שפת אמת על קדשים פח

ולב"נ דאמר שכן מצינו במדבר שקרבו כבשים בלא לחם. צ"ע מנ"ל שקרבו כבשים במדבר

בתוס' ד"ה קרבו כבשים דחו פירש"י וכן בפי' המשניות לרמב"ם הטעם דבמדבר לא הי' להם רק מן. והקשו דתגרי אומות הי' מביאין. ומשום הא לא איריא דלא לעולם הביאו. והם הקריבו כל המ' שנה מסתמא היו זמנים שלא היה להם רק מן ומ"מ לא נמנעו מלהקריב כבשים. אבל י"ל דאי הוי חייבין בלחם הי' מזמינין להם כמו מן לאכול. ותוס' כתבו בשם ר"ת כו' כי תבואו כו' אך קשה גם קרבניהם לא יקריבו ויש לחלק כו' והצ"ק מוחק הגירסא ולע"ד פשוט י"ל דלענין שתי לחם דהיא כחובת קרקע יש להוכיח יותר מלשון כי תבואו. אבל קרבנות יש לדמות יותר לחובת הגוף כנ"ל. ועל תי' התוס' קשה קצת נימא דעתה אחר ירושה וישיבה בעינן דוקא ממושבותיכם. אבל מקודם אינו דוקא. ולכך כ' כי תבואו אף דהי' נוהג מקודם ג"כ. רק הפי' כך כי תבואו אז דוקא ממושבותיכם תביאו ולכך עתה אינו בא רק מא"י. ולעולם במדבר י"ל דקרבו לחם. ומ"ש התוס' דהי' מקריבין עומר תמוה דכ' קצירכם ודרשי' ולא קציר עכו"ם. וצ"ל דמעט הי' מקום לזרוע אף במדבר

שם בגמ' שבעת כבשים תמימים אע"פ שאין לחם. נראה הפי' משום דיש עוד ב' כבשים ואיכא תשעה. ונהי דהני עולות והני שלמים מ"מ לשון שבעה לא שייך. וכ"כ בתוס' דהל"ל שבעה והי' נמשך על אח"כ שבעה הם עולות וב' שלמים אבל שבעת משמע דליכא אלא הני ותו לא מידי משום דמיירי אע"פ שאין לחם. ועיקר הפי' נראה דלא בא ללמוד דז' כבשים אין מעכבין הלחם. דפשיטא לי' דהוי' דקרא כתיב רק על ב' כבשים. רק דבא לומר דמדכ' על הלחם דמשמע חובה ללחם. ומסיים שבעה והרי הם אינם חובה ללחם. ע"כ נלפ"ד דבמדבר לא הקריבו כו' כנ"ל ברור. וכ"מ בפי' ר"ש משאנץ בתו"כ ע"ש. ובתוס' נכון להגי' מדלא כ' תשעה כבשים ויפרש הכתוב ז' לעולה וב' לשלמים כנ"ל

גם י"ל דהנה קשה ג"כ מה פליג רע"ק אר"ט. ע"כ אפשר דאה"נ דר"ט ס"ל דהם הם הכבשים שבפנחס. וה"ק ת"ל ז' כבשים כו' ובפנחס נזכרו בלי לחם אלמא אע"פ שאין לחם. וע"ז פליג רע"ק וכן משמע מדברי הכ"מ (פ"ח מה' תו"מ) דבהא פליגי ר"ט ורע"ק ע"ש] אבל רחוק הוא בגמ'. ויותר י"ל דגם ר"ט סובר כדרשא דרע"ק דבתו"כ עצמו אינו נזכר בלשון מחלוקת. וא"כ י"ל מדכ' כבשים מקודם כדי שלא נאמר הן הן כו' ע"כ אינו מעכב להלחם. דאל"כ ע"כ אינם הנזכרין במוספין בלי לחם ומדאשתני סדרן מוכח דאינו מעכב כנ"ל וד' התוס' אין מובן. וגי' שבעה י"ל קצת כיון דהי' ז' וב' כבשים וכולם על הלחם. אף דא"י לכתוב ט' דאלו עולות ואלו שלמים. מ"מ שבעת משמע מנין בפ"ע והרי הם ט' והו"ל שבעה כנ"ל. או מדלא כ' שבעה אלא שבעת הוא כלל בפ"ע כמ"ש רש"י על ששת ושבעת. אבל גי' צ"ק עם הלחם אין נכון כלל. ועוד דבלשון הגמ' משמע דמעל הלחם משמע עיכוב להלחם ולדבריו נהפוך הוא

שם ברש"י ד"ה אישתני סדרן. דבתו"כ פר כבשים ואילים ובפנחס פרים ואילים וכבשים. יל"ד דהול"ל איל דבפנחס איל א' כתיב. ונראה דכוונתו על כל המוספין שבפ' פנחס דכל הסדר במוספין הוא פרים אילים וכבשים. ולכך אמרי' מדאישתני מלשון מוספין מכלל דאין מוסף. ולכך בתו"כ כ' רש"י פר דאין כתיב רק קרבנות אלו. ובפנחס קאי על כל המוספין כנ"ל. ושוב ראיתי בצ"ק מגי' איל. אבל ברור הפי' כמ"ש

