ספר חרדים קנז

ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאישתעי בהדיא לפי שאין באכילת המעשר איסור כמו שיש בתרומה שמעשר ראשון אע"פ שהוא חלק ללוים אינו אסור לזרים אלא חול הוא ואינו מפריש מפירות אלו אלא תרומת מעשר ומוכרה לכהן שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מרים ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן וכל הדברים הללו מפורשין בגמרא דבכורות פ"א ומפריש מפירות אלו מעשר שני ופודהו ודין כל מעשר שני בזמן הזה בין מעשר שמפריש מפירות קרקע שלו בין מעשר שמפריש מפירות שלקח מן הנכרי והוא גמר מלאכתן הכל מחללו לכתחילה על שוה פרוטה ומותר ובזמן שבה"מ קיים אין מחללין אותו לכתחילה אלא בשיווי כמו שנתבאר בערכין פ' אחרון וכן תרומה גדולה בזמן הזה הואיל והוא מדבריהם מפריש כל שהוא ואין לה שיעור כשמואל דאמר אפי' חטה אחת פוטר את הכרי וחייבין בביעור בזמן הזה וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצות נוהגות בכ"מ ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בארץ או אינן נוהגות אלא בפני הבית והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא נוהג בכ"מ שהמעשרות נוהגים ובהדיא תנן בסוף שקלים מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית משה בר מיימון ז"ל, הרי בפי' אמר שאם מרחן ישראל כשהפירות ברשות הנכרי חייבין ויש מי שהיה חושש מלאכול זיתים שקונין מן הנכרים וכובשים אותם במלח שהיה עולה בדעתו שהכיבוש במלח הוא גמר מלאכת הזתים למעשר וכיון שנגמרה ע"י ישראל חייב ואין זה אמת דגמר מלאכת הזתים הוא כגמר מלאכת כל פירות האילן דאכלהו תנן כלכלה משיחפה כדכתיבנא לעיל והכיבוש במלח הוא אחד מששה דברים שקובעין למעשר ואין אחד מהם קובע למעשר אלא אחר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בריש פ"ד דמעשר ראשון וכדכתיבנא לעיל בשם רמב"ם גם בתורמסין היה חושש כיון דמרים הם ואין ראוי לאכילה שמא מתיקותה הוא גמר מלאכתן וגם זה הבל דסתמא תנן הקטניות משיכבור אותן בכברה