שפת אמת על קדשים צה

ברמב"ם (פט"ו מה' פסוהמ"ק) שלא הביא כלל הך ולא זרוע ע"ש

ברש"י ד"ה חוץ משלא לשמן כו' דגבי חטאת כתיב עולת מצורע ועולת נזיר כו'. לא ידעתי למה השמיט עולת יולדת דכמו כן כתיב א' לעולה וא' לחטאת כמו בנזיר והגמ' מקשה על כולם

תוס' ד"ה איתיבי' כו' דהתם אינהו גופייהו חזו לעולה כו' נראה כוונתם דחזי לשחטן לשם עולת נדבה דאע"ג דפסול לשמן. שלא לשמן כשירין כמ"ש אח"ז בשם הגמ' בזבחים. וא"כ צ"ל דמיירי התם דשחטן בחוץ שלא לשמן לפי' הגמ' שם כאן ששחטן לשמן. ומ"ש עוד התוס' תימא כו'. אין זה תימא דג' מחלוקת בדבר. דודאי ת"ק דהתם פליג אברייתא דהכא. ור"ש מילתא אחריתא היא לומר דלא חל כלל ההקדש כמו דס"ל בסוף מכילתין דכל שלא התנדב כדרך המתנדבין לא חל ההקדש

דף מט ע"א בגמ' אר"ח מסתברא מלתא דרב בכסבור אילים ושחטם לשם כבשים כו'. לפי"ז צ"ל דטעמא דת"ק כיון דסבר אילים הוי כמו שלא לשמה שהרי לפי דעתו הי' פסול לשלמי ציבור דעצרת כיון דאילים הם וצ"ע לר"ח מאי הדין בכסבור כבשים ושחטם לשם אילים. ונראה דס"ל דבזה לכו"ע לא עלו לשם חובה ולרבה נראה ג"כ דכה"ג לכו"ע לא עלו לשם חובה רק דמיירי בכסבור אילים ושחטם לשם אילים וטעמא דרב משום דעקירה בטעות לא שמי' עקירה וכן פסק הרמב"ם כרב אליבא דרבה

שם עקירה בטעות שמה עקירה. הרמב"ם (פט"ו מפסוה"מ) פ' דלא שמה עקירה. ובבה"ז כ' דסמך אתוספתא שהביאו בתוס'. ולע"ד תמוה גם על התוס' דנראה פשוט דהתוספתא לכו"ע אתיא. דבאמת לא מצינו שיהי' שינוי הבהמה בכלל שלא לשמה רק עולה לשם חטאת שינוי קודש או שינוי בעלים. אבל כבש לשם איל לא. רק הכא הכוונה בב' כבשי עצרת דהם שלמים. וכן דייק הרמב"ם בפי' ב' כבשי עצרת ע"ש. וכיון דאילים עולות הוי כשלמים לשם עולה ולהכי תלי' אי עקירה בטעות הוי עקירה. אבל התוספתא מיירי בכבשים ואילים דעולות. רק ששחט הכבש לשם איל או איל לשם כבש ולהכי עלו דלית בזה דין שלא לשמה כלל וזה פשוט בעיני

עוד י"ל קושי' התוס' למאי דאמרינן בסמוך לר"ש במנחות כיון דניכר לא חשיב עקירה בטעות עקירה ולמ"ד עקירה בטעות הוי עקירה מחלק ר"ש בזה אי ניכר אי לא. וא"כ הא בין כבשים לאילים נמי ניכר. והא דפליגי רב ור"ח ורבה בכבשים ואילים בדין עקירה בטעות אע"ג דניכר היינו משום דלא קיי"ל כר"ש במנחות וממילא ל"ק מתוספתא די"ל דאתיא כר"ש ולהכי בכבשים ואילים דניכרין לא הוי עקירה בטעות עקירה כנ"ל

שם ומותבינן אשמעתין כו'. משמע דמדמי הגמ' פיגול לשלא לשמה. וקשה דהא י"ל דרק לעקור שם הקרבן בטעות לא הוי עקירה. אבל בחישב לאכול אחר זמנו אפי' בטעות מפגל וצ"ע

תוס' ד"ה מתיב כו' ולא מסיק אדעתא קושיא דר"ש אדר"ש. לשון זה תמוה דשפיר מיושב בפשיטות לפי שיטת ר"ז דהכא דר"ש אדר"ש. דמה דאר"ש שלא לשמה פסול במנחות היינו בידע דמחבת היא וחשיב על מרחשת. וצ"ל כוונת התוס' דאי הוי ידע ר"ז מקושיא דר"ש אדר"ש ובהכי תירץ לה. א"כ לא הוי צריך לדייק הכא אי דידע דמחבת כי מעשי' מוכיחין מאי הוי בלא"ה הו"ל למימר א"כ הך דפוסל ר"ש בשלא לשמה במאי מתוקמא אלא ודאי דלא ידע סתירה דר"ש אדר"ש כנ"ל

במשנה התמידין אין מעכבין. כתב הרע"ב אם הקדים מוספין לתמידין יצא. מיהו קשה סיפא המוספין אין מעכבין את התמידין הלא לכתחילה התמידין קודמין למוספים וי"ל בדוחק על תמיד שבין הערבים אי הקריב קודם מוסף כשר. והנה בגמ' רצו לפשוט דתדיר ומקודש כי הדדי נינהו ופי' המשנה מוספין דאתמול ותמידין דהשתא ודחו דלא תפשוט דהפי' לאקדומי כפי' הרע"ב אבל הרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) פוסק תדיר ומקודש כי הדדי נינהו וא"כ י"ל דכן פי' המשנה והרמב"ם לא ביאר כאן פי' המשנה כלל אך הרע"ב לשיטתו דפוסק תדיר ומקודש תדיר עדיף בר"פ כל התדיר ע"ש

