שפת אמת על קדשים ק

צירוף א"כ לא עשה עדיין מלאכה כשיעור. ע"כ צ"ל דקושית הגמ' או הסייעתא ללישנא בתרא הי' בדרך ק"ו דאפי' צירוף כזה מהני מכ"ש הכא דמהני צירוף. אבל למסקנא נהי דהכא מהני צירוף אבל לא בקודח בשבת והתם הטעם דחזי לבבא. ונ"מ בזה לצירוף דשאר מלאכות בכה"ג

שם בגמ' ת"ר אילו נאמר אשר תקריבו כו' קומץ בלבד מנחה מנין ת"ל מנחה. פירש"י שהחמיץ את הקומץ ומנחה מנין פי' קודם שקמצה חימצה. וצ"ע על פי' זה דא"כ אם החמיץ מקצת המנחה והניח מקום הקמיצה מצה וקמץ משם יהי' פטור. ובאמת פשיטא דגם בכה"ג לוקה. ופשט הברייתא נראה דמתקריבו בלבד הו"א דאינו חייב עד שיחמיץ הקומץ שהוא לגבוה לאפוקי כשהחמיץ מקצת מנחה כמ"ש כנ"ל ת"ל מנחה דאסור להחמיץ המנחה אפי' שלא במקום הקומץ. וכן נראה שהבינו התוס' בד"ה מנחה מנין. וטעם פירש"י איני מבין דמה לי קודם קמיצה או אח"כ שפיר מתקיים אשר תקריבו. ותו שמעתי להקשות לפירש"י דהו"א שהחמיץ אחר קמיצה הא קרא במנחת מאפה ומרחשת כתיב והקמיצה אחר אפי' ולא שייך בה חימוץ כלל. וזה אפשר ליישב דאי הוי כתיב רק אשר תקריבו והי' פירושו על הקומץ הי' מוכח מקרא דקאי על מנחת סולת הקודמת בפרשה. רק אחר דמרבינן גם קודם הקמיצה תו צריכין ללמוד לרבות שאר מנחות

שם בגמ' מנחה מנין כו'. וקשה הא כתיב חלקם ותירוץ התוס' דחוק דנימא דשיריים אחר קמיצה איתסרי טפי מקודם קמיצה. ויותר יש ליישב דאי לאו האי קרא דמרבינן כל המנחה. הו"א דחלקם הפי' שאר המנחה העומד להיות חלקם. ודוקא קודם קמיצה להכי צריך לרבות כל המנחה. וממילא חלקם הפי' אפילו אחר קמיצה מה שנשתייר כנ"ל

שם בגמ' לה' כשרה ולא פסולה, נלע"ד דעל השיריים חייב אפי' ביצאו לחוץ ונפסלו. דכל המיעוט הואיל ואינו ראוי להקריב לה' ובשיריים הלא כבר נקרב ממנה לה' כנ"ל פשוט. ובזה עלה בדעתי לפרש הבעיא דר' מרי חימצה בראשו של מזבח דיש לתמוה לפירש"י דאמאי יהי' פטור משום דהוי כהקריב כבר מ"מ הא עדיין צריכין להניחו על האש ושייך בה שפיר אשר תקריבו דזה עיקר הקרבה. ומאיזה טעם מסופק הגמ' לומר דמחוסר הקטרה לא הוי כמחוסר מעשה מ"מ הא שייך בה אשר תקריבו על הקטרה זו. ובלי ספק דלהקטיר על המזבח אחר החימוץ עוברין בכל שאור לא תקטירו אע"ג דכבר העלוה על גבי המזבח. א"כ מאיזה טעם לא יתחייב על החימוץ. וגם יש לדקדק מה שייכות לבעיא זו הכא. ולכן הי' אפשר לפרש דקאי אהא דכשרה ולא פסולה משום דאינו ראוי להקריבה לה'. על זה מיבעיא חימצה בראשו של מזבח פי' דנפסלה שם ואח"כ חימצה. מי נימא דשפיר לוקה על החימוץ דאע"ג דנפסלה הא כבר נקרבה על המזבח קודם הפיסול. וכמו על השיריים דחייב אפי' נפסלו אח"כ. או דלמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי וליכא שם הקרבה במה שהעלה על גבי המזבח. מיהו רש"י ותוס' והרמב"ם פירשו כפשוטו אבל הדין שכתבתי לענין השיריים נראה ברור

שם בגמ' רעק"א לרבות לחם הפנים לחימוץ. תמהני איך מתרבי לחה"פ מאשר תקריבו אדרבא אשר תקריבו משמע מה שיש ממנו לגבוה ומלחה"פ ליתא לגבוה. דמה"ט כתב רש"י דהו"א דלה"פ לית בה איסור חימוץ א"כ מה מקום לרבות מאשר תקריבו עי' בפי' הראב"ד בתו"כ שכ' כיון דאיכא בזיכין דקרבי. אשר תקריבו קרינא בי']. ומתוך הדוחק אפשר לומר כיון דבלאו קרא נמי הוי ממעטין מה שאין בו לגבוה כדפירש"י. ולכן אשר תקריבו דהוי ג"כ מיעוט. הוי מיעוט אחר מיעוט והיא לרבות. ובאמת הרמב"ם (פי"ב מה' מעה"ק) הביא לרבות לחם הפנים מכל המנחה. וע"ש בכ"מ שהקשה עליו

