שפת אמת על קדשים ט

מנחתו ונסכו. וגם זה תי' התוס' שם בדיבור שאח"ז דמיתורא דקרא דריש ע"ש

] ע"ב בגמ' אימא שלמים אין מידי אחרינא לא. לכאורה אין מובן כיון דשלמים הם ושלמים שנזבחו לשם דבר אחר כשרים. ונראה פי' הגמ' אימא דכיון דבעי עקירה כיון דמיירי קודם חצות או אפי' לאחר הפסח למ"ד דבעי עקירה. א"כ י"ל דעקירה דשלמים הוי עקירה אבל עקירה דמידי אחרינא לא מהני א"כ הוי כפסח שלא לשמו דפסול או להוי כפסח לשמו דפסול שלא בזמנו. וכן משמע מלשון רש"י סוף ד"ה ואימא לזבח כלל. ע"ש

שם בגמ' מה הפרט מפורש שלא לשמה כשר כו' פירש"י לאפוקי לשם פסח. וקשה דהא לשם פסח פסול בלא"ה מכח דבעי' בין הערבים כמ"ש התוס' דמהכא לא הוי ידעינן לעכב. ויותר הי' נראה לפרש למעט עופות ומנחות דע"כ הפרט ממעט הכלל. וכיון דכללא בתרא מרבי עופות ומנחות ע"כ הכלל הראשון ממעטן. ונהי דלדינא כשר אפי' לשם עוף היינו משום דלא קאי במסקנא האי דרשא דכלל ופרט כנ"ל

שם בגמ' לזבח ריבויא הוא. צ"ע למסקנא אי כשר לשם עופות ומנחות כיון דמרבי רק מזבח. ובאמת הי' נראה דהא דצריכין לריבויי כל הנך אע"ג דשלמים הם וכשר שלא לשמה. רק דהו"א דאינו שלמים בפרט רק בשוחט לשם שלמים א"כ עדיין לא נעקר שם פסח ומפסיל שלא לשמו כמו פסח אבל עכשיו דמרבינן דאפי' לשם עולה וחטאת מ"מ שלמים הוא. נמצא דדינם כשלמים וכשרים שלא לשמה. וממילא גם לשם עופות ומנחות כשרים. אבל בגמ' לא משמע כן דאמרו כלל ראשון ממעט עופות ומנחות. א"כ הכוונה דלא נעקר שם פסח רק בזביחה לשם קרבן אחר. ודוקא זבח ולא עופות ומנחות. וא"כ צ"ע גם למסקנא בזה

בתוס' ד"ה הנך כולהו הקשה ר"ת כו' וקשה כו'. ויש ליישב דההוא חטאת הוא דכ' בחטאת עוף דקרבן עולה ויורד כתיב במיצוי הדם. וא"כ הא כתבו התוס' לעיל דבשמיעת קול בזריקה ידעי' לעכב ורק בשאר עבודות מיבעיא לן ובשאר עבודות שפיר אפי' בדלות לא ידעי'. משא"כ במנחה בדלי דלות דכ' חטאת הוא ב"פ בקמיצה ובהקטרה ע"ז שפיר תי' הר"ת

עוד אפ"ל דלעיל דאכתי לא הוי ידעי' לשמה בחטאת אפי' למצוה. א"כ מהא דכ' חטאת הוא בדלות לא הוי מוקמי' כלל לפסול שלא לשמה דדוקא למסקנא דלמצוה בעי לשמה מזאת התורה. ממילא חטאת הוא לומר דמעכב כל מה דבעי למצוה אבל למילף לשמה מחטאת הוא בלבד לא. ולהכי פריך הגמ' לעיל שפיר. אבל הכא דלמצוה כבר ידעי' שפיר תי' ר"ת דמדלי דלות דכ' במנחה חטאת הוא ידעי' דמעכב לשמה ממילא כ"ש בעשירות. כנ"ל

בתוס' ד"ה ואם מן כו' ועוד י"ל כו' וה"נ י"ל כו'. אין זה מוכרח דודאי לקמן פירש"י שפיר כיון דכ' ואם מן הצאן ומסיים ואם עז מכלל דצאן דמקודם כבש הוא אבל אם לא יכתוב לא צאן ולא כבש לא יהי' שום פי בכפל הפרשה ואע"ג דמקודם כ' בקר מ"מ לא נדע פי' פרשה שני' וצריך לכתוב צאן. (ויותר י"ל כיון דאח"כ כ' אם כשב אם עז הך מן הצאן מיותר]

דף ט ע"א בגמ' אטו חטאת ואשם כו'. קצת קשה בכל הסוגיא דאיך נוקי קרא על חטאת ואשם ומעשר ובכור דאינו בא בנדבה ואיך שייך לעשותו חטאת דאינו מחויב חטאת. ואי מחויב הוא. דבר שבחובה אינו בא רק מן החולין

