שפת אמת על קדשים צו

כה"מ והחינוך פ' תצוה] וקרא ככל א' צויתיך היא רק עשה. ולקמן (נ"א:) בתוס' ד"ה אף כאן הקשו בכליל תקטר] תיפוק לי' לאו מלאמר לאו אמור כדדרשי' פ' כל שעה. משמע דס"ל דמהך דלאו אמור לוקין ג"כ. א"כ י"ל דהכא נמי סמכו התוס' ע"ז דה"נ כתי' לאמר באותו פרשה. מיהו גם שם צ"ע מנ"ל הא דיש בזה מלקות. ובלח"מ (פ"ה מה' ערכין) כ' דהוא אסמכתא בעלמא. רק אפי' אי יהי' דאורייתא לא תעשה אבל לא ללקות עליו. וע"ש במל"מ שמביא דחכמים פליגי דלאמר לא הוי ל"ת כלל. וא"כ לקמן הקשו תוס' שפיר דקאי אליבא דר' יהודה. אבל הכא י"ל דאתיא כחכמים דלאמר לא הוי ל"ת

דנ"א ע"א תוס' ד"ה הרי היא כו' ופסח נמי גמרי' מועדו מועדו מתמיד ותימא כו'. נראה דט"ס הוא בתוס' וכן צ"ל. וטומאה נמי גמרינן מועדו מועדו מפסח ותימא דלמד מן הלמד הוי. פי' לדחות הטומאה דתמיד נלמד מפסח וחביתין מתמיד. מיהו אפשר דרק לשבת קאמר קרא דתמיד ולטומאה יליף מתעשה. וי"ל עוד דהאי הרי היא כתמידין אינו בהיקש רק גז"ש תמיד תמיד ובגז"ש קיי"ל דחוזר ומלמד בגז"ש

בד"ה אפו לה כו' וי"ל כו' על מחבת ע"כ בעי קידוש כלי כו'. לכאורה כוונתם דממילא אי יאפה מע"ש ויהי' שלא בזמנו לא יקדשנו הכלי. אך לפי"ז עיקר התירוץ חסר מן הספר דהגמ' תלי לה בפסול לינה. ולכן נראה כוונתם דכיון דבעי קידוש כלי הוי זמנו לקידוש ושפיר הכלי מקדש ואעפ"כ חזרו והקשו משתי הלחם דשם לא מצינו דבעי קידוש כלי. ותירצו דגם בזה אי הי' צריך לעשותו מע"ש הי' קרוי זמנו כנ"ל

ע"ב בגמ' וסבר ר"ש משל ציבור דאורייתא והתנן כו' צ"ע למ"ד מדאורייתא משל יורשין איך יתקנו חכמים שיהי' משל ציבור. ואולי ס"ל לגמ' דב' הדרשות אמת מבניו וחק עולם. ובאמת יש לעיין למ"ד משל יורשים דלפי הדרש אחד מבניו משמע דוקא בן ולא יורש אחר א"כ היכא שלא הניח בן י"ל דהוי משל ציבור וה"ה אם הבן לא רצה להקריב מוטל החיוב גם על הציבור וצ"ע בזה. ומלשון הרמב"ם (פ"ג מה' תו"מ) משמע דדוקא באותו יום שמת מחויבין היורשים להביא אבל אם שהה כמה ימים ולא מנו כ"ג החיוב על הציבור ע"ש בלשונו שכתב אם מת קודם תמיד של שחר. ובזה הי' מיושב מה שתמה עליו הכ"מ ולח"מ דבהל' שקלים מביא דמשל ציבור בא. אך קשה האיך יפרנס סוגיא דהכא וצ"ע בכוונת הרמב"ם בזה

שם תקנו דליגבי מיורשים. כאן יש לפרש דהתקנה הי' שהיורשים יתנו הדמים וימסרו לציבור כיון דמה"ת משל ציבור אתי

שם שלא יהא מועלין באפרה דאורייתא היא. כאן נמי קשה לס"ד דמה"ת יש מעילה באפרה איך יתקנו חכמים לעקור דבר מה"ת בקום ועשה. ואפשר הבינו הפי' שלא יהיו מועלין היינו שלא יביאו קרבן מעילה דהוי בשב ואל תעשה

בתוס' ד"ה חטאת תימא וכו'. ולע"ד אין זה תימא די"ל דאפי' קדשי ב"ה לא הוי רק היא טהרתן של ישראל וכמו כל מקוואות של ציבור. והא דאי' בכמה דוכתי בש"ס דפרה קדשי בה"ב היא משום דבא ממעות הלשכה י"ל דזה עצמו נלמד מקרא דחטאת היא שמועלין בה **כן כ' הרע"ב בשקלים (פ"ד מ"ב). אבל התוס' בב"ק (ע"ז:) כ' טעמים אחרים ע"ש. ולפמ"ש שם משום לב ב"ד מתנה ומדאורייתא אינה באה מתרומת הלשכה רק מקדש בה"ב שפיר הקשו הכא:** א"כ מידי דקדושה היא ובא ממעות הלשכה אבל אי לא הוי כתיב חטאת הו"א דלא בא מתרומת הלשכה ג"כ. וצ"ע לדינא מה שחדשו התוס' שיש בפרה מועל אחר מועל דלמ"ד דלא הוי קדשי מזבח י"ל דאין בה מועל אחר מועל. ואפשר כוונת התוס' דמחטאת היא יליף דהוי קדשי מזבח וממילא יש בה מועל אחר מועל אבל לדידן דקיימ"ל דקדשי ב"ה היא מודין התוס' דאין בה מועל אחר מועל וצ"ע. [אבל מדברי התוס' בחולין (דף י"א.) משמע דגם למ"ד דהוי קדשי ב"ה דרשי' חטאת היא דמועלין בה ע"ש]