שם ולא המוספין מעכבין זה את זה. כתב התוי"ט דלאו כללא היא דמוספי החג מעכבין זא"ז. ואפשר לפרש מוספין אין מעכבין פי' ב' מוספין כגון שבת ור"ח או שבת בתוך החג אין מוסף זה מעכב מוסף זה

שם אר"ש וכולה היתה קריבה. נראה דדוקא בקטורת משום דלא מפורש זה השיעור בתורה רק חכמים קבעו מנה בכל יום פרס בשחרית ופרס בין הערבים וכיון דלא הקטיר בבוקר יש להקטיר כל המנה בערב ואפי' לפימ"ש המל"מ (פ"ג מה' תו"מ) דהלל"מ היא מ"מ י"ל דהלכה הי' מנה בכל יום אבל בתמיד דמפורש בקרא אחד בבוקר ושני בה"ע מודה ר"ש כמ"ש התוס'. ועי' בתוס' לקמן (נ'. ד"ה שאין) הביאו בשם רש"י דזה טעמא דר"ש ע"ש שדחו זה וגם כתבו דרבנן לא פליגי בזה וכן משמע הלשון אר"ש. והטעם י"ל כנ"ל כיון דהקטורת מה"ת אין לה שיעור כדאי' בזבחים (ק"ט.) דמה"ט חייבין בחוץ על כ"ש רק מדרבנן אמרו מנה בכל יום פרס בשחרית כו' ולכן אם לא הביאו בבוקר יקטירו כל המנה בין הערבים אבל הרמב"ם בפי' המשנה כ' דאין הלכה כר"ש בב' הדינים הבין דפליגי אך לפי"ז בע"כ אין הטעם דר"ש משום דאין מחנכין אלא בקטורת דבין הערבים דא"כ הת"ק חולק גם בזה ובגמ' מקשי והתנן בקטורת הסמים של שחר. ומשני תנאי היא ולרש"י הלא במשנה עצמו מבואר דתנאי היא וגם הרמב"ם פוסק דמחנכין בקטורת של בין הערבים ומ"מ לא פסק כר"ש מיהו י"ל בזה דחכמים ס"ל דאע"ג דמחנכין בקטורת של בין הערבים אעפ"כ אינה קריבה שלימה כמ"ש התוס' על רש"י דמ"ט לתלות זה בזה רק ר"ש ס"ל הכי לרש"י ות"ק פליג בזה מ"מ אי האמת כרש"י דזה טעם ר"ש ומצינו דתנאי פליגי בזה במה מחנכין נכון טפי לומר דגם ת"ק ור"ש בהכי פליגי, לכן נראה דלטעם רש"י רבנן לא פליגי כלל אר"ש כמ"ש התוס'

דף ע"א בגמ' היא גופא קמ"ל כו' כדקתני סיפא ולא את המנורה כו'. פירש"י דמנורה פשיטא דהוי רק בלילה כו' מיהו לשיטת הרמב"ם דגם בבוקר הי' מדליקין אין זה פשיטות. וצ"ל דמ"מ גם להרמב"ם פשיטא דעיקר מצות המנורה בלילה דשרגא בטיהרא מאי מהני. וגם קשה קצת להרמב"ם למה יליף תנא דברייתא חינוך דקטורת ממזבח העולה לילף מחינוך דמנורה בשלמא להפוסקים דאין מדליקין ביום א"ש אבל להרמב"ם קשה. וצ"ל דמזבח ממזבח עדיף למילף

שם אר"פ כו' דאשכחן בנשיאים. יש לעיין מנ"ל דקטורת דנשיאים הי' על מזבח החיצון כיון דבלא"ה הוראת שעה היתה א"כ י"ל אע"ג דכתיב לא תעלו וגו' קטורת זרה הוראת שעה היתה דפשטא דמילתא משמע דחינכו כל המזבחות החיצון בקרבנות והפנימי בקטורת. (וכ"מ במד"ר (פ' נשא סי' י"ג) דחשיב התם ג' דברים שעשו הנשיאים שלא כהוגן. ולא חשיב שהביאו קטורת על מזבח החיצון ע"ש] וצ"ל דהי' להם איזה דרשא ע"ז דבמזבח החיצון הקטירו

ע"ב בגמ' מעיקרא לאיבוד קאי דאמר לך מני כו' אפי' פיגול בעי עיבור צורה. וקשה כיון דמקשה דלאיבוד קאי א"כ גרע מפיגול וכדאמרינן לעיל (מ"ו.) למ"ד שתי הלחם בלא כבשים לשריפה אתיין א"צ עיבור צורה ואפי' למ"ד פיגול בעי ע"צ כמ"ש תוס' שם. וי"ל דשאני התם דעיקר מצותו להביאו כדי לשורפה. אבל הכא עיקר המצוה המחצה שקרב. רק דהמצוה להביאה מן השלם וממילא מחצה שני' אבד אבל אין השריפה עיקר המצוה להכי בעי עיבור צורה: תוס' ד"ה תלמוד לומר כו' תימא למה לי קרא דלא תעלו כו'. יש לתמוה על תמיהתם דהא צריך קרא ללאו. ובודאי המעלה קטורת זרה בפנים לוקה (וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה'