שפת אמת על קדשים צט

אותו א"כ מהני ב' פסוקים נלמד דמקבל בצפון לעיכובא ג"כ כנ"ל

שם בגמ' אר"פ אפאה לוקה שתים כו' פרש"י תמוה כמ"ש התוס'. ופשוט הי' נרא' לפרש דס"ל לר"פ דשימת הפת בתנור חשיב עריכה דע"י התהפכות העיסה ממקום למקום נעשה בה שינוי וחשיב עריכה. לכן משני הגמ' דמ"מ מוכח מלא תאפה דודאי אפי' אם שם אחד העיסה בתנור צונן ואח"כ הסיק השני התנור עובר השני בלא תאפה דזה עיקר האפיי' והיינו מעשה יחידי אבל לעולם אופה כדרכו ונותן הפת בתנור שהסיקו כבר לוקה שתים כ"נ פשט הגמ'. אכן הרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) שהשמיט לגמרי דברי ר"פ. צ"ל שהבין כפי' התוס' דר"פ מיירי בעשה קצת עריכה ג"כ ובכה"ג לא חש הרמב"ם להביאו דמילתא דפשיטא היא. (או כמ"ש הלח"מ ע"ש] וצ"ע

בתוס' ד"ה שוחט מדר"א נפקא תימא כו'. הגם דלכאורה לק"מ כיון דכל ס"ד דשוחט צריך להיות בצפון דומיא דמקבל וא"כ כיון דחזינן בעולה דאע"ג דמקבל צריך להיות בצפון מ"מ השוחט א"צ צפון א"כ ה"ה חטאת. אך לקמן מוכרחין לומר דאפי' לא הי' לימוד ממקבל. מעצמו י"ל דשוחט צריך להיות בצפון כמ"ש התוס' ג"כ בד"ה אלא אין השוחט כו' וא"כ תמהו שפיר

ע"ב בגמ' ה"מ במחמץ אחר מחמץ כו' פרש"י זה לש וזה עורך כו' ותמהו דאין זה דמיון כלל למטיל מום בבע"מ דלישה ועריכה ב' מילי נינהו. וגם לשון מחמץ אחר מחמץ לא משמע על לישה ועריכה רק שכבר נתחמץ והוסיף בו שאור. אך גם ע"ז קשה איך נלמד זה מלא תעשה ולא תאפה וצ"ע גם הרמב"ם (פי"ב מה' מעה"ק) כתב מחמץ אחר מחמץ לוקה ואח"כ הביא דלוקין על כל מעשה שבה משמע דשני דינים הם. ומחמץ אחר מחמץ כפשוטו שהוסיף שאור וחימץ. והקושיא דלעיל י"ל דזה הי' פשוט לר"י דאסור להוסיף חימוץ. רק דהו"א כיון דכבר נפסלה אין המחמץ לוקה לכן הוכיח מלא תאפה דמה דפסול מחמת חימוץ אינו פוטר המחמץ אח"כ כנ"ל

שם בגמ' לא נחלקו אלא במטיל מום בבעל מום. פירש"י ותוס' כיון דעומד למות הוי כמום. ותמהני טובא ע"ז למה חשיב מום כיון דיש לו תקנה ע"י הקזה. ומה שהוסיפו התוס' כיון שאין לו רפואה רק להקיז במקום שיעשה מום חשיב כמו שיש בו מום. קשה דא"כ למה לא ישחטנו מיד על מום הראשון בלי הקזה כלל. וממילא גם אי עשה בו מום ע"י הקזה למה לא ישחוט עליו הרי הותר כבר לשחוט ע"י מום הראשון. ואי נימא דכשמקיז נתבטל מום הראשון א"כ הוי כמטיל מום במידי דלית בי' מום. וגם יש לפקפק [בפרט לפי' רש"י דר"ש מתיר משום דהוי דשא"מ] דמשמע דהקזה לא הוי פסיק רישא דיוכל להיות שלא יעשה מום כלל א"כ אכתי נחשב כמום עובר. והי' אפ"ל דס"ל לחכמים דגם במום עובר רשאין להטיל מום קבוע כיון דאימעוט מתמים יהי' לרצון וכיון דעתה יש בו מום אפי' הוא עובר אינו עתה לרצון ומותר להטיל בו מום. והי' מיושב שפיר דלשוחטו לא חשיב מום רק להטיל בו מום שרי. [וכן כ' הרא"ש שם בבכורות וכ"פ בטור ושו"ע יו"ד סי' שי"ג] אך צע"ג בזה לדינא והרמב"ם (פ"א מה' אסוה"מ) סתם וכתב הטיל בו אחד מום ובא שני וכו'. משמע דוקא מום קבוע. וגם קשה לפי' זה מנ"ל להגמ' דר"מ אוסר אפי' להטיל בו מום בבעל מום קבוע דילמא מודה בזה ר"מ מקרא דלרצון רק במום עובר אוסר מקרא דכל מום ולמה דחיק הש"ס לאוקמא בפסולי מוקדשין שנפדו

