ספר חרדים קנט

הענבים והזיתים כמות שהם אוכל דין תורה אך מדרבנן חייבין ואם דרכן אז חל עליהם חובת תרומה ומעשר מן התורה נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולכי גדלה יותר חל עליה חובת תרומה ומעשר והקונה ענבים או זיתים מן הנכרי על מנת לדורכן מדרבנן אין אתה מחייבן שהרי נגמרה מלאכתן ביד נכרי לאכילה וכשדורכן דחל עליהם חובת תרומה ומעשר מן התורה כיון דנגמרה מלאכת היין והשמן לחיוב ביד ישראל חייב מן התורה כדמפורש לעול, מה שמפריש אדם תחילה מן הפירות נקרא תרומה גדולה ושיערוה עין יפה אחת מארבעים והכינונית אחד מחמשים והרעה אחד מששים וזה מדברי סופרים אבל מדאורייתא אין לה שיעור ואפי' חטה אחת פוטר את כל הברי ולפיכך נקרא גדולה על דרך סגי נהור כמו שקורין לקידוש של בקר יום שבת קדושא רבא לפי שהוא קטן כמו שכתב רבינו נסים ז"ל ומדרבנן אין פוחתין לתרומה מששים בין טהורה בין טמאה טהורה הכהן אוכלה כשהוא טהור והטמאה הכהן מסיקה תחת תבשילו כמו עצים ואם הוא משקה שמן ידליקנו בנרו יין יעשה בו זילוף וזה היה בזרן שהיתה טהרה בישראל שאפילו בימי האמוראים הי' להם אפר פרה מזמן בית שני ולא ראו חכמים לחלה בין תרומה טמאה לטהורה אבל אחר זמן הגמרא שפסקו אפר פרה הכל בחזקת טומאת מת כמו שכתבו רבינו שמשון ורבינו אשר בסוף מסכת חלה הגאונים אוקמוה אדין הזרה ואמרו שיש רשות לאדם להפריש תרומה גדולה כל שהוא וכן כתב סמ"ג ורמב"ם מכל מקום המפריש תרומה גדולה כשיעור שנתנו בה חכמים לא הוי הפסד אוכלין כיון דעיקר הדין כך הוא אלא שהקילו בדבר כיון שהולכת לשריפה וכן הדין בחלה כמו שכתבו התוספת סוף פ' שלישי דיום טוב וכן כתב סמ"ק בסי' רמ"ח דאין שיעור לחלה אלא כשהיתה חלה נאכלת לכהן בא"י ואז לא פליגי רבנן בין נאכלת לנשרפה אבל בזמן הזה דכלן טמאות והכל לשריפה מפריש כל שהוא לכתחילה ובודאי דגם הרמב״ם כן דעתו דחלה