שפת אמת על קדשים צד

י"ל דשם כוונת הגמ' דלא מתכשר לקרבן פסח אבל כשר בתורת שלמים וקצת צ"ע באמת בזה

והנה מדבריהם נראה דגם מה דמשני בתר הכי כי קאמינא יש לך דבר שנשחט כו'. באמת לאו דוקא רק לרווחא דמילתא קאמר גם לפי שיטת המקשן מפסח מ"מ שפיר קאמינא. אבל אליבא דאמת אפי' קודם שחיטה נמי אין לך דבר שנדחה לשמו וכשר שלא לשמו. דמפסח אין ראי' דשלמים הוא. ובהכי מובנים דברי התוס' לקמן (מ"ח.) ד"ה או ששחטן דס"ל בפשיטות דכל הנדחה מלשמו פסול שלא לשמו אפי' קודם שחיטה אך לשון הגמ' לא משמע הכי. וצ"ע

בד"ה והרי תודה וכו' והמקשה הי' יכול להקשות כו' וקשה מאי שני כו'. כל דבריהם אינם מובנים הלא לפי"מ שפירשו דהגמ' ס"ל דלשם תודה פסול ולשם שלמים כשר. ובעי למידק מזה דה"ה בכבשי עצרת אע"ג דנדחו מלשמה כשר שלא לשמה. א"כ מה יקשה אפי' אי יש זיקה ואדחי מלשמן מ"מ כשר שלא לשמן הן בכבשים הן בתודה. ומ"ש תו וקשה מאי שני אין לו פירוש כלל. ולפי הנראה דיש ט"ס בתוס' וחסר שורה וכך צריך להיות ועוד יש לפרש דס"ל כסוגיא דלעיל דגם לשם תודה כשרה והמקשה הי' יכול להקשות כו' וקשה מאי שני כו'. ע"כ סיימו דהעיקר כפי' הראשון דפליגי אסוגיא דלעיל ולשם תודה פסול. ומ"ש דל"ד לפסח נראה כוונתם משום דתוס' כתבו בפסחים דלמ"ד דלא בעי עקירה כשר בשוחט אחה"פ לשם פסח וא"כ קשיא אמאי בשוחט לשם תודה פסול ותי' דכיון דנשחט לתודה שפיר חל תודה עליו. משא"כ פסח דלא נשחט עדיין כנ"ל. והגהת הבה"ז ופי' א"נ לפענ"ד. מיהו מ"ש דהוי למקשה להקשות כו' אין מובן דאי נימא דיש דבר שפסול לשמו וכשר של"ש א"כ מה בכך דנפסל תודה מ"מ לשם שלמים כשר שפיר והרי בס"ד ודאי לא ס"ל כסוגיא דלעיל. לכן מ"ש דלמסקנת התוס' אין מסקנא דהכא כדלעיל הדרי בי. דיותר נראה דתוס' חזרו כאן ממ"ש לעיל רק פירשו דגם לעיל הי' קושי' הגמ' דזורק לשם שלמים וכפירש"י לעיל רק תוס' פליגי שם וכן ס"ל הכא בריש דבריהם ומסקי כפירש"י. ועמ"ש לעיל מזה

דף מח ע"א בגמ' אי דפריק להו אבראי אפסיל להו ביוצא כו' לפירש"י ותוס' נאכלין כולן בפנים וגם מושך שנים לאו דוקא דצריך להניף על כולן כמ"ש התוס'. והרמב"ם (פ"ח מהל' תו"מ) כתב סתם מושך שנים והשאר נאכל בחוץ רק שפודין אותם בפנים. ותמוה כמ"ש גם הל"מ דממ"נ אי ס"ל דשייך ברירה ומניף רק על ב' א"כ ב' הנשארים ליפדינהו בחוץ ע"ש. ואפשר דס"ל להרמב"ם כגירסא אחרת שכתבו רש"י ותוס' לעיל דלרבא תפיס פדיונן ויש להם פדיון ומ"מ נפסלין ביוצא כדאיתא לעיל בגמ' דנ"מ לאפסולי ביוצא וכוונת הגמ' הכא דאפי' אותן הב' שיש להם פדיון אפי' לרבי מ"מ כיון דנפסלו ביוצא לא שייך פדיון אחר שחל עליהם שם פסול מוקדשין ודוק כי נכון היא. אך צ"ע ליישב קושי' רש"י לעיל מהא דאמרי' בפסחים דלרבי ב' דברים מעלין זה בלא זה ולא נפקא לחולין

שם בגמ' לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן. קצת קשה כיון דמוקי הברייתא כראב"ש א"כ י"ל דר"י אליבא דרבי אמרה דהכי קיימ"ל דעיקר קדושה בשחיטה ולהכי שחט על שמונים פסול אבל לראב"ש י"ל דכשר כיון דאין עיקר הקדושה נגמר רק בזריקה. ואולי קאי הגמ' למאי דבעי לאוקמא אפי' כרבי

שם שחט ד' כבשים על ב' חלות כו' הפסדת את האחרונים כתב רש"י ב' פירושים. ונראה כוונתו לפי"מ דבעי לעיל ר"י מר"ז דאפי' אבד הלחם אחר השחיטה כשר שלא לשמן. א"כ הי' כוונת התנא הכא דשוחט שנים שלא לשמן בין הראשונים בין האחרונים. אבל למסקנא דאין לך דבר שכשר של"ש ופסול לשמן הפי' דשוחט הראשונים שלא לשמן. מיהו לפי' הראשון קשה מה חטא דאמר ר"י כיון דלאחרונים אין תקנה אחרת לא שייך איסור לשנות בקדשים. וצ"ל החטא השבות דהזאה ביו"ט

