שפת אמת על קדשים צח

מדרבנן אזלינן בתר השתא לחומרא ואי נתקטן וחזר ונתגדל אין דיחוי באיסורין ואסור מה"ת. א"כ נראה דרבה מסברא פוסק כן ומסתבר לי' לאוקמא פלוגתייהו בהכי. מיהו תמהני על הרמב"ם שהעתיק שם לשון המשנה כפשטה בשר עגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משערין כמות שהן והוי לי' לבאר דהיא רק מדרבנן ע"ש וצ"ע גם בפי' המשניות דעוקצין

דף נה ע"א במשנה שנה כל המנחות נילושת בפושרין. היינו הנאפות וכ"כ הרמב"ם כפיהמ"ש. מיהו קצת קשה הסיפא ואם החמיץ שירי' דשירים של המנחות הנאפות לא שייך בהו חימוץ דאין חימוץ אחר אפי'. וצ"ל דלצדדין קתני וסיפא מיתוקים במנחת סולת. ומה שהקשו התוס' מלחם הפנים י"ל כיון דהי' אומנים גדולים ללחם הפנים שייך ג"כ זריזים הם כמו כהנים זריזים

ע"ב בגמ' אפיי' בכלל היתה כו'. לכאורה קשה מנ"ל לרבות לחייב על כל מעשה דאם לש יערך וקטף יתחייב שלשה מלקות. הלא י"ל דמלא תעשה בלבד הו"א דוקא כל העשי' ויצאתה אפי' ללמד שגם הלש בלכד או המקטף או העורך חייב. אבל מ"מ בעשה כולן י"ל דאינו חייב אלא אחת. ולכן הי' נראה לענ"ד דהא התוס' הקשו ל"ל קרא לחייב על כל מעשה הלא אפי' אפה וחזר ואפה חייב שתים כמו אל תשת אל תשת. ותירוץ התוס' דחוק בלשון הברייתא דלא צריך בזה למידת ללמד על הכלל כולו. רק מדגלי קרא דחייב על אפי' אע"ג שכבר נפסלה ממילא ה"ה בלישה ועריכה. לכן י"ל דאה"נ דעיקר לימוד הברייתא לחייב על מעשה יחידי אחת. על הלישה בלבד ועל עריכה בלבד. וממילא בעשה כולן חייב על כל אחת ואחת כמו אל תשת אל תשת. והתנא דנקט יכול לא יהא חייב אלא אחת היינו בעושה כל המעשים. ושוב ראיתי בלשון הרמב"ם (פי"ב מה' מעה"ק) משמע כן בהדיא שכ' דלש או עורך או מקטף חייב שנאמר לא תעשה חמץ ונאמר לא תאפה חמץ ללמד דחייב על מעשה יחידי. ואח"כ כתב הלש והעורך והמקטף חייב על כל א' ע"ש

שם כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט נראה לע"ד דהוא תנאי במדת כלל ופרט דהמדה דוקא בסמוכין. ואיכא מאן דס"ל דדנין. ובתרי עניני דאמרי' בפסחים (ו'.) דלכ"ע אין דנין והוא משום דאין מוקדם ומאוחר בתורה. זה ענין בפ"ע דלא נודע אי כלל ופרט הוא או פרט וכלל הוא. אבל בחד ענינא לכ"ע יש מוקדם ומאוחר בתורה. ומ"מ ס"ל לחד מ"ד דאין דנין אותו במדת כלל ופרט. והנה התוס' תמהו לרבא דס"ל בנדה דדנין האיך מיישב הכא. ותי' דבתרי עניני לכו"ע אין דנין. ולע"ד אכתי קשיא הכא דהא דבתרי עניני אין דנין משום ספק שמא לאו כלל ופרט הוא רק פרט וכלל הוא, בזה לא נתיישב הברייתא דדנין אותו במדת יצא מן הכלל ללמד על מעשה יחידי. ואמאי ונימא דלמא כלל ופרט הוא או פרט וכלל ולהכי ברייתא זו לא מיתוקם רק למ"ד דמרוחקין אין דנין אותו בכלל ופרט אפי' בחד ענינא. ומה שתמהו התוס' לרבא. יש ליישב דרבא אמר שם בנדה דלעולם אותו ברייתא מצי סבירא דדנין והתם כל ריבויא הוא ע"ש. אבל מודה רבא דמהך ברייתא דהכא שפיר יש להוכיח דאין דנין. ומה"ט לא פירש"י בפסחים שם דרבא הוא דס"ל דנין דרבא רק דחויי מדחה דמשם אין ראי'. ומ"ש רש"י שם דהוא ר"א ב"א דהכא א"ש ול"ק קושי' התוס' הא הכא הם בב' ענינים. דמ"מ שפיר מקשה ר"א ב"א כיון דמצד המדה דכלל ופרט אפי' מרוחקין דנין רק משום דבב' ענינים אין מוקדם ומאוחר בתורה בזה לא נתיישב הברייתא הכא, דמנ"ל ללמד על הכלל נימא כלל ופרט הוא או פרט וכלל הוא כדכתיבנא. ומיהו מעיקר ראיית ראב"א מהך דשחיטת צפון דשם נמי ב' ענינים הם. נראה דלק"מ דשם לא שייך אין מוקדם ומאוחר דבפ' ויקרא כ' מצות החטאת ובפ' צו כתיב זאת תורת החטאת ודאי כה"ג יש מוקדם ומאוחר כנ"ל פשוט

