שפת אמת על קדשים צ

עוד נראה דכן משמעות הסוגיא דלעיל (ט"ו.) ואף די"ל דרק בס"ד אמרי' כן ונפרש קמ"ל דאין תנופה עושה זיקה. מ"מ שם בסוף הסוגיא (בע"ב) משמע דמסקנא הכי היא. וגם לקמן פריך מ"ש כבשים כו' הואיל והוזקקו בתנופה משמע ג"כ דתנופה עושה זיקה כנ"ל. גם י"ל כיון דאר"י את"ל עושה זיקה כו' ואת"ל אע"ז כו' ואת"ל הראשון מיותר ע"ש. רק משום דלא בעי לומר את"ל אע"ז דנפשוט מזה דס"ל כן ולכך מקדים את"ל עושה זיקה. אך מ"מ אין ראי' רק שמסופק ג"כ בזה

והי' נראה לומר דמכח הספק ונשאר בתיקו. ממילא ] מספק אין להביא אלו הכבשים שנאבד הלחם שהונפו עמהם דשמא עושה זיקה ופסול. ואפי' אין לו אחרים. מ"מ נראה דספק שמא קרבן פסול הוא נכון יותר שלא להקריבו. ואי אבדו כבשים ודאי אין נפ"מ כלל לענין הלחם דכבר הונפו כמצותן ולמה נביא לחם אחר. לכן סתם הרמב"ם. ובני מ' משה בצלאל נ"י הקשה לי דנ"מ אם כבר קרב אותן הכבשים שנשארו. דאי הוי ספק אין להביא אחרים דשמא אין תנופה עושה זיקה וכבר יצאו ידי חובה. אבל אי בודאי עושה זיקה צריכין להביא אחרים. ואפשר לי לומר דאפי' למ"ד עושה זיקה וכמו כן אחר שחיטה דלכו"ע עושה זיקה. היינו רק לענין להקריבן לכתחילה עם לחם אחר כיון שהוזקקו לזו. אבל בדיעבד אי הקריבן עם לחם אחר י"ל דכשר. וא"כ אין נ"מ שוב בין ודאי לספק. וצ"ע בזה

שם פשוט לי' מדר"י. קצת קשה שמא ר"י אמר שחיטה משום עיכוב דלחם על הכבשים. דכ"ז שלא נשחטו לא נזקקו מחיים כיון דיש בהם גם שחיטה. אבל הלחם נזקק בתנופה שהוא כל העבודה של הלחם. וצ"ל כיון דאמר הוזקקו כו' זיקה שלהן כו' משמע דקאי אתרווייהו

שם שאני תודה דרחמנא קרי' שלמים. אין מובן לי הפי' דהא למ"ד כבשים עיקר ומביאים כבשים בלא לחם. ובודאי הם בכלל זבחי שלמיכם דציבור. וכמו דיחיד מביא שלמים בלא לחם כן ציבור באין להם לחם. ואפשר דדריש קרא יתירא דתודת שלמיו להכי. וצ"ע דהא איצטריך לדרשא אחריתא כדאי' בזבחים (ל"ו.) וצריכין לחלק דתודה קרי שלמים ושלמים קרבים בלי שום זיקה דלחם אבל כבשים נהי דבאין בלא לחם מ"מ מצוה לחבר להם לחם ודוק

והנה לפרש"י הסוגיא מיירי בזורק שלא לשמה וע"ז תי' הגמ' דתודה יכולין לזרוק לכתחילה לשם שלמים כיון דרחמנא קריא שלמים. ולפ"ז א"צ לדחוק כלל במ"ש התוס' דשלמי ציבור נמי נקרא שלמים. דמ"מ הא שלמי ציבור אחריני ליכא ואיך יוכל לכתחילה לזרוק לשם שלמי נדבה בציבור דלא קרבי שלמי נדבה לעולם. אך לשון הגמ' קשה לפי' זה דלא הו"ל למימר רחמנא קריא שלמים. רק שאני תודה דזורק לשם שלמים. וממילא מובן דהכא לא שייך לזרוק לשם שלמים אחרים דליכא בציבור. ולהכי נראה יותר כפי' התוס' דבאמת לשם תודה זורק ולהכי משני כיון דקריא שלמים שייך להקריב תודה בלי לחם. רק ידי נדרו לא יצא דהנודר תודה צריך להביא נמי לחם. אבל מותר לשחטה בלי לחם. ולכן הוצרכו התוס' ליישב דהא שלמי ציבור נמי קריא שלמים ובפרט למ"ד כבשים עיקר א"כ קרבי לפעמים בלי לחם ומה בכך דהוזקקו עם הלחם. ובאמת צ"ע להבין החילוק. וגם מסוגיא לקמן (מ"ז:) מוכח כפרש"י דהכא דלשם תודה פסול רני'ו תוס' עצמם שם ד"ה והרי תודה. ולפי' התוס' י"ל ג"כ צז כדין תודה יום ולילה. אך יוכל להיות דגם לרש"י אינו נאכל כמו שלמים רק ליום ולילה וצ"ע. ועמ"ש לקמן (מ"ז:) עוד בזה:

בתוס' ד"ה ואיזו היא זיקה שלהם. הקשו לראב"ש אמאי אבדו הא יש להן פדיון. וכן הקשו בזיקה דתנופה. ולכאורה י"ל דנהי דיש להם פדיון לחולין. אבל לשתי הלחם פסולין דנראה ונדחה שוב אינו נראה. ונראה דס"ל להתוס' כיון דבידו לפדותן לא חשיב דיחוי וצ"ע. ומ"ש התוס' בסמוך דפשיטא דאכתי חזו לדבר אחר פי' בברה"ז ליקח אותן לתודה. א"י למה לא לכבשים אחרים כנ"ל

