ספר הגן ודרך משה לה

המלך ויפול לרגלי המלך ויברך את המלך ברכה ארוכה ואשובה בלשון לטיי"ן או לוע"ז והחסיד הנ"ל לא הבין דבריו וכשראה החסיד שיעבור זמן מנחה הלך לקרן זויות אחת להתפלל מנחה ודעת החסיד היה שיש לו שהות להתפלל קודם שיפסוק הכומר הנ"ל מלברך את המלך ובתוך תפלת החסיד קם הכומר ההוא מעל רגליו וצוה לכל העומדים בבית המלך לענות אמן על הברכה עבור שתקויים ברכתו ויענו כלם יחדיו אמן והחסיד לא הבין לשונם ולא ענה אמן: ולא היה רוצה להפסיק בתוך התפלה ושאל הכומר הנ"ל אם ענו כל ב"ב אמן. השיבו כן ושאל אם גם היהודי ענה אמן והשיבו לא בעבור שמתפלל שם ויהי כאשר שמע הכומר שלא ענה היהודי אמן תלש את שערות ראשו וצעק צעקה גדולה ומרה ואמר הוי על המעשה הרע הזה שבעבור היהודי הזה לא תתקיים ברכת המלך שלא ענה אמן על ברכתי: ויהי כאשר שמע המלך את דברי הכומר ויקצוף המלך מאד ויתהפך על החסיד לאכזר ויצו את עבדיו להרוג את החסיד ולנתחו לנתחים. ויעשו כן והמיתו אותו ביסורים קשים בעו"ה וינתחוהו וישימו את הנתחים בתוך השמלה וישאום לביתו ואחר זאת גרש המלך את כל היהודים. היה שם עוד חסיד אחר חבירו של החסיד הנהרג והוא היה יודע מחסידתו של אותו החסיד הנ"ל. ויהי תמיד כמתרעם על מידות של הקב"ה כביכול וישפוט אותו החסיד בדעתו שבודאי עבר החסיד הנהרג איזה עבירה בצינעה כי מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. והיה אותו החסיד מתענה ובוכה ומתפלל שיודיעו לו מן השמים על איזה חטא נהרג החסיד הנ"ל במית' משונה ויחבודד החסיד ההוא בחדר מיוחד יושב ומשתומם על החסיד הנהרג. ובא אליו החסיד שנהרג בעצם היום הזה בחדרו אשר הוא יושב לבדו ומשתומם ויחרד החסיד החי חרדה גדולה: ויאמר לו החסיד הנהרג אחי אל תירא ואל תחת. ואמר אליו החסיד החי יודע אני שחסיד גדול היית על כן תאמר לי על מה עשה לך ככה ומה חרי האף הגדול אשר עבר עליך והשיב חסיד הנהרג אני אגיד לך האמת מימי לא עשיתי שום עבירה רק הקב"ה כביכול מדקדק עם הצדיקי' כחוט השערה ורוב העולם אינם נזהרי'