שפת אמת על קדשים צא

שפטור. לפ"ז גם בלוים וקטנים יש רבותא זו דאב שוקל על בנו הקטן. ויותר הי' נראה לפרש שאינו חוטא מצד מנחת כהן כקושיות הכהנים מעומר ולה"פ ושתי הלחם. אך בגמ' לעיל (כ"א:) משמע קצת כדברי רש"י ז"ל. ולשון לא כי אינו מובן ולרש"י הי' אפשר דהוא סובר דאם היו פטורין הי' איסור מצד חולין בעזרה כגמ' הנ"ל. וחושש שלא ימסור יפה, לכן אמר דכהנים חייבין אבל לדבריך שפטורין אסור לשקול. אך לפ"ז גם קטנים אסורין. ובאמת קשה בגמ' הנ"ל דלעיל דלמה מקשה מבן בוכרי ולא מהא דאב שוקל עבור בנו. ואין להאריך כאן

שם הואיל והעומר ושתי הלחם משלנו האיך נאכלים. קשה כיון דמפורש בתורה לה' לכהן הרי התירן באכילה ואיך נלמד מזה דאין לכהן חלק דלמא גזה"כ היא. ולשיטת רבה א"ש דקרא מיירי בבאין עם הזבח אבל בבאין בפ"ע האיך נאכלין. אבל לאביי דראייתם היא בבאין עם הזבח קשה. ואולי עיקר ראייתם מדכתיב כל מנחת כהן לא תאכל משמע דליכא מנחת כהן שתהי' נאכל

שם לחמי תודה לא איקרי מנחה כו'. ואף דגם לחם הפנים לא מצינו דאיקרי מנחה מ"מ כיון דאין לו זבח ע"כ מנחה היא. ואף דמקטירין הלבונה מ"מ הוא מנחה כמו בלחם הבאין בפ"ע דלכ"ע מנחה היא כנ"ל. ושוב ראיתי בתויו"ט (פ"ה מ"ג) כתב בשם רש"י בחומש דאיקרי מנחה ע"ש. ואין צורך דכיון דאין עמו זבח ע"כ מנחה הוא כנ"ל. ובל"ז ד' תוי"ט שם אין מוכרחים דשם באותו פרק גבי תנופה והגשה] חשיב אף ביכורים וזבחים ע"ש. דלא אמר אלו מנחות רק יש טעונות תנופה כו' וקאי על כל הקרבנות כנ"ל. רק בתחלת הפרק שם תני כל המנחות. וע"ז דקדקו תוס' שם שפיר על תודה ע"ש כיון דהוא זבח ולא אקרי מנחה. אבל לחם הפנים ע"כ מנחה הוא כיון שאין עמו זבח כנ"ל

שם שתי לחם איקרי מנחה דכ' בהקריבכם מנחה חדשה. יש לדקדק דהו"ל להביא קרא דתו"כ והקרבתם מנחה חדשה. וי"ל דשם קאי על הלחם. וא"כ י"ל דנקט מנחה משום שתי הלחם הבאות בפני עצמן כשאין כבשים. דזה תמיד צריך להיות כיון דקאי עתה למ"ד דלחם עיקר ואז בודאי נקרא מנחה. אבל מקרא דבהקריבכם דאיירי במוספין וקאמר בהקריבכם. משמע כדרך הקרבה דהוא עם הכבשים מ"מ נקרא מנחה כנ"ל

גם יש לדקדק בגמ' נימא פי' הכ' מנחה חדשה על מנחת תמיד של בין הערבים שהי' מתחיל מן החדש ביום הביכורים לכך י"ל דמשמע להגמ' דכיון דתלי חשיבות היום במנחה זו מסתמא הוא קרבן המיוחד ליום זה. וגם דמנחת תמידין כ' אח"כ בפ"ע. וגם אין סברא שלא יהי' נרמז קרבן שתי הלחם בפ' פנחס כלל. אבל בפ' אמור אפשר לפרש דוספרתם י"ל והקרבתם מנחה חדשה הוא יום שאחר המ"ט יום דהקריבו מנחות מן החדש כנ"ל לכך מייתי הש"ס קרא דוהקרבתם ודוק

שם מה ביכורים לאכילה כו'. צ"ע לפ"ז אי באים בפ"ע נאכלים לעולם כביכורים או ג"כ ליום ולילה. וגם אי נאכלים בעזרה כיון דמקיש להו לביכורים א"כ אין היקש למחצה ומדקתני בברייתא תעובר צורתן משמע דנפסלו בלינה כפירש"י] וצ"ע

בתוס' ד"ה אבדו כבשים כו' בהדי כבשים אחריני. הלשון מגומגם דהא פשטא דגמ' משמע דה"ק אבדו כבשים לא מיבעיא לך דכבשים אחריני בעי תנופה כמו שפירש רש"י. והוי להתוס' להוסיף בהדי לחם. דודאי הכי הוא דכבשים אחרים צריכין להניף בהדי לחם. אבל הם הבינו כוונת הגמ' דבעי הלחם תנופה. והמשך הגמ' אינו כן דלא תיבעי' לך הוא דמיון הבעיא באבד הלחם

