שפת אמת על קדשים צז

וביבמות (מ'.) משמע בגמ' דחלוט נמי מצה היא וממעט לגבי מנחות מיתורא דקרא כמו שהובא בתוס' כאן. ולפ"ז ג"כ תמוה דמאי מקשה רנב"י דלמא אה"נ דחלוט בדיעבד כשר במנחה. וצ"ל דלאו מסברא מקשו הני אמוראי רק אברייתא סמכו דמרבה ממצה תהי' וצריך האי ריבויא לכל אמוראי לכל חד] כדס"ל. ולהכי מתקיף אדר' פרידא דלא סגי לן בהך דלא תאפה רק לדרשא דברייתא מצה תהי'. וצ"ע לדינא למ"ש התוס' דהך דיבמות לכתחילה קאי ומרבה הברייתא הכא עיכוב בחלוט. א"כ י"ל דהיינו דוקא לרנב"י. אבל לרבינא דצריך ריבוי לעכב בחמץ א"כ אפשר דחלוט באמת לא מעכב במנחה. ומהתימא על הרמב"ם שהשמיט כל הדין דחלוט למנחות לא למצוה ולא לעכב וצע"ג בזה

שם דילמא למיקם בלאו ואיפסולי לא מיפסלו. לכאורה תמוה כיון דהמקטיר חמץ עובר משום כל שאור כו' לא תקטירו א"כ הוי מהב"ע **לכאורה כה"ג דאין המצוה באה ע"י העבירה לא הוי מהב"ע כמ"ש התוס' בסוכה (ל'.) גבי לולב של אשירה. אכן לשיטתי' אזיל שהקשה ע"ד התוס' הנ"ל מהא דאי' בר"ה (כ"ח.) לר"י בשופר של שלמים לא יצא והתם נמי אין המצוה ע"י העבירה. ותי' דדוקא היכי דהעביר' נעשית קודם המצוה כ' התוס' הכי. אבל אם המצוה והעבירה בבת אחת אפי' אם הי' אפשר לעשות המצוה בלי העבירה הוי נמי מהב"ע. ולפ"ז שפיר הקשה הכא. וגם אין לומר דנהי דא"י המצוה משום מהב"ע מ"מ אין הקרבן נפסל. דהא כיון דילפי' מהב"ע מדכתי' גזול דומיא דפסח איכא למילף נמי דהקרבן פסול כמו בפסח וז"ב:** וגם כל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני. וי"ל דקשיא לי' לרבינא על הא דמייתי קרא דלא תאפה דמצד זה ליכא עיכובא אבל מקרא דלא תקטירו שפיר מוכח עיכוב ולפ"ז י"ל דלרבינא נמי קרא דמצה תהי' אתי למעט חלוט אבל לר"ח אכתי אין לנו קרא לחלוט כיון די"ל דלמעט שיאור אתי

שם מנין וכו' נלמדנה מפסח. לכאורה אי הוי ילפינן מפסח הי' צריך שימור לשם מנחה כמו התם לשם מצה. אבל מהאי קרא דכתיב במנחה עצמה מצה תהי' אין מזה הוכחה דצריך שימור לשם מנחה וצ"ע באמת לדינא בנשמר לשם מצות מצוה אי יוצא בה ידי מנחה **במנחת מאפה דא"צ מתן שמן בכלי לדעת הרמב"ם כמ"ש הלח"מ והמל"מ (פי"ג מה' מעה"ק) ואליבא דרבי (לקמן ע"ה.) דחלות בוללן אחר אפי'. אבל לרבנן דבוללן סולת א"כ הוי מצה עשירה ואינה ראוי' למצת מצוה בפסח. אך י"ל לדעת מהר"ל והב"ח (או"ח סי' תע"א) דבדיעבד יוצאין גם במצ' עשיר' ולמ"ש התו' (לקמן צ"ו.) דלישת ואפיית מנחות בפנים. צ"ל דה"נ נעשית בפנים כמ"ש התוס' (לקמן פ':) דשרי להכניס חולין בעזרה היכי דלא הוי כעין עבודה:** כדאמרינן בפסחים (ל"ח:) גבי לחמי תודה שנשמרו לשם תודה דפסולי למצוה דפסח עיי"ש

בתוס' ד"ה אלא ותימא כו' ושמא יש שום יתור כו' וגם ע"ז יש לתמוה דאי איכא יתור א"כ מנ"ל דגם ר"י דמתיר נוקשה בפסח דלית לי' האי יתורא במנחות וצ"ל בדוחק דכמו דלא מסתבר לר"י למידרש כל מחמצת לענין נוקשה בפסח כן גם במנחה לא דריש האי יתורא להכי וכ"ז דוחק. ולענ"ד נראה דשיטת הגמ' היא דכיון דלקי עלה ודאי חמץ היא. פי' שיש בעיסה חלק חמץ ומ"מ כיון דלאו כולה חמיצה הוי כתערובת חמץ ולהכי לית בה כרת א"כ עכ"פ יש בו תערובת חמץ ולקמן מרבינן עירובו מכל שאור לאיסור הקטרה י"ל דה"ה באיסור דלא תאפה חמץ] ולכן לר"מ גם במנחות אסור אבל ר"י ס"ל דלא הוי אפי' תערובת חמץ כנ"ל

