ספר חרדים קנד

ומעשר אלא מדבריהם הרי מפורש בדבריו דמה שפטרה התורה דיגון נכרי היינו מעשה הדיגון ע"י הנכרי אע"פ שבעל הדגן ישראל. מינה תלמד דמה שחייבה תורה דיגון ישראל דכתיב דגנך וקרי ביה דיגונך היינו מעשה הדיגון שנקרא מרוח בל' המשנה צריך שיהיה נעשה ע"י ישראל אע"פ שהדגן של נכרי ואם באת לפוטרו מטעם שהקרקע שגדלו בו היה של נכרי הרי פסק הרב שאין לנכרי קנין בא"י וכאלו הוא של ישראל דמי וא"ת א"כ לתחייבו מדרבנן פירות הנכרי שנדגנו ע"י נכרי ולמה כתב הרב פטורין מכלום משמע אפי' מדרבנן מדלא פירש פטורין מן התורה אבל מדבריהם חייבים ועוד דעל כרחך אפי' מדרבנן פטורין שהרי גדולה מזו כתב לקמיה דאפי' מדבריהם פטורין וז"ל בתחילת סימן י"ג ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שיגיעו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע"פ שגמרן הנכרי חייבין בכל מדבריהם עכ"ל ומדסיפא בשלקחן אחר מבושלים דהיינו עונת המעשרות כמפורש בדבריו פ"ג מהלכות מעשר כתב דחייבין מדבריהם מכלל דרישא שלקחן הנכרי קודם בישול פטורין אפי' מדבריהם וכ״ש כשהיה עיקר גידול הפירות בקרקע הנכרי וכן מפורש בדבריו בסוף פ' י"א מהלכות מעשר קושיא זו כבר הקשה אותם הראב"ד בהשגות שם וכאן וכן דעת קצת פוסקים לחייב פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו מדרבנן אע"פ שהוא עצמו מרחן ולדעת רמב"ם י"ל דלאו קושיא הוא דדוקא בפירות ישראל שנדגנו ע"י נכרי א"נ ישראל המוכר פירותיו לנכרי אחרי שהגיעו לעונת המעשרות ומרחן הנכרי יש לחייבן משום גזירת בעלי כיסין כדאיתא במס' מנחות פ' רבי ישמעאל פי' שבעלי בתים שיש להם שדות הרבה וחסים על ממונם שלא להפריש כ"כ תרומה ומעשר ומוכרים התבואה לנכרים קודם מירוח כדי להפטר, א"נ משכירין נכרים למרחם לכך גזרו שלא תועיל להם ערמתן דחייבין בכל מדבריהם אבל בפירות הנכרי שגדלו בקרקעו לא