בא"ד ול"ד לזו תודה וזו לחמה כו'. ותמוה מה ס"ד לדמות הא דהכא שיהא ציבור פטורין מחובתן לתודה שאין עליו חיוב רק מה שנדר ומאי קשה מהתם. וראיתי שגם בס' בה"ז וצ"ק הבינו כפשוטו. ולע"ד תמוה שיהי' כן כוונת התוס' אבל נראה לפענ"ד כוונתם להקשות דהתם בנאבד התודה הלחם פסול אף לתודה אחרת. דכן מבואר בפ"ק דפסחים (י"ג:) ע"ש. דהא דאמר רבה אין מביא תודה אחרת. אין פי' שפטור להביא לבד רק שא"י להביא תודה לצרף ללחם זה כיון שכבר צירף ללחם זו ונאבד לא שייך לחבר תודה אחרת ללחם זו, ולכך קשיא לתוס' דגם הכא בנאבדו כבשים לא יוכל להביא עוד אחרים ללחם זו ונצטרך לחם אחר ג"כ (למ"ד דכבשים עיקר) וכ' דל"ד לתודה כו' דהכא אמרינן בעי תנופה דהיינו אותן הלחם כו'. והטעם י"ל דאין הלחם טפל לכבשים כ"כ כמו בתודה. או דרק ביחיד אמרינן כן אבל בציבור י"ל לב ב"ד מתנה כנ"ל. וי"ל עוד דהתם כיון דפטור להביא תודה אחרת נמצא שהופרש רק על תודה זו משא"כ הכא. ולפ"ז יש לדון בלשון התוס' דה"ק דל"ד לזו תודה פי' כמ"ש. משום דהתם אבד לחם א"מ אחרת לכן הופרשו רק לתודה זו

אמנם בגוף הדין ק"ק מנ"ל לתוס' לפרש כן. הלא י"ל בעי תנופה קאי על הכבשים כפירש"י ונימא דדומה לתודה דאבדו כבשים אבדו לחם זה כנ"ל. וקצת דקדוק י"ל שכן הדין מהא דאר"י לעיל הכל מודין דהוזקקו זה לזה מעכבין. ואין מובן לי דעיכוב זה לפסול השני לא נזכר במחלוקת רע"ק ובן ננס ומה הכל מודין שייך בזה. ע"כ אפשר דכשא' מעכב דהיינו לב"נ דכבשים עיקר ממילא אף קודם זיקה כשנאבדו הכבשים אבד הלחם. וע"ז אמר ר"י דכ"ע מודין דאחר זיקה אחד פוסל השני כנ"ל

ומהא דאמרינן בסמוך לרע"ק לחם עיקר מ"מ באבד הלחם מביא הכבשים עם לחם אחר. אין ראי' לפענ"ד דכשהי' לחם וכבשים לכ"ע לחם טפל לכבשים כדאמרי' לעיל (ט"ו.) דפיגול כבשים מפגל הלחם ולא להיפוך ע"ש. וכ"כ בתוי"ט במשנה דהכא ע"ש. ומסוגיא הנ"ל מבואר ג"כ דאף בלי זיקה כגון בתודה שאין תנופה מ"מ העיקר מפגל להטפל, וא"כ י"ל דה"ה בנאבד העיקר נאבד הטפל. ואי"ל דדוקא שם דנשחטו ושחיטת פיגול ג"כ מקדש הלחם כדאי' לקמן (ע"ח.) ע"ש]. דבגמ' משמע שם דאין לחשוב זיקת השחיטה שפיגל בה. דעביד צריכותא בין תודה שלא הוזקקו בתנופה ע"ש, וממילא י"ל דה"ה הכא בנאבדו כבשים אף קודם שחיטה אבדו הלחם וצריך להביא לחם אחר כנ"ל. או כבשים בלי לחם. אבל דעת התוס' רחבה מדעתינו. אבל מ"ש בכוונת התוס' נראה אמת לע"ד

לכאורה הוי מצי למיבעיא גם אי תנופה עושה זיקה כשהניף הכבשים לא על הלחם אי צריך להניף עתה הלחם. ומשמע דכה"ג פשיטא לי' דכיון דתנופת הכבשים דינם על הלחם כמ"ש בפסוק לכך הוי כלא הניף גם אותם. ואף דגם בהניף על הלחם ונאבדו קודם שחיטת הכבשים דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' הלחם קודש כלל. מ"מ הי' התנופה כדין על לחם הראוי להיות קודש כשישחט. ומיבעי' רק אי גם לחם בעיא תנופה. אבל בהניף שלא על הלחם לא הוי תנופה כלל כנ"ל. כיון דלחם עיקר כנ"ל

בד"ה לישרפינהו לאלתר כו' אף אי פיגול בעי עיבור צורה מ"מ כאן מצותן בכך ולכאורה י"ל דאיירי שבאו עם הכבשים והי' מצותן לאכילה רק אח"כ נאבדו הכבשים קודם זיקה. ולכך דומה לפיגול בשחיטה דכיון דקודם לזה הי' עומד לאכילה טעון עיבור צורה וה"ה בזה. וי"ל דמדתני יונפו א"כ איירי קודם תנופה שאם הי' תנופה עם הכבשים ודאי א"צ תנופה שנית. וכיון דלא הי' תנופה לא הי' ללחם שום חיבור להכבשים ולא היו עומדין עדיין לאכילה. וגם אחר תנופה אפשר דתלוי בשעת חלות הקדושה אי עומד אז לאכילה וכיון דלחם קדיש בשחיטה ממילא בנאבדו מקודם עומדין רק לשריפה כנ"ל. ועי' רש"י לקמן (ע"ד:) כ' בלשונו דבאין בפ"ע דנאבדו הכבשים ובודאי כוונתו קודם זיקה ע"ש

בד"ה לפי שאין שורפין כו'. לכאורה קשה על דבריהם דלס"ד דהטעם משום אין שורפין כו' י"ל דיליף מנותר. ולא