ספר חרדים קפא

והאילן מפני המס שהרי אין היום סכנה כלל בזמן הזה מן המלכות וכן למדנו שדעת הירושלמי כדעת הפוסקים דהמצות התלויות בא"י בזמן הזה דאורייתא כיון דלא התיר אלא משום סכנה והכי נקטינן שהרי כתב הרשב"א בכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם נמצא שהירושלמי מסייע א' מהם הכי נקטינן דדוקא כשחולק הבבלי עם הירושלמי נקטינן כבבלי דהוא בתרא אבל כשיש ספק בבלי ובירושלמי אין ספק ירושלמי עדיף: (טו) כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקר שנקצר מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפי' שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וז"ש את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך הקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט ויחבט ואוכל ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעית הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורען ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמל קטן מכין אותו מכת מרדות, ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו שדה בור אין אדם נפנה לשם ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה ושדה כרם אין אוסר כרמו ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו: (טז) הפירות שיוצא האילן