שפת אמת על קדשים י

מעשה איסור להקטיר שלא בזמנו אבל מחשבה לחשוב מחשבת פסול בעבודה אחרת אכתי מנלן. וצ"ל דפשיטא לר"י דכיון דעבודה שלא לשמה פסול בחטאת הוי כמעשה איסור בעצמה. מיהו לעיל אמרינן דשאני פסולה בגופא ממחשבה בעלמא

ברש"י ד"ה אין מחשבין כו' שחישב לעשות עבודה אחת מן העבודות להאכיל למזבח או לאדם כו'. כוונתו פשוטה שאכילת מזבח ואדם עבודה הם וחישב לעשות עבודות אלו חוץ לזמנו. ובס' טה"ק שגג והבין בכוונת רש"י שבאיזה עבודה יחשוב להאכיל לאדם או למזבח. והאריך בדברים שאין בהם ממש דפשיטא דלא הוי פיגול כה"ג ורש"י לא נתכוון לזה

דף י ע"א בגמ' ואי אשמעי' הא בהא קאר"י כו'. לכאורה גם בלא טעמא דחוץ מפנים לא ילפינן נמי הוי רבותא דאפי' אי יסבור בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמה פסול היינו משום דאי זרק שלא לשמה נמי פסול. אבל בשוחט ע"מ לזרוק לע"ז דאפי' יזרוק באמת לע"ז כשר. ה"ה בחושב כן בשעת שחיטה נמי כשר. ונראה מכאן ראי' לשיטת רש"י דאי זורק לע"ז באמת פסול. אבל לשי' תוס' בחולין קשה

ברש"י ד"ה לזרוק דמה כו' ולא זרק משמע הא זרק לע"ז נאסרה הבהמה וכ"כ רש"י בהדיא בד"ה אין מחשבין אא"כ שחט או זרק ע"ש. ותמוה דבנשחטה בהיתר למה תיאסר ע"י הזריקה. ושוב ראיתי בחולין (ל"ט) שתמהו התוס' כן על רש"י ע"ש. ונלע"ד טעם רש"י דזה הוי כתקרובת ע"ז כיון דבפנים ג"כ עיקר הקרבן נעשה ע"י הזריקה של הדם חל הקדושה על כל הבהמה א"כ כה"ג לשם ע"ז הוי כל הבהמה כתקרובת. לא מיבעיא אם חישב גם בשחיטה שיזרוק לע"ז וזרק אח"כ הוי שפיר תקרובת. אך שם בחולין מוכח דס"ל לרש"י דאפי' לא כוון בשחיטה כלל רק בזריקה עצמה נאסרת. וגם זה אינו רחוק אצלי דע"י הדם חל שם תקרובת על כל הבהמה. דנהי דבפנים גזה"כ דצריך להקדיש הבהמה מקודם ולשחוט לשם קדשים. מ"מ בע"ז שפיר נוכל לומר דבהקרבת הדם חל שם תקרובת על כל הבהמה. ומ"ש תוס' שם ראי' מהא דיהבי הדם לנכרי וזרקו ע"ש. י"ל דהתם אין הבהמה של הנכרי ע"ש שנתנו הבשר והעור לישראל]

בתוס' ד"ה לא תאמר בזריקה כו' תימה כו'. אין דבריהם מובנים דלמה לא הקשו בקיצור דמקבלה לבד סגי ולמה לי' מה הצד ולמה תלו תמיהתם בהפירכא דטעונה צפון. ואפ"ל קצת דאפשר לומר דמקבלה בלבד א"י ללמוד די"ל מה לקבלה דטעונה כלי שרת לאפוקי זריקה יש בחטאת באצבע בלי כלי שרת. ולהכי מייתי והגמ' גם משחיטה דא"צ כלי שרת כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ד ממעה"ק) וגם תוס' נסתפקו בזה בריש חולין ולקמן (ד' מ"ז.) ולהכי הקדימו התוס' דטעונה צפון וע"כ משום דבשלמים עצמו ליכא פירכא א"כ האי פירכא דא"ל כ"ש בזריקה. בשלמים עצמו מיהו ליכא. והקשו שפיר

יש לעיין לר"י דקי"ל כותי' דמחשבין מעבודה לעבודה אי בכל הזבחים נמי בשוחט ע"מ לזרוק שלא לשמו לא עלו לבעלים לשם חובה או דוקא בחטאת פסול כה"ג. והטעם דכיון דגמר מפיגול. ולכאורה לא דמי דהתם מחשב לאכול או להקטיר חוץ לזמנו במעשה. והכא הוי רק מחשבה על מחשבה. וע"כ צ"ל דכיון דעבודה שלא לשמה בפסח וחטאת פסול. ממילא הוי מעשה פסול והוי מחשב לעשות עבודה פסולה. אבל בכל הזבחים דכשר לא הוי מעשה פסול. וי"ל דמחשבה על מחשבה אין ללמוד מפיגול להיות לא עלו לבעלים לשם חובה. מיהו לק"ו דר"א משינוי בעלים י"ל דה"ה בכל הזבחים דלא עלו לשם חובה וצ"ע והרמב"ם כתב בשוחט חטאת ע"מ לזרוק שלא לשמן הוי כזרק שלא לשמן ולהכי פסולה. וא"י למה הוסיף זה הטעם. דיותר משמעות הסוגיא דהוי כשחט שלא לשמן. ותו יש לעיין לסברת הרמב''ם ז"ל אי זרק כהן אחר את הדם מה טעם לצרף מחשבת השוחטו

שם בגמ' רא''א אף האשם חטאת בא על חטא ואשם בע"ח והגמ' מסקי' משום דמקיש אשם לחטאת. והקשו התוס' לקמן (ד' נ"ה) דא"כ גם כבשי עצרת לפסלו דאתקשי ג"כ לחטאת. ואפ"ל דהא באמת אמר ה"א הטעם דבא על חטא ולמה לו הטעם הזה. רק דחכמים דמכשרי באשם אע"ג דאיתקש לחטאת ואין היקש למחצה רק דאיכא מיעוט אותה לחטאת אותה שלא לשמה פסולה ולא אחרת כמ"ש בתוס' חדשים. וא"כ י"ל דר"א דריש המיעוט הזה לכבשי עצרת למעט מהיקשא דחטאת. אבל אשם לא ממעט משום דדמי לחטאת דבא על חטא כחטאת

ע"ב בגמ' ולפריך מה להצד השוה שבהן שכן אין להם קצבה. צ"ע בקושיא זו כיון דעיקר ילפותא מחטאת וגם חטאת אין לה קצבה א"כ אין מעלה זו דקצבה גורמת והיכן מצינו דמשום שיש לה קצבה יהי' דמה למעלה. וגם לקמן צ"ע דפריך רבא ג"כ הכי לענין דם אשם שנכנס בפנים ע"ש

שם בגמ' חטאת עוף תוכיח. בס' טה"ק שגג בכאן דכ' דחטאת עוף לא בא על חייבי כריתות. והרי חטאת עוף דטומאת מקדש וקדשיו חייבי כריתות הוא

בתוס' ד"ה ומה עולה תימא כו' ותימא כו'. לע"ד ב' תמיהות אלו יש ליישב בפשיטות. דאין ללמוד לפסול עולה שלא לשמה מק"ו דחטאת דמה לחטאת שכן אינו בא בנדר ונדבה. ולהכי כיון דלא עלה לבעלים ממילא פסול. וכמו"כ אין ללמוד להכשיר אשם שלא לשמו מעולה דשאני עולה דבא בנדר ונדבה משא"כ אשם דזה עיקר טעמא דר"א במשנה מה חטאת בא על חטא כן אשם. פי' דאינו בא בנדבה כנ"ל

דף יא ע"א בגמ' טעמא אחרינא חטאת מ"ט דכ' הוא מנחת חוטא נמי כ' בה היא. וקשה לדידן דשלא בכלי שרת פסולה ל"ל כחטאת כאשם דלפסול שלא לשמה מוכח מהוא. וצ"ע

בתוס' ד"ה בא לעובדה ביד עובדה בימין וא"ת כו'. ולולי דבריהם נראה לומר דאין זה ענין לדבר הנלמד בהיקש דהכא עיקר הכשירא ביד נלמד מחטאת. דאי לאו האי קרא הי' דינו בכלי. וא"כ דון מינה ומינה דא"י ללמוד להכשיר בשמאל דלא מצינו ע"ז לימוד מחטאת והרי לת"ק דלא דריש היקש לחטאת פסול שלא בכלי שרת רק ר"ש דמקיש לחטאת א"כ אין להכשיר רק כמו חטאת. וכן משמע מלשון רש"י מנחות (ד' כ"ו) ע"ש

דף יב ע"א בגמ' ומי איכא מידי כו'. קשה לי דלמה לא נימא דמודה בן בתירא דלמצוה תמיד קודם לפסח. רק כמו דלדידן כשר בנשחט אחר חצות קודם התמיד משום דבערב רק למצוה הוא אחר התמיד אבל כל ששחטו בין הערבים כשר. א"כ ה"ה לריב"ב כל היום בכלל בין הערבים וכשר. אבל לכתחילה שפיר צריכין להמתין עד אחר התמיד כמו לדידן וכן לשון מכשיר הי' ריב"ב משמע רק דיעבד וצ"ע: י) שם בגמ' דתני דבר"י ליל שמיני גם בתוס' פסחים (ד' נכנס לדיר להתעשר ק"ח) כתבו דריב''ב בדיעבד מכשיר ולא לכתחלה וכדר' אפוטרוקי כו' לילה לקדושה אך מ"ש דאסור משום לא ויום להרצאה. הרמב"ם ז"ל השמיט תשחט ע"ח דם זבחי וליכא זה הדין דבליל ח' נכנס לדיר להתעשר. וכבר עמד בזה הכ"מ בה' בכורות מאן דפליג בירושלמי פסלן (פ''ו) ומה שעמד במל''מ פ''ג פ"י אי' דריב"ב לא אכל (פ"ו) ומה שעמד במל"מ ופ"ג איסורי מזבח' על שלא הביא חמץ ע"פ דכל היום אסור בחמץ משום לא תשחט הרמב"ם הדין דאסור להקדיש מחוסר כמ"ש המפרשים שם זמן לק"מ דמבואר שם בלשון הרמב"ם . דמקדיש מחוסר זמן אינו לוקה דהוי כמקדיש בע"מ עובר א"כ מוכח דאסור להקדיש כדין מום עובר. אך מה שלא הביא דבליל ח' מותר להקדישו קשה. ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלא קי"ל כר' אפוטרוקי שהרי ביומא (דף ס"ג ע"ב) מביא הגמ' ברייתא דתו"כ. ירצה לקרבן אשה. לרבות דאסור להקדיש מחוסר זמן ע"ש. וא"כ כיון דמרבינן זה מלקרבן דכ' וביום השמיני ירצה משמע דאפי' בלילה אסור להקדישו א"כ נראה דתנאי נינהו. ולהאי ברייתא