שם מתקיף לה ר"א כו' פרט וכלל הוא. ותמוה טובא מאי הוי ס"ד דר"א ב"א בזה אטו לא ידע דפרט וכלל הוא ומהתימא שהתוס' ושאר מפרשים לא עמדו בזה. ולפמ"ש לעיל נראה ליישב קצת שיטת ראב"א. לפי מה דמשמע בתוס' דבתרי ענינים כי הכא שייך נמי אין מוקדם ומאוחר בתורה. אע"ג דבפרשת ויקרא כתיב מצות החטאת ובפ' צו תורת החטאת מ"מ י"ל אין מוקדם ומאיחר. א"כ י"ל דכיון דהכא באמת פרט וכלל הוא ודרשא דאותו לא ידע ראב"א. לכן הוכרח לפרש הברייתא הכי דאי לאו כתוב השלישי ושחט את החטאת הו"א כיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה שמא כלל ופרט הוא ומידי ספיקא לא נפקא. וה"ו מסופקין אי בכל חטאת נמי צריך צפון דפרט וכלל היא ונעשה כלל מוסיף על הפרט, או שמא כלל ופרט היא. להכי כתיב ושחט את החטאת כדי שנדע בודאי דצריך צפון. והשתא דייק ראב"א דעכ"פ אי כלל ופרט הוא אע"ג דהוי מרוחקין מ"מ דנין אותו בכלל ופרט. דאל"ה לו יהי' כלל ופרט נמי אין לנו לבטל הכלל וצריך צפון בכל החטאות. אלא ודאי דאי הוי כלל ופרט הי' דנין אפי' במרוחקין וכבר בארתי דלמ"ד אין דנין היא משפט המדה לא מצד אין מוקדם ומאוחר. ואדרבא על רב אשי יש להקשות דמצריך דרשא דאותו הלא בלא"ה נהי דפרט וכלל הוא מ"מ כיון דאין מוקדם ומאוחר שמא כלל ופרט הוא והי' נשאר ספק בדין צפון אי צריך בכל חטאת. אך באמת נראה דרב אשי ס"ל כמ"ש לעיל דבהך דפ' ויקרא ופ' צו לא שייך אין מוקדם ומאוחר אבל עכ"פ אין תימא על ראב"א דאיהו ס"ל כשיטת התוס' דשייך גם בזה אין מוקדם ומאוחר. ודוק בכל זה כי נכון היא. וידעתי כי יוכל החולק לדחות הבנין שכתבתי ויאמר דכיון דאין מוקדם ומאוחר לית בי' כלל דין כלל ופרט ולא פרט כל אבל הנלע"ד כתבתי דהוי ספק שמא כלל ופרט הוא ושמא פרט וכלל הוא:. י

בתוס' ד"ה א"כ כו' תימא כו'. יש ליישב תמיהתם דהכא אין להקשות דליכתוב לא תעשה חמץ חלקם. דהו"א דלא מיתסר בשיריים רק הני עשיות דהם גם בגוף המנחה אסר הכתוב גם בשיריים. אבל מנחת סולת דליכא בה לישה ואפיי' אפשר דרשאי הכהן לאפות השיריים חמץ. להכי כתיבי לא תאפה חלקם דאפי' במנחת סולת אסור. וצ"ע באמת לדינא במנחת סולת אי לש או אפה אותו סולת [כל המנחה יחד] אי לקי. די"ל דלא תעשה חמץ היינו עשיות דצריך לעשות בהם אבל לישה ואפי' במנחת סולת אינו בכלל האיסור. ואי נימא כן ודאי רבותא גדולה דאסר הכתוב אפי' בשיריים אע"ג דלא נאסר בגוף המנחה. רק אפי' אי אסור גם בהמנחה ג"כ רבותא היא כמ"ש לעיל. והנה תירוץ התוס' תמוה מאוד דכמו כן נוכל לומר בהבערה דלא אסרה התורה מיתת ב"ד בשבת רק הבערה ושאר מיתות מותרת כמו דתי' התוס' כאן דמחלקם, לא נאסר רק אפיי' וצע"ג בכוונתם

בד"ה כלל ופרט כו' וא"ת בפ' נגמר הדין כו' יש ליישב קושיתם דרבא נמי דאמר דנין אין הפי' ככל כלל ופרט רק למעט עכ"פ קצת מן הכלל כדאמרי' בסנהדרין. ולהכי התם בנדה דמרבה מן הכלל דמטמא כל הטומאות שהרי צריך שם קרא למעט טומאה חמורה ע"ש. א"כ משמע דהוי ממש ככלל בלי פרט. וע"ז אמר רבא דאפי' במרוחקין כלל ופרט היא ואין לנו לרבות הכל רק מכח וכל ריבויא היא ע"ש. אבל מודה דאין דנין לגמרי ככל כלל ופרט כנ"ל

דף נו ע"א בגמ' דר"א לאו למעוטי כו' אלא ה"ק כו'. אין מובן כלל איך נלמד מאותו דמקבל בצפון. ואפשר לפרש דבאמת עיקר הראי' מדצריך קרא למעט דאין שוחט בצפון מוכח דגבי קבלה המקבל בצפון כמ"ש תוס' ד"ה אלא. והשתא אי הוי כתי' רק פסוק אחד אותו הו"א דקבלה לכתחילה מקבל בצפון אבל עיכובא אין לנו. לכן כתיב פעם ב' אותו משום דבקבלה אפי' דיעבד פסול. לכן אי הי' כתיב: אותו פעם א' הו"א דבא לומר דשוחט אין מעכב אי לא עמד בצפון אבל לכתחילה צריך להיות בצפון לכן כתיב פעם ב