שפת אמת על קדשים פט

מביא ראי' ממדבר. ואפשר לפרש דהכי פריך הא איכא למילף נמי מתהיינה א"כ ע"כ עיכוב דיהי' הוא רק דלחם עצמם מעכבין זה את זה. א"כ לענין כבשים נמי נדרוש רק לעכב זא"ז ומנ"ל דכבשים מעכבין את הלחם. ומשני דיהי' עיכוב לכל רק מתהיינה לא יליף. ולפי' זה מיושב קושי' התוס' ד"ה זו דנילף תרווייהו דזה אי אפשר מכח הראי' ממדבר. אך אכתי יקשה לר"ש דדוחה ראי' ב"נ ממדבר וס"ל ג"כ כב"נ. ויש להקשות לב"נ דיליף יהי' דכבשים מעכבין הלא זה כתי' גבי ז' כבשים א"כ נימא דגם ז' הכבשים מעכבין הלחם. ואפשר אה"ג דלב"נ כל הכבשים מעכבין והא דתנן הפר והאילים כו' אין מעכבין הכל מדברי ר"ע הם. וצ"ע בזה

שם דנין דבר שכולו לכהן. פשוט דהוי הוכחה דיהיו אלחם קאי כדפירש"י. אך עוד י"ל דהוכיח רע"ק דע"כ יש לחם בלי כבשים ומקוים לכהן כולו. אך לר"י דאמר לקמן לשריפה אתיין ע"כ לא פי' כן. אך אפשר ס"ל לר"י כתירוץ קמא אך גם רבא לקמן מייתי קרא אחרינא. ומלשון ר"ה בסמוך קנאו ה' ונתנו לכהן. לכאורה משמע דס"ל השתא דלחם הבא בפ"ע לאכילה אתיא

בתוס' ד"ה מדאשתני כו' וקשה כו' ואיכא למ"ד אחד מיוחד כו'. פי' דבריהם דקשיא להו למ"ד התם דהוי באמת ב' אילים ואחד פי' מיוחד א"כ קשה הכא. אבל למ"ד דאחד מוכח דלא הוי ב'. גם הכא מיושב דכ' שעיר אחד. ולכן תי' דנהי דמאחד ליכא למילף מ"מ משני אילים ושני פרים מוכח שפיר לכו"ע אפי' למ"ד התם א' מיוחד הכא מודה. ולע"ד נ"ל קושיתם משום דבכל, מועד בתו"כ בפסח ובחג כ' והקרבתם אשה לה' ובעצרת לא כתי' א"כ הי' נראה דהני ז' כבשים ופר ואילים הם המוסף. ולהכי לא כתי' תו והקרבתם. אבל אי אין זה מוסף היום הו"ל למיכתב והקרבתם. בפרט לר"ש קשה באמת כיון דהני דתו"כ לא קרבו במדבר ודחומש הפקודים קרבו. א"כ הך והקרבתם דכתי' בפסח וחג היינו גם במדבר ולמה לא כ' גם בעצרת להקריב כיון דאותן הקרבנות לא הי' מקריבין במדבר. עכ"פ ס"ד דגמ' שפיר דהן הן כו' רק מדאשתני שידרן. עוד י"ל משום דבחומש הפקודים כ' גבי יו"כ מלבד חטאת הכפורים. ובעצרת לא כ' מלבד חטאת משמע דרק חטאת א' בעצרת. אבל התם באיל דיו"כ י"ל דסמך קרא על הא דכתי' מלבד חטאת הכפורים משמע ג"כ כל הסדר דיו"כ הכתוב באחרי מות כנ"ל

בד"ה גמר יהיו כו' ותימא הוא. ונראה ליישב דהא קיי"ל תנופה ושחיטה עושה זיקה. א"כ נראה דכשהוזקקו לחם אל הכבשים שוב מצד עיכוב דאיכא בלחם גם הכבשים מעכבין דנהי לרע"ק עיכובא אלחם קאי מ"מ הא נעשין קרבן א' ורק בלי זיקה הלחם קרבן לעצמו. וא"כ א"ש כשיש כבש א' א"כ יהי' זיקה בשחיטה ושוב כבש הב' מעכב ודו"ק ותשכח

בד"ה דנין דבר שמתנה לכהן תימא אדרבא וכו'. לכאורה אין דבריהם מובנים דאי קאי על הלחם הוא דבר שכולו לכהן מדבר שכולו לכהן. אבל אי קאי על כבשים הוא דבר שממנו למזבח מדבר שכולו למזבח. ונראה דהתוס' דייקו מלשון הגמ' דנין דבר שמתנה לכהן וכו'. דהול"ל בקצרה דנין לחם מלחם עצמו כיון דהיא היא הלחם בעצמו. ולא שייך כלל הלשון דבר שמתנה לכהן מדבר שמתנה לכהן. אלא ודאי כוונת הגמ' דבאמת יהי קאי אלחם וכבשים וע"ז קאמר דיש בהם עכ"פ מתנה לכהן ג"כ. וע"ז הקשו התוס' שפיר דכמו כן יש מהם למזבח. ולכאורה אין מובן תמיהת התוס' דאי קאי על לחם אינו דבר שקרב למזבח. ונראה דסמכו על מ"ש לעיל דבל"ז ע"כ קאי על כל א' לבדו ג"כ ע"ש. שוב ראיתי דאין צורך דכוונתם דנלמד דבר שממנו קרב מדבר שממנו קרב. דזה יותר מסתבר שהוא עיקר המצוה. מדנדרוש דבר שמתנה לכהן. אך באמת זה כולו קרב וזה רק שממנו למזבח. וי"ל שזה נכלל בתי' התוס'. ואפשר לפרש קצת כוונתם דאי נימא דכבשים עיקר א"כ גם בתהיינה דלחם הוי דבר שממנו קרב למזבח וא"כ כלל דבריהם כך היא כיון דלא מצינו עיכוב רק בדבר שממנו קרב דהיינו ז' כבשים. ועיכוב בתהיינה סברא הוא דאית לן למימר דגם הוא מיירי במידי דקריב ממנו למזבח דהיינו אי נימא דכבשים עיקר דוק ותשכח