שם בתוס' ד"ה מדאישתני סדרן הקשו מאיל א' ביוה"כ ע"ש. ויש לדקדק דלא הקשו בס"ד דש"ס יכול הן הן כו' וע"ז לא הי' מיושב בתי'. ונראה דבאמת אינו דומה להתם. דשם פשט הפסוק נראה דהוא איל אחר שהרי בפ' אחרי לא נזכר כל המוספין רק איל לעולה. אבל כאן שבכבשים אין שינוי שפיר הוי ס"ד דהיא אחד. רק שהקשו עתה לבתר דאמרי' דפרים ואילים נשתנו רק הגמ' נדחק לומר דהם אחד אע"ג דבפרים אישתנו. וע"ז הקשו א"כ גם שם מוכרחין לומר שהם אחד ולמה לי דרשא דמיוחד כו'. וע"ז תי' שפיר. אך לע"ד בל"ז י"ל מדכפל משמע שהם ב' קרבנות דאל"כ למה נכפלו בפסוק. אבל כאן בס"ד דאי בעי ב' פרים ואיל א' ואי בעי פר וב' אילים. א"כ אין ראי' מדכפל ופריך הש"ס שפיר כנ"ל פשוט

גם אפשר לומר דהתם נמי אישתני סדרן דבפנחס כתיב איל מקודם אח"כ שעיר לחטאת ובאחרי כתיב חטאת ואיל לעולה, וגם חטאת פנימי היא ובפנחס הוי חטאת חיצון ולהכי צריך ] אחד לומר דאיל אחד הוא

ועיקר קושי' התוס' צ"ע דהא גם הכא כ' איל אחד וגם כתיב פר אחד והו"א למידרש כי התם דאי בעי ב' פרים ויהי' איל א' מקוים ואי בעי ב' אילים יהי' פר אחד מקוים אבל להביא אלו ואלו לא שייך אחד לכך הוצרך להך דאישתני סדרן

שם בגמ' גמר יהי' מתהיינה כו'. ולעיל פ' הקומץ (כ"ז.) איתא דב' כבשי עצרת מעכבין זא"ז וכן ב' החלות ובגמ' הטעם דכ' הוי'. והנה למ"ד כבשים עיקר י"ל דשם הפי' הוי' דחלות היינו תהיינה והוי' דכבשים היינו קודש יהיו. אבל למ"ד לחם עיקר א"כ אין הוי' בכבשים כלל. ובאמת גם תוס' כאן הקשו זה. רק ממ"ש דקאי על הלחם לבד וכבשים לבד. נראה דקשיא להו גם למ"ד כבשים עיקר. ואין מובן לע"ד די"ל כנ"ל דעיכובא דב' חלות הוא מתהיינה. ואפשר משמע להו דתהיינה דכ' בסולת לא שייך ללמוד לעיכובא לחלות. וי"ל דהוכיחו כן מדלא אמר כאן טעם מ"ד לחם עיקר משום תהיינה עצמו. אבל אין זה מוכרח. שוב מצאתי בתוי"ט פ' הקומץ כ' בפשיטות דעיכוב דחלות מתהיינה. אמת דכן פי' רש"י שם] אבל דבריו תמוהין דמה נעשה למ"ד לחם עיקר [מנ"ל עיכוב בכבשים עצמו]. וגם אישתמיט לי' ד' תוס' דכאן דמדבריהם מבואר דלכ"ע קאי הדרשא דיהיו על שניהם. לענין עיכוב דלחם לעצמו וכבשים לעצמם זא"ז. אך ליישב קושיתם הי' נלע"ד לפרש בגמ'. דיש להבין עוד מ"ש גמר יהיו מתהיינה או מיהנה מה בכך דקאי יהיו על לחם אדרבה אי קאי אלחם מנ"ל דמעכב לכבשים. הלא עיכובא הוא מה שנאמר בו יהיו וכיון דהוי' לא קאי רק אלחם מנ"ל דלעכבי להכבשים. ע"כ מוכרח מגוף הגמ' דכאן ג"כ דעכ"פ קאי הוי' אתרווייהו רק דזהו עיכוב ביותר והי' נלע"ד הפי' להיפוך דנלמד הוי' מהוי' דמצינו לשון הוי' על לחם לבד משמע מזה דאף בלי כבשים נק' הוי' בתורה. ממילא מוכח מזה דכ' הוי' על כל לחם בפ"ע דעיכובא דהוי' דכאן דקאי רק לעכב הכבשים. וכן למ"ד גמר יהיו מיהיו דמוכח מהוי' דכבשים בעצמן נק' הוי'. ממילא אף דכ' עיכובא בין כבשים ללחם המכוון דכבשים יעכבו ולא לחם. כיון דמצינו בכבשים לבד נכפל בהם לשון הוי'. ממילא כשבאים בפ"ע לא נתבטל לשון הוי' כנ"ל וא"ש קושי' תוס'

ובזה מיושב היטב קושי' תוס' דאח"כ דנדרוש תרווייהו כיון דהיא שיבה וביאה ע"ש. ולמ"ש א"ש כיון דהדרש מיהיו הוא דאין השני מעכב את זה. וא"כ א"א לדרוש תרווייהו דע"כ עיכוב יש דהא כ' יהיו על צירוף דב' הלחם ולכך מדריש דדמי טפי כנ"ל

ובמחלוקת הלימוד מיהי' תהיינה יל"ד דהא גז"ש נלמד מרבו. וי"ל דא"צ להיות נלמד רק מצד א' דיהיו וניתן לדרוש ומר יליף מתהיינה ומר מיהיו. או י"ל דשניהם נדרשין כמ"ש תוס' ללמוד עיכוב לזה לבד ולזה לבד רק מחולקין איזה יותר עיקר. או י"ל דגילוי מלתא בעלמא היא ויכולין לדרוש כה"ג בלי קבלה מרבו

בגמ' ובן ננס גמר יהיו יהיו. כאן יש לפרש דקשה להגמ' מנ"ל דכבשים מעכבי דילמא גם הכבשים אין מעכבין. אך בתר הכי דמקשה לב"נ נמי נילף מתהיינה קשה דהא ב"נ