שם בגמ' לשם בכור ומעשר. קצת קשה דלא אמר נ"מ ליתן מתן א' וכן בתודה הול"ל נ"מ להיות נאכל ליום ולילה. וממילא גם לפי תי' הגמ' דא"א להטעינו לחם יקשה דלהוי תודה בלא לחם כמותר תודה ויהי' נאכל ליום ולילה. ונראה דזה עצמו כונת הגמ' דהך מאי נ"מ להטעינו לחם הוא דברי התרצן כלומר דאי יהי' תודה יטעון לחם ג"כ וזה א"א ממילא כיון דאינו יכול להיות כדין תודה ממש. מסתברא דדוחין טפי לשלמים דיהי' ככל שלמים. ולא כתודה במקצת תודה. כנ"ל. שוב ראיתי בתוס' שהוכיחו מכאן דמותר פסח נמי נאכל ליום ולילה כדמרבי הגמ' מתודת שלמיו ע"ש. ולפ"ז קשה איפכא במעשר ובכור הו"ל להגמ' למימר הנ"מ להיות נאכל לב' ימים דמעשר ובכור לא הוי בכלל תודת שלמיו. ודו"ק

שם בגמ' למאי נ"מ למילקא עלי' בלא יגאל. ותמהו התוס' דאחר שחיטה רק מדרבנן ע"ש. ונראה ליישב דהא דלא עבר מה"ת אחר שחיטה יליף רבא התם בבכורות מדכ' לא ימירנו כו' לא יגאל כמו תמורה רק מחיים כן לא יגאל רק מחיים. ע"ש. והשתא י"ל דהמקשן ואימא מעשר ואימא תמורה הכל קושיא אחת רק הגמ' מסדר זה בתר זה והמקשן הקשה דנימא אי שחטו לשם מעשר יהי' מעשר ולשם תמורה יהי' תמורה. נמצא דבס"ד דיהי' תמורה כששחטו לשם תמורה א"כ משכחת תמורה לאחר שחיטה ושוב גם לא יגאל יהי' אחר שחיטה. רק למסקנא דדוקא שלמים נעשה ולא תמורה. א"כ לא מצינו תמורה רק מחיים להכי ליכא איסור דגאולה רק מחיים משא"כ בס"ד דהכא

שם בגמ' א"נ דליתבי לכהנים. כ' תוס' דהמ"ל נמי דלא ליבעי סמיכה אע"ג דסמיכה מחיים. וקודם שחיטה לא הוי בכור. כוונתם דאם יהי' הדין דיכול לשחטו לשם בכור א"כ לא יצטרך סמיכה כשישחטנו לשם בכור. [ולא דמי למ"ש התוס' לעיל גבי לא יגאל]

ע"ב בגמ' עברה זמנו ולא שנתו לא עברה זמנו ולא שנתו אפשר לפרש עברה זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני למי שנטמא אבל הבעלים טהורין היו. וכן לא עברה זמנו היינו דחזי לאחר אבל הבעלים כבר הפרישו פסח אחר. אבל אם לא הפרישו פסח אחר וה"ה אחר זמנו והם באמת טמאים דראוי עדיין לפסח שני מהיכי תיתי יהי' דינו כמותר פסח דלהוי שלמים. וצ"ע. שוב ראיתי בלשון רש"י שהרגיש בזה ופי' דמיירי לענין אם שחטו לשם שלמים דכשר עכ"פ. ושפיר מיירי אפי' הפרישו פסח אכן במנחות (ד' כ ) פרש''י דמיירי באבד שם בגמ' איתיבי' ר"מ לרבא והפריש אחר תחתיו ונמצא כו'. לכאורה קשה הראשון ושם ברש"י כת"י דלמא רב מודה דלא עלה לשם דפוס ווילנא פי' כפשוטו חובה דרק כשרה אמר. [וכמו שהפריש שה לפסחו ושחטו דא"ר בחטאת לשם חולין כשרה קודם פסח ודבריו סותרים לקמן (ד' מ"ו:) ואפ"ה לא עלתה קודם פסח ודבריו סותרים לקמן (ד' מ''ו) ואפ''ה) לא עלתה זא"ז וצ"ע. ועי' מ"ש לו לחובה] וא"כ צריך ר"ש להאי טעמא דמעשי' מוכיחין שיהי' נמי בצל"ח פסחים (ד' ס'): י"ל קצת עולה לשם חובה. ואפשר לפמ"ש התוס' דעיקר הקושיא מת"ק ושם מבואר דפוסל במנחת קנאות וחוטא בלשם מנחה אחרת וע"ז תקשי שפיר אדרב

שם בגמ' בעי רבא חטאת חלב ששחטה עמ"ש חטאת טומאת מקדש וקדשיו מי אמרי' כרת כמותה או דלמא אין קבוע כמותה. ומשמע מלשון הגמ' דפשיטא לי' דחטאת דשמיעת הקול וביטוי שפתים דאינה בכרת ודאי לא חשוב מחויב כפרה כמותה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שסתם וכ' (פט"ו מפסוה"מ) דלשם מי שמחויב חטאת אפי' חטאת שאינה קבוע פסולה. ואפי' אי נפרש פסולה מספק כיון דנשאר בתיקו מ"מ הו"ל לפרושי דדוקא חטאת דטומאת מקדש וקדשיו דהוי בכרת כלשון הגמ'. וקצת יש להסתפק בלישנא דרבא אין קבוע כמותו אי מיירי דוקא בעני דיכול באמת להביא עוף או אפי' בעשיר ואע"ג דהעשיר מחויב כפרה קבוע כמותו מ"מ שמא יעני ויכול להיות פטור בעוף וצ"ע דאי האיבעיא בעשיר י"ל דבעני ודאי לא הוי מחויב כפרה כמותו. וכן מסתבר קצת

שם בגמ' וילפי' ממחשבת פיגול קצת קשה איך נלמד מחשבה על פסול מחשבה מפיגול דהתם הוי על מעשה