בד"ה דאמר וכו' ורש"י לא רצה לפרש כתוס' דא"כ יסבור ר"ה כרע"ק והוי אמרי' נימא כתנאי אר"ה לשמעתי' לכך פי' דאמרו שם. ומ"ש תוס' בפשיטות דהכא א"י לקדש בהם. ולפענ"ד נראה דבלחם בלי כבשים למ"ד דלאכילה אתיין שפיר מצי לקדש בהם דלא שייך משלחן גבוה דאין בו רק תנופה. וכמו ביכורים דנכסי כהן הן. ומכ"ש לרבא לקמן דמדמי להו ממש לביכורים ודוק

דף מו ע"א בגמ' הוזקקו זה לזה מעכבין זה את זה. פירש"י דא' נדחה באיבוד חבירו. ולכאורה לשון הכל מודין אין מובן דאכתי פלוגתייהו במקומן אי נאבדו כבשים אי רשאי להביא לחם אחר בלא כבשים ומה הכל מודין דקאמר. מיהו זה יש ליישב דהכוונה אע"ג דלמר לחם עיקר ולמר כבשים עיקר הו"א דהטפל אינו פוסל את העיקר. כדאשכחן בתודה דאבד הלחם לא אבדה תודה משום דאין תודה גלל לחם, קמ"ל דהכא נפסל העיקר בשביל הטפל. מיהו קשה מאי דפריך הגמ' והא קודש לד' כתיב בתר תנופה ושחיטה וקא מפלגי כו'. והלא שפיר שייך פלוגתייהו גם לאחר זיקה לענין אם נאבדו הכבשים. אי יכול להביא לחם אחר בלי כבשים או כבשים אחרים בלי לחם כשנאבד הלחם. א"כ הי' נראה לפרש דלאחר זיקה ס"ל לר"י דלכו"ע מעכבין. דתו אין יכול להביא אפי' לחם אחר בלי כבשים או כבשים בלי לחם. ומצאתי קצת ראי' לזה מלשון הרמב"ם (פ"ח מה' תו"מ) שכ' ומביא כבשים אחרים ולחם אחר. ואי הי' כוונתו כבשים אחרים או לחם אחר הוי לי' לומר סתם ומביא אחרים. לכן יש לפרש כמ"ש דשוב לעולם מעכבין זא"ז. והטעם צ"ע

שם פשוט לי' מדר' יוחנן כו' ותנופה מספקא לי' כו' ותמוה דמהיכי תיתי דנימא דמספקא לי' כיון דסתם ואמר זיקה שלהן שחיטה משמע תנופה אינה זיקה. ויש לפרש דבאמת אפשר לומר דזה עצמו תלוי אי לחם עיקר אי כבשים עיקר דאי כבשים עיקר א"כ השחיטה העיקר ואין תנופה עושה זיקה. אבל אי לחם עיקר ומצות הלחם היא רק התנופה שפיר י"ל דתנופה עושה זיקה. וא"כ א"ש דר"י דאמר הכל מודים שאם הוזקקו כו' מסיים זיקה שלהם שחיטה דבזה הכל מודים. אבל זיקה דתנופה אין הכל מודים. אבל למ"ד לחם עיקר שפיר י"ל דגם תנופה עושה זיקה

עוד י"ל באופן אחר קצת דודאי הך דהוא עיקר. היינו למ"ד כבשים עיקר אי נזקקו הלחם עמו בתנופה לבד י"ל דמהני זיקה קלה להיות הדין אבדו כבשים אבדו לחם. וכן למ"ד לחם עיקר ונזקקו בתנופה אבדו לחם אבדו כבשים. אבל אי אבדו הכבשים למ"ד לחם עיקר. וכן אבדו לחם למ"ד כבשים עיקר. בזה ודאי צריכין זיקה רבה דהיינו שחיטה. ולכן ר"י דאמר הכל מודים שמעכבין זה את זה. אפי' הטפל מעכב את העיקר זיקה זו רק ע"י שחיטה. אבל העיקר י"ל דמעכב הטפל אפי' ע"י זיקה קלה דתנופה. אך ז"א דא"כ מאי מקשה הגמ' והא קודש לד' בתר תנופה כתיב ופליגי. משמע דהבעיא דזיקה דתנופה נמי הכל מודין

והנה הרמב"ם פסק תנופה עושה זיקה. ותמוה דמנ"ל הא. והכ"מ דחק ליישב. ואפשר לומר דהא תוס' (ע"ב ד"ה אבדו) כתבו דלא דמי לזו תודה וזו לחמה. פי' דאמר רבה בפ"ק דפסחים (י"ג:) דאבד לחם אבד תודה. וא"כ ה"ה בהניף הכבשים עם הלחם נראה דהוי כזו תודה וזו לחמה. וטעם התוס' דלא דמי אינו מפורש. ואפשר כוונתם דקרבן צבור שאני. אבל הרמב"ם י"ל דס"ל דסוגיא זו לא ס"ל כרבה ולדידן דקיי"ל כרבה ודאי תנופה עושה זיקה דדמיא לזו תודה וזו לחמה כנ"ל: