שפת אמת על קדשים צג

לאפסולי ביוצא. אבל בעלמא יש נפ"מ גם לענין דנפיק לחולין וז"ש התוס' דאיכא בינייהו במקומות אחרים

ע"ב בגמ' זריקת פיגול מי מקדשא. מכאן קשה למ"ש תוס' לעיל (ע"א) דלראב"ש דעומד לזרוק כזרוק דמי סגי בנתקבל בכלי אפי' זרקו אח"כ בפסול. א"כ קשה מאי מקשה הכא מר' גידל הלא כבר נתקדש לחם בשעת קבלת הדם והלחם יצא בין שחיטה לקבלה. ואפשר א"נ להגמ' דיסבור רע"ק עומד לזרוק כזרוק. תו קשה כאן מה מדמי הגמ' לזריקת פיגול במעילה דתלי' רק בזריקה אבל קידש הלחם בא ע"י שחיטה וזריקה

שם והא"ר גידל כו'. לכאורה תמוה במשנה דלעיל (ט"ו) דפיגל בכבשים פיגל הלחם. ואי משום תנור מקדש בתודה דפיגל הלחם מאי איכא למימר. ופיגול בשחיטה למ"ד שחיטה מקדש הוי כפיגול בזריקה למ"ד זריקה מקדש. גם קשה הדמיון למעילה דשם הטעם דכיון דפיגול פסול א"כ אינו ראוי להקריב ואין בו מעילה. וכן בק"ק כיון דפסול אין ראוי' לכהנים ויש בו מעילה. אבל לענין לעשות הלחם מפוגל מאי בכך דהי' בפסול מ"מ עי"ז לא ניטל שם זריקה לענין לקדש הלחם. ושוב ראיתי בסוגיא דמעילה (ג') דפרכינן על ר"ג ממקום אחר. ומסקינן שם דרק למעילה אמר ר"ג אבל מקדש לפסול ע"ש. וא"כ קשה סוגיא דהכא [ונראה דלזה כוונו התוס' ד"ה ולאו איתותב. שכ' דר"פ לא ס"ל שנויא דהתם] וצ"ע כי לא עיינתי עדיין כראוי בכ"ז