והנה הרמב"ם שם כתב הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר השני אינו לוקה. ובפ"ב מה' בכורות כתב דבכור שאחזו דם יקיז ובלבד שלא יתכוין לעשות בו מום. וקשה כיון דמטיל מום בבע"מ פטור מה בכך שיתכוין. ואפ"ל בדוחק כיון דכ' השני אינו לוקה משמע דלכתחילה אסור וכאן מתירין לכתחילה להקיז הוא דוקא משום שאינו מתכוין. ואפ"ל עוד לפמ"ש לעיל בשיטת התוס' דדוקא אם א"א להתרפאות רק ע"י מום אז חשיב מטיל מום בבע"מ. א"כ י"ל דהקזה זו לא הוי תמיד באופן אחד דיוכל להיות פסיק רישא דודאי יעשה מום. ויוכל להיות פעמים הקזה אחרת שתהי' נעשה בלי מום. והשתא אי מתכוין הי' אסור בהך הקזה דלאו פסיק רישא. אבל באינו מתכוין לעולם מותר [מטעם ממ"נ]. דאי הוי הקזה דפסיק רישא א"כ הוי כבע"מ ומותר להטיל בו מום ואי הך הקזה לאו פ"ר א"כ נהי דבזה לא חשיב כבע"מ שוב שרי מטעם דבר שאין מתכוין כנ"ל ע"ד פלפול. אבל מלשון הרמב"ם במשנה דבכורות משמע דלעולם לאו פסיק רישא הוא וצ"ע

שם ר"מ סבר כל מום כו'. ויש להקשות דלמה לי' לר"י להצריך דרשא דקרא לכל א'. דאי מסברא שרי להטיל מום בבע"מ למה לי' לומר דרבנן דרשו תמים יהי' לרצון נימא דלא נפקא להו לאיסורא מקרא דכל מום דאתי לגורם כדלקמן. ואי מסברא אסור להטיל מום בבע"מ א"כ לר"מ למה לי כל כיון דתמים יהי' לרצון מוקי לפסוהמ"ק שנפדו. ואפ"ל דבאמת יש לדקדק מה דמדמי ר"י אחזו דם למטיל מום בבע"מ הא י"ל דאפי' אי אסור להטיל מום בבע"מ היינו דמוסיף בו מום אחר לבד הראשון. אבל הכא דבעשיית מום זה שע"י הקזה מסלק מום הראשון בכה"ג שרי טפי. וא"כ י"ל דבאמת הכי הוא דמסברא הי' כן דלהוסיף מום על בע"מ אסור אפי' בלאו קרא דכל. וחכמים דס"ל מטיל מום בבע"מ מותר אפי' במוסיף לזה צריך קרא דתמים כו'. אבל ר"מ נהי דלית לי' דרשא דתמים ואסור להוסיף מום מ"מ אכתי בהקזה דמסלק מום הראשון מנ"ל דאסור ולזה צריך קרא דכל מום. מיהו אכתי קצת קשה מנ"ל באמת לר"י דלרבנן מותר להוסיף מום דילמא דוקא הקזה דמסלק מום הראשון שרי. ואולי גמרא גמיר לה דלרבנן אפי' להוסיף מום שרי וצ"ע

שם אמר ר"א הניח שאור על גבי עיסה כו'. מלשון רש"י משמע דעיקר הרבותא אע"ג דלא עשה מעש' החימוץ בידים ולפי"ז הו"ל למימר בפשיטות לש עיסה והניחה עד שנתחמצה דנראה ודאי דכה"ג לוקה ג"כ. דהרי כן סדר כל חמץ כשנותנין בו מים ואינו ממהר לאפותו מתחמץ. וכן נלע"ד פשוט בחמץ בפסח לשיטת הרמב"ם דאין לוקין על ב"י רק כשקנה חמץ בפסח מ"מ בלש עיסה ונתחמצה מאלי' לוקה דהלישה הוי מעשה חימוץ. ונהי דהי' יכול לאפותה קודם שתחמיץ מ"מ אם לא אפה נגמר החימוץ ע"י מעשה הלישה כנ"ל פשוט [וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לה' פסח] והא דנקט הכא בהניח שאור. לפי' התוס' א"ש דהניח רק במקום אחד ולא נחמץ שפיר. ואפי' לפירש"י אפשר דהוי רבותא טפי מלש והניחה דכן דרך חימוץ. אבל אם מחמיץ ע"י שאור הדרך להניח בה השאור קודם הלישה ובתוך הקמח ולא ע"ג העיסה וקמ"ל דאפ"ה חייב]. ולשיטת הרמב"ם הנ"ל הא דלא נקט ר"א האי דינא בהניח שאור ע"ג העיסה בפסח דלקי משום בל יראה. י"ל דהתם פשיטא טפי כיון דעיקר הלאו עבר במה שהחמץ בביתו רק דבאין בו מעשה אין לוקין והכא איכא מעשה עכ"פ. אבל במנחה דכל הלאו רק עשיית החמץ והוא לא עשה כל החימוץ רק הגרם ע"י הנחת השאור מ"מ לקי

דף נז ע"א בגמ' והתנן הקודח כ"ש כו'. משמע משיטת הגמ' דלמסקנא דאפי' בב' מקומות חייב כאן ה"ה הקודח בשבת מהני הצירוף. וא"כ י"ל דקודח לא מחייב בכ"ש ממש רק כשיש כדי לצרף. והרמב"ם (פ"י מה' שבת) פוסק סתם דחייב קודח בכ"ש. ולכאורה יש לפקפק ע"ז נהי דהגמ' דחה משום דחזי לבבא מ"מ כיון דבאמת הלכה דאפי' בב' מקומות י"ל דפי' המשנה כס"ד דגמ' רק דדחי, דמהכא ליכא סייעתא לרבא. אכן נלע"ד דבאמת יש לתמוה מה ענין צירוף דהכא לקודח. דהכא שפיר כיון דבצירוף נצלה כגרוגרות א"כ יכול לחתוך כל מקום הנצלה לאכול ממנו כשיעור אבל התם בקודח כל זמן שלא יעשה עוד נקבים ליכא שום