שם כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפ"ז הדם יזרק והיינו כתנא דבי לוי כמ"ש התוס' והרמב"ם ג"כ העתיק ברייתא זו א"כ מוכח דאפי' למ"ד לחם עיקר ואין מביאין כבשים בלי לחם מ"מ אי הביאם כשרים דהא לא גרע מלפני זמנם. והא הכא שחטן לשמן והדם יזרוק שלא לשמן וממילא ע"כ אי זרק אפי' לשמן כשר דאל"כ אין לך דבר שפסול לשמו וכשר שלא לשמו. וא"כ נדחה בזה הפי' שכתבתי לעיל דכוונת הבעיא דר"ז לעיל הי' מטעם לחם עיקר דבזה כשר לשמו. וע"כ לומר דמטעם זיקה דשחיטה אמרו לעיל דאדחי מלשמו וזיקה דשחיטה פוסל טפי מכבשים בלא לחם. מיהו אפשר לתרץ דהכא שאני דלא נראה כלל לשמו כיון דשחט לפני זמנו אבל התם דבשעת שחיטה הי' לחם ונראה לשמו שפיר פסול שלא לשמו. ומ"ש תוס' ד"ה או ששחטן דגם הכא שייך אין לך דבר וכו'. זה קאי אליבא דר"ה דס"ל הכי בזבחים כמ"ש התוס' כאן ע"ב ד"ה איתיבי' ע"ש אבל הרמב"ם לא ס"ל כר"ה

שם בגמ' חטא בשבת בשביל שתזכה בחול ל"א כו'. אפשר לפרש עיקר החילוק דחטא באותו ענין שבו הזכות אמרינן כהך דלעיל דהזכות והחטא בזה הקרבן. וה"ה אם הי' החטא בשבת לזכות בענין השבת הוי אמרינן אבל הזכות לקרבן אינו בענין השבת הוי כב' ענינים. ויתיישב בזה קושי' התוס' ד"ה חטא בשבת ע"ש

בתוס' ד"ה חטא בחטאת ואפי' הי' עובר וכו'. ובאמת קשה לכאורה מה מדמי הגמ' הך דהוי לאו גמור. אפשר דל"א בי' חטא בשביל שתזכה. דהכא לשנות הקרבן אינו לאו גמור כמו כל שממנו לאישים. וא"כ אפשר דס"ל להגמ' דהתם נמי במעלה לשם עצים אפי' לחכמים ליכא לאו ממש רק איסורא בעלמא אבל לעבור על לאו ממש בשביל שתזכה ל"א וצ"ע בזה

תוס' ד"ה חטא בשבת כו' תימא כו'. יש לעיין דהא ודאי גם אם יזרוק הדם מ"מ אסור להקטיר החלב משום דתו ליכא הפסד קדשים דיכול להקטירן בערב. וממילא אסור ג"כ לאכול הבשר קודם הקטרת ה האברים **למ"ש התוס' בביצה (כ':) דהואיל וא"י להקטיר ביו"ט. הבשר מותר באכילה שפיר הקשו התוס' הכא. אכן בנזיר (כ"ח:) כתבו התוס' דאסור לאכול עד הערב אחר הקטרה וס"ל כמ"ש התוס' בביצה בשם י"מ דהתם מיירי בנטמאו אימורים או אבדו. א"כ י"ל כנ"ל:** ושנאמר דמה"ט יהי' מותר באמת להקטיר ג"כ משום דכשיהי' אסור להקטיר יהי' אסור לזרוק ויהי' הפסד קדשים. מ"מ אין לזה טעם כיון דאחר שזרק ליכא הפסד איך נתיר להקטיר. וכמו כן אין לומר דיהי' רשאי לאכול ביום קודם הקטרה. מטעם דאי' יהי' אסור לאכול לא יוכל לזרוק ויהי' הפסד קדשים. כל זה רחוק מן הסברא כיון דאחר זריקה ליכא הפסד. וצ"ע בכוונתם

ע"ב בגמ' תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה כו'. תמהני מה ראי' היא זה דהכא דאיתקש כבשי עצרת לחטאת לזכרי כהונה שפיר י"ל דאין היקש למחצה. אבל התם דלא איתקש לשום דבר י"ל דהיקשא לשלמי נדבה עדיף מהיקשא דחטאת. וטפי הו"ל לגמ' למיתלי בדון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה. ואולי הי' להם איזה דרשא גם בשלמי נזיר לחטאת לאיזה ענין. מיהו לקמן בעולת נזיר ומצורע נמי מדמי הגמ' להכא וצ"ע

שם ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. צ"ע אי הפי' דא"צ ליתן לכהן. אבל מ"מ אסור הזרוע לזרים ככל חומר שלמי נזיר כמו דנאכל ליום ולילה. או נאמר דמותר גם לזרים, ולפ"ז בכבשי עצרת נמי בשחטן בפסול שלא לשמן או קודם זמנם יהי' מותר הבשר גם לזרים כשלמי נדבה [הגם דליכא שלמי נדבה בציבור. הני ממילא הוו נדבה) וצ"ע בזה. ועי'