שם בגמ' מהו שיזרוק דמן שלא לשמן להתיר בשר. תמוה לי ענין הספק כיון דשחיטה עושה זיקה להקריבם דוקא עם זה הלחם ולהכי אבד הלחם א"י לשוחטן אפי' לשם אותו זבח וצריך ליקח כבשים אחרים מה מקום לומר דלשם זבח אחר לישתרי יותר. והי' נראה מזה הוכחה למ"ש לעיל דאבדו לחם אבדו כבשים. הפי' אפי' כבשים אחרים תו א"י להביא בלי לחם דע"ז נעשה הזיקה שלא להביא כבשים בלי לחם. א"כ א"ש סברת הגמ' דשלא לשמן לשתרי. ועדיין צ"ע בזה ואי הני אמוראי לא הוי ס"ל דר"י ושחיטה אינה עושה זיקה הוי א"ש טפי בעיא זו. דהיינו למ"ד לחם עיקר ולכן כשאבד הלחם א"א להקריב כבשי עצרת בלי לחם. וע"ז מיבעיא אי מותר ליקח לזרוק שלא לשמן והוי דומיא דפסח בשאר ימות השנה. והי' מיושב בזה הרבה קושיות. א' מה דתמוה דלעיל מקשה אדר"י אי שחיטה עושה זיקה אפסל לחם אפסל תודה והכא מיבעיא הוא בגמרא. בפרט הרמב"ם פוסק דנשאר בעיא זו בספק ולעיל קאמר הש"ס בפשיטות כן. ומה שהבינו התוס' דכוונת הגמ' לעיל דאפסל לשמן. תמוה דמאי מקשה נימא דיזרק הדם היינו שלא לשמן. וגם רש"י פי' בהדיא הקושיא דאפסיל אפי' שלא לשמן ע"ש. ותו קשה דלקמן (מ"ח.) דתנא תנא קמי' דר"י שחט ד' כבשים כו' מושך כו' פשיטא להו דא"א לזרוק שלא לשמן ור"י מר"ז דהכא מיבעיא לי'. ודוחק לומר דלא ידעו הך דר' יוחנן דקדים להו טובא. אבל אי נימא כנ"ל א"ש דלר"י דשחיטה עושה זיקה פשיטא דאין להם תקנה לזבח אחר וכדמקשה הש"ס לעיל אפסל לי' תודה רק הכא לא קאי אליבא דר"י כמ"ש. אבל תימא לומר דהני אמוראי לית להו דר' יוחנן הא ליכא מאן דפליג עליו דשחיטה עושה זיקה לכ"ע. וי"ל עוד דהרמב"ם העתיק בעיא זו בספק לענין דיעבד אי זרק שלא לשמן הוי ספק אי מותר הבשר ע"ש ולמה שינה מלשון הגמ'. ע"כ אפשר דמכח קושיא הנ"ל דחקו לפרש כן. והיינו דהא דשחיטה עושה זיקה י"ל דהוי רק לענין לכתחילה כמו דאסור לשנות הזבח לזבח אחר כמו כן כיון דהוזקק ללחם זה אסור להקריבו ללחם אחר אבל בדיעבד י"ל אי זרק הורצה. ולכן עיקר בעיא דהכא מצד דפסול לשמו למ"ד לחם עיקר אי יזרוק לשמן בלי לחם פסול אפי' בדיעבד. ומהו שיזרוק שלא לשמו אין הפי' לכתחילה רק אי מהני בזרקו שלא לשמן. והשתא א"ש הכל מאי דמקשה הגמ' לעיל אפסיל לי' תודה היינו לכתחילה. דזה פשיטא כיון דעושה זיקה פסול לכתחילה לזרוק הדם שלא לשמן וגם הך דד' כבשים דלקמן לענין לכתחילה מיירי והכא מיבעיא לן בדיעבד ועי' מ"ש לקמן לדחות זה הפי'

שם בגמ' א"ל יש לך דבר כו'. לכאורה נראה דר"ש בר"י לעיל דפי' מחלוקתן דר"א ור"ע אי זריקה מועלת ליוצא לא ס"ל כר"ז הכא דכיון דיצא לחם ונפסלו אבדו כבשים ולית להו תקנתא לר"ז אפי' שלא לשמן. א"כ איך שייך פיגול כיון דאין הדם ראוי לזרוק ולהתיר בשר. ול"ד לאימורים שיצאו דהדם לא נפסל. וגם שם נראה לכאורה דביצאו בשר ואימורים למ"ד אין בשר אין דם אה"נ דיצא מידי פיגול ועי' בזה במ"ש התוס' לעיל (י"ב.) ד"ה ה"מ] וא"כ ה"נ כיון דיצא לחם אבדו כבשים וליכא בי' פיגול. אכן הרמב"ם (פי"ז מה' פסוה"מ ה' י"ט) הביא הברייתא דלעיל ופי' דאפי' עדיין הלחם מבראי דזריקה מועלת ליוצא. ובזה כ' הרמב"ם (שם הל' כ') דהדין ספק אי כשר שלא לשמו. ולע"ד הדבר צריך עיון. ונסתפקתי למ"ד תנופה עושה זיקה. היכא דשחטן שלא לשמן ואח"כ נאבד הלחם מה דינו כיון דבשעת שחיטה הי' ראוי לשמן וכשר נמי שלא לשמן וכיון דכשר מצד שלא לשמן שוב לא איכפת לן במה שאבדו לחם אח"כ. אי גם כה"ג שייך אין לך דבר כו' כיון דבלשמן לעולם פסול בלי לחם א"כ גם בשלא לשמן כל שאבדו לחם אבדו כבשים

שם והרי פסח קודם חצות. תמהני דר"י ובן בתירא פליגי בזה (בזבחים י"א:) וגם הרמב"ם והרע"ב פסקו כב"ב דגם שלא לשמו פסול כיון דמקצתו ראוי ע"ש. וא"כ הו"ל להקשות מפסח בי"ג דלכ"ע כשר שלא לשמו. ואפשר דהיכא דנשחט לשמו קודם חצות כיון דתו לא ראוי לכ"ע יתכשר כשיזרוק שלא לשמה וא"כ מה דקאמר דכשר של"ש כנ"ל כששחט לשמו וזרק של"ש. ובאמת צ"ע לדינא למאי דמסיק הג' שנראה ונשחט נדחה כו' מה יהי' הדין בנשחט לשמו ונזרק שלא לשמו דלאח"פ כה"ג נראה דפסול מה"ט דאין לך דבר. [איברא דגם בזה צ"ע למ"ש תוס' דהוי מצי לשנויי כו'. אך י"ל דבנשחט גם תוס' מודה דכיון דנשחט לשמו אינו עומד לשלמים והא דבשאר ימה"ש שלמים היינו בסתם] אבל קודם חצות כה"ג י"ל כיון דלא נראה אף דנשחט לשמו יכול להיות כשר בשל"ש דתרווייהו תירוצי איתנהו. וכ"מ מדלא אמר ה"ק יש לך דבר שנשחט כו' ומדהוסיף שנראה ונשחט משמע כנ"ל. ונמצא לדינא דקודם חצות אף בנשחט לשמו כשר בזורק שלא לשמו וצ"ע ודוק

בתוס' ד"ה מהו שיזרוק לר"י דתנופה כו' פי' בה"ז דלא מיבעיא לר"י כו' ע"ש. ויותר נראה דבדרך קושיא אמרו כיון דאר"י את"ל כו' אבדו א"כ פשוט לי' דאין תקנה לכבשים שוב. וע"ז תי' דהתם שאני דכיון דלא נשחט אין לשנותן כו' כנ"ל. ועי' צ"ק וגם דבריו א"נ רק כמ"ש נראה נכון. והנה לפי מה שכתבתי בשם הרמב"ם דהבעיא היא לענין דיעבד נדחה תירוץ התוס'. מיהו עיקר קושייתם י"ל דהא מסיק הגמ' דדוקא נשחט לשמו ונדחה פסול שלא לשמו א"כ בתנופה י"ל דפשיטא גם לבעל הבעיין דכשר שלא לשמן ודוקא פסול אחר שחיטה מיבעיא לי'

בד"ה והרי פסח אחר חצות. צ"ק מגי' קודם חצות. ואין נראה לע"ד דא"כ מנ"ל לדמות לשם דהתם אח"פ שלמים אבל קודם חצות כיון דעומד לפסח שפיר פרכינן. עכ"נ דצ"ל אחר זמנו וקאי אפירכא בתרייתא כנ"ל. ובגוף קושי' התוס' לכאורה נ"מ לדינא דלתי' הגמ' בנשחט אח"פ לשמו ונזרק של"ש פסול. ולתי' תוס' כשר. ועמ"ש לעיל מזה. והי' נראה דהא דאמרי' בזבחים שאני פסח בשי"ה דשלמים הוי היינו אי פסח לא בעי עקירה והכא משנינן למ"ד דבעי עקירה. וסוגיא דהכא ודאי קאי למ"ד דבעי עקירה דתוס' כ' בפסחים (ס"ו.) דלמ"ד לא בעי עקירה כשר בשוחט אח"פ לשמו וכשר ומשמע מפירכא ב' דלשמו פסול וע"כ משום דלא בעי עקירה כנ"ל. ואף דגם בזבחים שם משמע דסובר דפסול לשמו אחה"פ מ"מ