דף נב ע"א בגמ' אלא דקתני שביעי בסולת כו'. קשה מה דמיון היא זה דמ"מ הנסכים לצורך תמיד הם ומסתמא הני הי"ג שפייסו זוכין בהם. ואפי' נתאחרו הנסכים עד הלילה או למחר שייך להם שכבר זכו בזה ועכ"פ יש י"ג עוסקין בתמיד. אבל חביתין דלפעמים ליתא כלל שפיר דייק רבא. ונראה דמ"מ שפיר פריך ר' ירמי' דכמו דכשר נסכים בלילה ולמחר ה"ה נמי אי אין לו נסכים כלל כשר דאינו מעכב הקרבן ומקשה שפיר

שם לא אשכחן חצי קומץ דקרב. קצת קשה הא גם חצי עשרון דקרב לא אשכחן א"כ כמו שנשתנה הכא לחצאין ה"ה הקומץ דלבונה ומיהו על אידך מ"ד דקאמר לא אשכחן ב' קומצין לעשרון אין להקשות ג"כ דגם שמן נתרבה הכא דהא אשכחן ריבוי שמן כזה גם במנחת נסכים אבל הכא קשה כמ"ש. ונראה פי' דלעולם אין מקריבין פחות מקומץ לבונה. אבל חצי עשרון אין חידוש דהא במנחת יחיד מקריבין רק קומץ דמנחה וכ"ש חצי עשרון. אבל חצי קומץ לעולם לא אשכחן

ע"ב בגמ' ה' קומצין הם וא"א משכחת לה ז'. קצת קשה כיון דבא עשרון שלם א"כ הוי ככל מנחה דבעי קומץ לבונה ונכלל בהא דהמתנדב מנחה מביא עמה קומץ לבונה. וצ"ל משום דכה"ג בחובה לא מצינו לבונה רק בחביתין להכי לא הוי בכלל כל מנחת נדבה

בתוס' ד"ה הלכה. תימא הלכתא למשיחא כו'. כאן יש ליישב דנ"מ במה דאמר בשם ר"י הלכה כאבא יוסי דמוכח מזה דלא ס"ל בעלמא הלכה כסתם משנה לאפוקי מאותו מ"ד בשם ר"י דהלכה כסתם משנה בכל מקום

פרק חמישי

בד"ה חסירה או יתירה כו' ועוד דאמרינן לקמן גודשא תילתא. אין לפרש כוונתם דאם יכולין לדחוק יש בתוכה הרבה יותר מן הגודש דזה אינו דגם הגודש יכולין לדחוק ולעשות עליו כהר גבוה. ואדרבא יותר יכולין להרבות על הגודש על ידי הדחק ממה שיעשה גודש בלי דחק שהקמח נופל מעצמו מן הגודש. לכן נראה כוונתם דהא דאמרו גודש תילתא ע"כ כשמודדין בלי דחק כן הדרך שעל הגודש מתקבץ שליש. אבל אי דוחקין הקמח לא שייך לעשות שיעור על הגודש דיכולין לגדוש עליו כמה שרוצין מעט או הרבה. מזה מוכח דהמדידה בלי דחק עושה מעצמו גודש תילתא. שוב ראיתי בס' טהרת קודש תמה דלא נזכר כלל לקמן הך דגודש תילתא ע"ש שגורס גירסא אחרת ולפי פירושו ג"כ עולה דע"י הדחק הגודש פחות. ואין מובן לי דגם הגודש יכולין לדחוק כמ"ש וצ"ע

דף נג ע"א בגמ' אלא דר"י לר"י. פי' אע"ג דלר"י לאו חמץ היא כלל ולכתחילה נמי מותר בפסח מדאורייתא כמ"ש התוס' לקמן (נ"ד.) סוף ד"ה אין מחמיצין] מיהו לאו מצה היא ג"כ וא"י בו ידי חובת מצה. אבל איני יודע מנ"ל להגמ' זה. ואפשר מדתני ר"י שיאור ישרף והאוכלו פטור ולא אמר רבותא טפי דיוצא בו ידי חובת מצה מדאורייתא. א"ו דעכ"פ מצה לא הוי

שם מתקיף לה כו' לא תאפה חמץ אלא חלוט. משמע דחלוט לאו מצה היא. ותמוה טובא חדא דהא ממעטין חלוט מלחם עוני כדאי' בפסחים (ל"ו:) א"כ משמע דמצה היא. ותו דהני מנחות דהם ברבוכה הא ג"כ דינייהו במצה ולא בחמץ דהא מצה תהי' קאי על כל המנחות. מיהו זה יש ליישב קצת דחלוטה היינו ברותחין הרבה שא"י להתחמץ ובזה ס"ל להגמ' דלא מיקרי מצה כיון דלא יכול לבוא לידי חימוץ. אבל רבוכה דקרא י"ל ברותחין קצת אבל יכול לבוא לידי חימוץ.