שפת אמת על קדשים צב

במסקנא דחוזר הגמ' מה"ט. אכן דבריהם נכונים דהא כל החזרה מה דאין שורפין ביו"ט משום דהרי מצותן בכך. והיינו דוקא ביום. אבל אי שייך הא דאין שורפין גם על לילה משום דיליף מנותר א"כ יעובר צורתן ממש עד הבקר. כל היום א"י לשרוף מחשש דימצא כבשים. ובלילה לא משום דילפי' מנותר דשוב אין מצותן בלילה יותר מלמחרת. אלא מוכח דאף בס"ד דאין שורפין ביו"ט לא הי' משום דיליף מנותר רק מאיסור מלאכה כאידך מ"ד בשבת (כ"ד:) ע"ש ותבין והקשו שפיר

ולכאורה תמוה לפי שיטתם דנשרפים בלילה א"כ למסקנא נמי דלאכילה אתיין ומכח גזירה אינם נאכלים תקשי ג"כ דלשרפינהו בלילה. דנהי דבעי עיבור צורה הא בלילה אינו ראוי שוב להקרבה הוי שפיר עיבור צורה. ובעלמא דבעי עיבור צורה ונשרפין למחר משום דאין שורפין קדשים בלילה. אבל בלא"ה למה לא יחשב עיבור צורה בלילה. ונראה כוונת התוס' דלמ"ד דלאכילה אתיין שם קדשים עלייהו דמצוה לאכלן בקדושה וכשנשרפים אין נשרפים בלילה. אבל למ"ד דלשרפה אזלי אינם בכלל קדשים שאין נשרפים בלילה ודוחק. ופירש"י נראה עיקר דודאי אין נשרפים בלילה ופי' צורת הקרבתן אחר התמיד. והיינו בעוד יום רק שאין שהות למצוא עוד כבשים ולהקריבן. דמ"ש תוס' דקרבן ציבור דוחה עשה דהשלמה, היינו דוקא בקרבן ר"ח שם במס' ר"ה ע"ש דיהי' נדחה הקרבן לגמרי. אבל כאן כיון דלחם עיקר וכבר הביאו הלחם כדינו שפיר אינו דוחה עשה דהשלמה. ואע"ג די"ל כשיהי' הלחם אחר הקרבת התמיד ויזדמנו כבשים נתבטל כל תנופת הלחם למפרע. כנראה קצת מדברי רש"י ז"ל דפי' דכשיזדמנו כבשים יהי' נאכל הלחם. ואי הי' קרבן בפ"ע במאי ישתנה דין הלחם מחיוב שריפה שהי' עליו אחר התנופה. ולכך צ"ל דכשיש לחם בטל למפרע כנ"ל. מ"מ הא גופא דאמרינן לשרוף עתה הלחם בשעת הקרבת תמיד קודם שיש כבשים. ואם יזדמן אח"כ כבשים כיון שאין לחם אין כבשים דשתי לחם נתקיים שפיר. ומוטב לעשות כן משישארו שנצטרך לדחות עשה דהשלמה כנ"ל

גם י"ל דודאי מאחרין התמיד מה דאפשר משום שמא יהיו כבשים וממילא כשלא יהי' עוד זמן להקרבת הכבשים שפיר יהיו נשרפין קודם הלילה כנ"ל. מיהו זה יש לדחות דאין להניח שעה מצומצם על הקרבת התמיד. וכ"מ קצת מהאי דמס' ר"ה מדלא איחרו בר"ח קרבן התמיד ג"כ אבל מ"ש מקודם נראה נכון

בד"ה מה ביכורים כו' ואפ"ה יהיו מתהיינה איצטריך לרע"ק דכבשים יהיו מעוכבים ע"י הלחם. וקשה דהא יהיו עיכובא רק פליגי לעיל אמאי קאי וכיון דמביכורים מוכח דאין עיכוב בלחם על ידי הכבשים. א"כ ממילא קאי על הלחם דמעכב הכבשים. וצ"ל דס"ל לתוס' דכיון דעיקר העיכוב קאי אלחם לבד ואכבשים לבד כמ"ש פ' הקומץ ובתוס' לעיל. רק דנכלל גם העיכוב דכבשים והלחם ביחד. וזה רק ע"י הגז"ש דתהיינה ויהי' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי'. אבל בלי גז"ש לא יהי' שום עיכוב אחר כנ"ל דף מז ע"א בגמ' האי מיבעיא לי' לדר"י הכל מודים שצריך שיהי' לחם בשעת שחיטה. וקשה למה מייתי דר"י הלא מפורש בדברי ראב"ש עד שישחוט לשמן. ונראה דר"י בשלמי נזיר מיירי דלהכי כתיב זבח דגם בשעת שחיטה צריך להיות הלחם. ונסתלק בזה קושי' התוס' ד"ה שיהא לחם. מיהו בלא"ה איני מבין קושית התוס' דשיהא לחם הפי' שישחט לשם הלחם כדכ' על זבח

