרכסת לשמוע מלה במלה ויענה אמן על כל ברכה ולא יענה אמן יתומה ח"ו שבניו יהיו יו יתומים כדאית' בספרי מוסר ואז יהיה שכרו גדול מהמברך כדאיתא גדול העונה אמן יותר מהמברך שהמברך לא יכול לומר רק מה שתקנו חז"ל וברכת ק"ש וש"ע וברכת הפירות אם יש לו אבל אמן יכול לענות אפי' שומע ברכות ממאה או מאלף בני אדם כדאיתא בס' אורי וישעי דע"ד פ"ב וזו הכוונה שאמר גדול העונה יות"ר לכאורה מלת יותר ללא צורך אבל לפ"ז ניחא למה גדול עונה אמן שהוא יותר ויכול לקיים ולענות עד אין סוף ולא כן בברכה שאסור לברך ברכה שאינה צריכה וק"ל וזו ג"כ. פי' גדול המעשה יותר מן העושה שהעושה לא יכול לקיים כי אם לפי יכולתו אבל המעשה יכול לעשות מכמה בני אדם וזהו ג"כ יותר מן העושה וק"ל: ליום ששה עשר

עתה אכתוב כוונת קריאת שמע בקצרה בפרשה ראשונה מן ואהבת עד ובשעריך יש חמשה פסוקים וכל פסוק מת באות (ו) ומסיים באות (ך) הרי ך"ו מנין השם הוי"ה ב"ה וב"ש