לבאר דברי התוס' נראה דודאי פלוגתא דר"מ ור"י בשיעור אינו מצד נוקשה. דנוקשה שייך גם בחמץ גמור שנתקלקל אח"כ כגון תכשיטי נשים. רק עיקר פלוגתייהו אי שיאור זה הוי חמץ או לא הגיע עדיין לשיעור חימוץ. ולר"מ דלקי עלי' מוכח ממילא ג"כ דנוקשה בלאו. אבל ר"י דס"ל לאו חמץ הוא אין טעמו משום נוקשה רק דעדיין לא בא לשיעור חימוץ **כן כתב באהעו"ז או"ח (סי' תמ"ב). וכ"מ מדברי התוס' ריש פסחים שכ' דאפי' לר"י דחמץ אח"ז בלאו. בנוקשה דליכא אלא חד קרא מוד' דשרי אחה"פ. משמע דבתוך הפסח גם לר"י נוקשה בלאו. וע"כ צ"ל דהא דפוטר ר"י בשיאור טעמא אחרינא הוא כנ"ל. אבל לקמן (נ"ד.) כתבו התוס' דמשיאור דר"י נשמע דלית לי' נוקשה גם במי פירות. וחד טעמא הוא: וכן הוכיח הפנ"י בפסחים (מ"ג.) מדברי הפוס'. והניח דברי התוס' בצ"ע ע"ש** וא"כ מה דאמרו מדלקי עלי' חמץ הוא זה ודאי אמת. רק בתוס' הוקשה להם דנהי דהוי חמץ מ"מ נוקשה הוא. ומנ"ל להגמ' דנוקשה אסור במנחה כיון דבפסח צריך קרא. וע"ז כ' דהי' להם שום דרשא ובמ"א נתקשיתי בדבריהם ולק"מ. ואדרבא נראה לתרץ עוד דדוקא לענין פסח לאכילה צריך קרא לרבות נוקשה כיון דאינו ראוי לאכילה בטוב. אבל באיסור חימוץ למנחה לא תליא באכילה וא"צ קרא לרבות נוקשה כלל כנ"ל: דף נד ע"א בגמ' כמאן אזלא הא דתנן תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה אסורה. לכאורה יש לתמוה מה ענין איסור דתרומה לשם חימוץ אטו התם לא נאסר רק כשנעשה חמץ. והלא גם עיסה דאורז ודוחן ושאר מינים שאינם באין לידי חימוץ מ"מ חשיב מעמיד מה שנתקשה ונעשה השתנות בעיסה ע"י התפוח. וא"כ נהי דמי פירות לא חשיב חימוץ אבל מעמיד שפיר מיקרי. וע"כ צ"ל דסברת הגמ' דכל שאינו מחמץ חשיב קיוהא בעלמא וה"ה באורז ודוחן שחימצה בתפוח מותרת. וצ"ע לדינא דאפשר לדחוק דהיא כוונת הגמ' בתירוץ דנוקשה מיהא הוי. פי' דלאסור שפיר חשיב מעמיד רק שם חמץ ליכא עלה דנוקשה היא. והנה הרמב"ם לא הביא כלל דין דאין מחמיצין במי פירות ותפוחים. וצ"ל דסמך על מ"ש (פ"ה מה' חו"מ) דמי פירות ומי תפוחים אין מחמיצין

שם לימא בהא קמיפלגי כו'. נראה דנ"מ בהני טעמי דאי הטעם משום דלכמות שהיו משערין אסור ליתן מים במקום הקמיצה אבל בשאר המנחה לית לן בה. אבל אי הטעם דצריך להיות חריבה אסור ליתן כלל מים קודם הקמיצה

בתוס' ד"ה דמעיקרא לא הוה כו' תימא כו'. לכאורה הי' נראה ליישב דדוקא לענין טומאה ואיסורים כיון דמעיקרא לא הוי בה שיעורא מותר. אבל שבת דשיעור הוצאה בכגרוגרת משום דדרך חשיבות אכילה בהכי וכיון דניתוסף ויש בה שיעור אכילה חשיב היא שפיר לאכילה. (וכן תי' בחי' הרשב"א בשבת שם] אכן נראה דס"ל להתוס' מדבעי רבא שם דוקא בתפחה. ולא נקט בפשיטות האיבעיא אי בין עקירה להנחה נתן א' על ידו עוד חצי גרוגרות להשלים השיעור לכן משמע דכה"ג פשיטא לרבא כיון דאותו דבר שניתוסף לא הי' כלל בשעת עקירה פטור עלה. ודוקא בתפחה מיבעיא לי' משום דהוא עצם הדבר הראשון. וע"ז מקשו התוס' שפיר דהכא מוכח דתפוח אינו כאותו דבר עצמו ולהכי מותר מה"ת. א"כ אפי' אי נימא דלענין הוצאה חשיב מ"מ פנים חדשות באו לכאן ואותו דבר לא הי' בשעת עקירה ואין להסתפק בזה כמו בנתן א' על ידו דבר חדש להשלים השיעור

ע"ב בגמ' תיובתא למ"ד יש דיחוי באיסורים. ויש להסתפק כיון דלאוקימתא דרבה הוי נמי מ"ד לכמות שהי' בתיובתא. א"כ למה נדחק להוציא מחלוקתן מפשטן. ומסתבר טפי לפרש כפשוטו דפליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא דהא השתא נמי לא יקשה על מ"ד כמות שהן עתה רק על מ"ד כמות שהי'. ויהי' בתיובתא גם ממשנה קמייתא ומה נ"מ בזה. ולפ"ז יהי' פי' המשנה הניחו בגשמים ותפחו מילתא בפ"ע אפי' לא הי' מעולם כשיעור משום דבתר השתא אזלינן. אכן הרמב"ם (פ"ד מטומאות אוכלין ובה' מאכלות אסורות פי"ד) פוסק כרבה דמה"ת לקולא אזלינן רק כ