שם בגמ' אלא אליבא דהאי תנא כו' כרבי ס"ל כו'. פי' ולא ס"ל כאביי ורבא דלא ניתר. וצ"ע לפ"ז מה פי' קדוש ואינו קדוש. ואפשר הפי' שאינו מן המובחר. ומיהו אביי ורבא נראה דפשיטא להו דלא דמי להתם דרק לחומרא זריקה מועלת ליוצא. ולהכי השמיט הרמב"ם בעיא זו וסתם וכתב קדוש ואינו קדוש משמע דאינו ניתר אע"ג דהעתיק הדין דיש בלחם משום פיגול ע"ש (פי"ז מפסוה"מ). ולכאורה אין מובן פי' הגמ' דמדמי הא לזריקה מועלת ליוצא. די"ל היכא דנזרק לשם הלחם שפיר הלחם מפוגל אפי' יצא. אבל הכא דנזרק שלא לשם הלחם לא נתקדש עדיין הלחם לגמרי להיות דינו כדין הזבח. וצ"ל דפשיטא להגמ' כיון דלרבי קדוש עכ"פ נעשה קרבן אחד ורק דהזריקה לא הי' לשמה ונעשה בזה קצת פסול אל הלחם כמו יצא. דנהי דהכבשים כשרים שלא לשמן. מ"מ הלחם נפסל מחסרון הקדושה של הזריקה שלא הי' לשמן והוי כפסול יוצא. ולהכי למ"ד זריקה מועלת ליוצא מהני ג"כ להתיר הלחם

בתוס' ד"ה ואת האיל כו' הימנו וד"א כו' ומיהו קשה כו'. אין מובן ענין הימנו וד"א לכאן. ודברי הצ"ק בזה תמוהים. וגם מ"ש מיהו קשה י"ל גם בלי תירוץ התוס' יקשה קושיא זו. ונראה לפרש דבאמת בתו"כ יליף כבשי עצרת מתודה ע"ש בפ' צו גבי תודה. וכדפירש"י הכא והגמ' דמייתי פסוק דאיל נזיר. נראה דהוא משום דלראב"ש דילפותא דידי' ע"כ מאיל נזיר הוא. ומיישב פסוק זה גם אליבא דר'. אבל מילתא דרבי שפיר מוכח מתודה. וממילא כ' תוס' שפיר דהוי הימנו וד"א וכיון דשחיטה דבעי לשם לחם מוכח מתודה. רק דמוסיפין ללמוד מתודה מה דלמדו בתודה מאיל נזיר על זריקה ג"כ מיעשה שיהי' כל עשיותיו כו'. א"כ מיושב שפיר דצריך למילף שחיטה מתודה. דאל"ה לא הוי למדין כבשי עצרת מתודה דהוי דבר הלמד ואינו חוזר ומלמד. רק משום דיש קרא בתודה עצמו על השחיטה הוי הימנו וד"א כנ"ל. רק התוס' דחו זה וכ' משום דהוי גילוי מילתא בעלמא ולכן כ' ומיהו קשה כו' כנ"ל נכון

בד"ה במה יעשה כו' וצ"ע לרבי כו'. לכאורה נראה לפרש לרבי מנ"ל לפסול שלא לשמה בכל עבודות כיון דמפרש רק זביחה. דאין לפרש מנ"ל לרבי למדרש פסול לשמה כיון דדריש הכא לענין אחר. דהא י"ל דתרתי מוכח כמ"ש תוס' לראב"ש. וכ"מ קצת בס' צ"ק. אבל בבה"ז מפרש כפי' השני וקשה כנ"ל. אך פי' הא' דחוק בלשון תוס'. וגם בל"ז אין קושיא די"ל דזבח מוקי לדרשא דהכא ושם דריש כל עשיות. ע"כ נראה כפי' בה"ז. דלכאורה קשה מ"ש תוס' דתרתי מוכח דהא ריש זבחים שם דרשינן שינוי בעלים באם אינו ענין לשינוי קודש ע"ש. וע"ז לא שייך תרתי דלמה נוציאו מענינו כיון דאינו מיותר עכ"פ. ולכך י"ל דדוקא לראב"ש כ' התוס' כן כיון דזבח מיותר ודאי אתי באם אינו ענין לשינוי בעלים ממילא כל עשיותיו קאי על תרתי. אבל לרבי זבח עצמן לתרתי קשה שפיר כנ"ל וע"ש בגמ'

בד"ה שיהא לחם כו' אע"ג דלא מעכב כו'. קצת צ"ע מנ"ל דאינו מעכב לרע"ק דאמר לחם עיקר ובלחם גרידא ודאי תנופה מעכב דליכא אלא תנופה א"כ גם עם כבשים י"ל דתנופה מעכב. וגם הא כתי' איזה פעמים תנופה בעצרת. ואפשר דמעכב. וגם בעומר צ"ע אי תנופה אינו מעכב כמ"ש מזה במ"א עמ"ש לעיל י"ח]

בד"ה בקונטרס כו'. באמת פירש"י תמוה דפירש לאביי תפיס פדיונו דמ"מ לחולין לא נפיק דא"כ מאי מקשה הגמ' מאי איכא בין רבי לראב"ש הלא לראב"ש נפיק נמי לחולין. וגם למה הוצרך רש"י לכך הלא בלשון ראשון רצה לומר דאפי' לרבא נפק לחולין. נהי דזה דוחה רש"י מהך דפסחים דמוכח דלרבי לא נפיק לחולין. אבל עכ"פ בדאביי שפיר י"ל כן וסוגיא דפסחים לרבא אתיא. וזה כוונת התוס' ג"כ במ"ש צ"ע דתחילה פי' כו' רק לשונם צריך תיקון. מיהו סוף דברי התוס' נראה לפרש ע"פ מ"ש התוס' לעיל (מ"ו ד"ה ואיזה זיקה). דמסקו שם דנהי דלרבי נפיק לחולין היינו בעלמא היכא דליכא קדושת תנור. אבל הכא מצד קדושת תנור לא נפיק לחולין. א"כ א"ש פי' הקונטרס דלחולין הכא לא נפיק בלא"ה מטעם קדושת כלי, וא"כ הכא ליכא נפקותא רק