בא"ד הקשו דאחר תנופה לדידן כמו לראב"ש קודם זריקה ויועיל פדיון ע"ש. ולע"ד י"ל דה"ט כיון דתנופה עושה זיקה אף שלא נתקדשו כלל עדיין. א"כ י"ל דלא מהני פדיון ג"כ דנהי דיצאו מקדושתן לא עדיף מקודם. דלהוציא מזיקה דתנופה אין תועלת בפדיון. רק לדידן דשחיטה דוקא עושה זיקה משום דנתקדשו ג"כ שפיר כשפודין בטל הזיקה ג"כ דאין זיקה בלי קדושה. משא"כ את"ל דתנופה עושה זיקה כנ"ל

בסה"ד והא דבס"פ ר"י כו' הוקבעו בשחיטה אי לא הוקבעו ופי' בקונט' לשנותן לשם זבח אחר כו'. והנה לפרש"י ע"כ הא דזיקה שלהם שחיטה הכא אתיא רק כרבי אבל לראב"ש יכולין לשנותו לזבח אחר. וקשה א"כ מה מקשה הגמ' הכא ורמינהי הלא י"ל דברייתא דנפרס לחמה אתיא כראב"ש. וצ"ל דעדיפא מיני' משני דגם לרבי א"ש דשאני תודה כו'

בד"ה נפרס וצ"ע שלא יקשה מכאן לר"ה כו'. נראה כוונתם דלדידי' הוי זו ואצ"ל זו כיון דבנפרס דהוי חסירות כשר הזריקה מכ"ש ביוצא כנ"ל. ובס' צ"ק לא דק בזה

ע"ב בגמ' מ"ש ז' כבשים דלא מקדשי ולא מעכבי כו' וכ' תוס' אגב מקדשי נקט מעכבי כו' אבל לפמ"ש לעיל בשם הר"ש א"ש דהברייתא בתו"כ לא למדה מהתם. ואדרבא הגמ' מפרש כאן מנ"ל לתו"כ דז' כבשים לא מעכבי כו'

שם שמא יזדמנו להם כבשים לשנה הבאה. הלשון דחוק דהו"ל למימר גזירה כשיזדמנו להם כבשים לשנה הבאה שמא יאמרו כו' דמהיכי תיתי לא יזדמנו להם. ותו יש להקשות אי החשש שיהי' נאכל הלחם קודם זריקה א"כ קשה דדיו להמתין עד הלילה לאוכלם. ואפשר לפרש הגזירה שמא לשנה הבאה יהי' כבשים עם לחם ויפסלו הכבשים. או ישפך הדם או אי תנופה עושה זיקה שמא יאבדו הכבשים קודם השחיטה כנ"ל ויאכלו הלחם בלי כבשים. והרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) כתב שמא כשיהי' להם כבשים יביאו ג"כ לחם בלי כבשים.. וקשה מאי בכך כיון דאין הכבשים מעכבין. ואי דיחסר להם מצות הכבשים עתה נמי דשורפין אותן יעשו ג"כ כן כשיהי' כבשים ויבטלו מצות הכבשים. ואולי ס"ל דכשיש כבשים אפי' הביאו לחם לבד פסולין לאכילה. וא"י מנ"ל זה די"ל דבדיעבד הוי כליכא כבשים ולא עבדי איסור באכילה. וצ"ל דמודה הרמב"ם דליכא איסור רק ביטול מצות כבשים. ועתה דאין נאכלין הוי היכרא דאין המצוה בשלימות בלי כבשים. ולא יבואו להביא לחם בלי כבשים אם יהי' להם כבשים. מיהו לשון הגמ' כבשים שריא להו אין מובן לפי' זה

שם אמר רבה מנא אמינא לה. לכאורה מאי בעי ראי' הא א"א לומר דלשריפה אזלי דא"כ ל"ל עיבור צורה. וצ"ל דקאמר לאפוקי מדר' יוסף דמפרש צורת הקרבתן. מיהו קשה הא לקמן (ע"ד:) פי' בגמ' הא דתנן בזה יפה כח מזבח לומר דלחם הבא בפ"ע לאכילה אתיין. א"כ איך מתרץ ר' יוסף המשנה דלקמן. וגם רבה טפי הו"ל לאתויי ממתני'. ואי סבור די"ל דברייתא פליגי דפשט הגמ' שם משמע כך דלמתני' דהתם נאכלין באמת אף מדרבנן. א"כ מאי מייתי מהא דבן בוכרי דילמא אתיא כמתני' דלקמן דלשון איך הם נאכלין משמע ג"כ דנאכלין באמת. וצ"ל דלא פסיקא לי' להוכיח משם כיון דאין מוכרח לפרש במתני' שם דאיירי בבאין בפ"ע. והגמ' מוקי כן באמת משום דס"ל כרבה ורבא כאן. וכן נראה מפירש"י שם דלאפוקי כו' פי' לאפוקי מסברת ר"י ואביי דלשריפה אתיין. וא"כ ע"כ ר"י ואביי ס"ל דלא מיירי התם בבאין בפ"ע כנ"ל. אך לולי פירש"י נראה לענ"ד דלאפוקי קאי מברייתא דהכא. וכ"נ מפי' המשנה לרמב"ם כמ"ש לעיל. אך לפ"ז יהי' שקלא וטריא דהתם כר"י ואביי ואנן קיי"ל כרבה ורבא

שם כל כהן ששוקל אינו חוטא. פרש"י ס"ד דחוטא משום