שם בגמ' מנחת נסכים מי פירות הם. פי' רש"י דשאר מנחות שאין שמנן מרובה נותן בהן מים. ותמוה לי כיון דבס"ד דגמ' ס"ל דנפסלה בנתינת מים וכן פסק הרמב"ם באמת דרע"ק דלא דרש לרבות מנחת נסכים ס"ל דאי מגבלה במים פסולה והוי כמחמץ מנחה פסולה דפטור. וא"כ למה מתכשר במנחת סולת עם מים מה בכך דמעט שמן יש בה. ובאמת הרמב"ם (פי"ב ממעה"ק) הביא ג"כ הדין במנחת נסכים בלבד דאם גיבלה במים פסולה ובמנחת סולת לא דיבר מזה אבל הטעם נעלם ממנו

ע"ב בגמ' כך הצעה של משנה ואיפוך. והרמב"ם (שם) פסק דבלחם הפנים לוקה המחמץ ובמנחת נסכים פטור. וכתב הכ"מ דפסק כרע"ק לגבי ר' יוסי הגלילי. ודבריו תמוהים דהא ר"י מסיק איפוך (דר"י לרע"ק]. ע"כ נראה דהרמב"ם לא פסק כרע"ק משום דת"ק דמתני' לקמן פרק שני מידות (צ'.) חולק על רע"ק וס"ל דמדת יבש נתקדשה. ולהכי י"ל דקרא אתי ללחה"פ ולא למנחת נסכים כר' יוסי דס"ל מגבלה במים פסולה כנ"ל

שם בגמ' כגון שלש ע"ג קטבלא. וקשה דמ"מ משכחת שפיר חימוץ בלחה"פ בלש בביסא דקודש. ונראה דמהאי קרא דיליף ר' יונתן מחמץ תאפנה דלא קדש עד אחר האפי' משם מוכח דאין לשין שתי הלחם בביסא של קודש וה"ה לחה"פ דאיתקש להדדי לקמן. רק ע"ג קטבלא. וכדקיי"ל דלשין אותן בחוץ ולהכי לית בה איסור חימוץ

שם בגמ' ת"ר כו' וממותר שתי הלחם. לכאורה קשה דמותר שתי הלחם בלא"ה אסור משום שאור בל תקטירו. ואפשר לומר דנפ"מ אם אתרו בי' בלאו דכל שממנו לאישים לקי עלה. ותו נפ"מ לענין צירוף חצי זית ממותר שתי הלחם וחצי זית לחה"פ וכדומה. והנה מלשון מותר שתי הלחם משמע דכל שלא הותר הלחם שלא זרק דם הכבשים לית בהו משום ממנו לאישים. ומלשון רש"י משמע דתליא בהקטרת אימורים וזה תלי בבעיא דרמב"ח ופלוגתא דתנאי לקמן אי בעינן ממנו לאישים דוקא או ששמו קרבן אבל קודם הזאת הדם נראה דפטור ולהכי נקט מותר שתהל"ח

דף נח ע"א בגמ' דבש הותר בשירי מנחות. קצת קשה הלשון דהא שירי מנחות היינו לענין איסור לא תעשה חמץ. א"כ הו"ל למימר במנחה עצמה דדבש לית בה משום לא תעשה רק בהקטרה אסור. ושאור יש בו איסור אפי' קודם הקטרה

שם בגמ' שאור דהותר מכללו מה היא לאו שתי הלחם דקרבה נדבה. וקשה דהא גם בלא נדבה שפיר הותר מכללו דהא לחה"פ אסור בחמץ אע"ג דאינו לגבוה ושתי הלחם מותר. ומה בכך דאינו לגבוה הלא היתר דדבש בשיריים נמי אינו לגבוה. ונראה דעיקר כח המקשן הי' מטעם בכורים כדמסיק הגמ'. אך הא גופא תמוה דמה לבכורים שאינו נקרא מנחה ולאו הותר מכללא דאיסור הוא וצ"ע. וגם צ"ע מה סברא הי' להגמ' דאי צבור מביאין שתי הלחם נדבה יהי' מהם לגבוה הא כל הס"ד הי' דכשם שמביאים חובה מביאים נדבה וחובה אינו לגבוה ה"ה נדבה וצ"ע

שם בגמ' בעי רמב"ח כו' כל ששמו קרבן כו' ותמיהא מלתא קרבן מאן דכר שמי' הכא. ורש"י פי' דקרבן ראשית נדרש למעלה. מ"מ קשה הלא עיקר הלאו כל שממנו לאישים והכא לא הקריב ממנו כלום ובפרט בלוג של מצורע. ונראה לי שמכאן הוציא הרמב"ם לפרש הברייתא דלעיל לענין הקרבת שאור ודבש עם הני דממנו לאישים ע"ש (פ"ה מה' איסורי מזבח) והכ"מ והלח"מ האריכו בזה. ולפי שיטת הרמב"ם דעיקר האיסור משום שאור רק אע"ג דלשם עצים שרי מ"מ עם הקרבן אסור ולהכי כל ששמו קרבן חייב עלה. וכן משמע בלשון הרמב"ם שם שכ' מותר חטאת העוף ולוג של מצורע עם שאור ודבש לוקה כיון ששמו קרבן ע"ש. ואח"כ באיסור דממנו לאישים. בלי שאור לא הביא לוג שמן ותלה רק בממנו לאישים ע"ש. והכ"מ לא הרגיש בזה. והדברים ברורים בשיטת הרמב"ם דאיסור ממנו לאישים ליכא רק בחטאת בהמה וכמ"ש