שפת אמת על קדשים פז

נאמרו. ולע"ד נראה דשאני התם דמצות שבת יש בו מצות זכירה ואסורות מלאכה הוי כמו היקשא ובאמת לא נזכר שם בברכות הטעם דבדיבור א' נאמרו רק סתם זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וכן משמע שם ברש"י להדיא דלאו מצד דיבור א' נלמד ע"ש. אבל הכא נהי דב' המצות בבגד הם מ"מ כלאים שייך אפי' בבגד של ג' כנפות וציצית דוקא בד' כנפות ולא הוי מצוה אחת להקישן אהדדי. דעיקר הכוונה שם דשבת כולל עשה ול"ת ואינו ככל מ"ע דעלמא. אבל ציצית אין בה רק מצות עשה והדרינן לכללין דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות. וכמו כן בחמץ ומצה הוי היקש שפיר דחמץ ומצה הוי עשה ול"ת ביחד. מיהו התם בלא"ה תירצו התוס' שפיר דהוי חד קרא ממש אכן בשבועות (כ'.) משמע כשיטת התוס' ע"ש

ובעיקר המימרא שהביאו התוס' דכלאים וציצית בדיבור א' נאמרו וכן הביא רש"י בחומש (פ' יתרו) ממכילתא קשה לי כיון דגדילים תעשה לך הוא פרשה בפ"ע בתורה וכל ההפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כדפירש"י בפ' ויקרא. א"כ האיך אפשר שנאמרו בדיבור אחד. בשלמא זכור ושמור ל"ק כיון דשמור לא נכתב כלל בפ' יתרו רק קבלה שגם שמור נאמר שם. א"כ במשנה תורה שפיר כתובה בפרשה בפ"ע להפסיק בין פרשה הקודמת שם בפ' ואתחנן. אבל הני ב' פסוקים דגדילים תעשה לך ובגד כלאים שסמוכין והם ב' פרשיות קשה. וצ"ל כעין דפירש"י בעשרת הדברות שנאמרו בדיבור א' ואח"כ נאמרו כ"א ואחד בפ"ע דגם שם כל הדיבור פרשה בפ"ע היא. כמו כן נימא כאן

ועל תירוץ התוס' קשה לי שכתבו דהכא נאמרו בדיבור א' דלא ליסתרי אהדדי פי' להתיר כלאים בציצית. והלא זה נלמד מסמוכין דבמשנה תורה לכ"ע דרשי' סמוכין וא"כ ל"ל דבדיבור א' נאמרו ע"ז

ע"ב בגמ' האי אשר תכסה בה מאי עבדי' לי' פירש"י כיון דכסות לילה חייב כ"ש כסות סומא. קצת קשה דילמא אי לאו אשר תכסה שפיר הוי ממעטין לילה וסומא מקרא דוראיתם אותו. רק כיון דכתיב אשר תכסה לרבות אותם לכן אוקמי קרא דוראיתם למילי אחריני דזכור מצוה אחרת וצ"ע

שם בגמ' ראה מצוה זו וזכור מ"א הסמוכה לה ואיזו זו מצות כלאים כו'. י"ל הפי' שידקדק ויסתכל שלא יהא קלא אילן ויעבור על איסור כלאים שלא במקום מצוה. גם י"ל כדמסיים אני ה"א כו' מאמ"צ כו' ודרשו חז"ל שם אני שהבחנתי כו' כגון מי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הם כדאי' בב"מ (ס"א:)

שם שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכולן ור"ש היא. פרש"י תמוה. ופי' נראה דלר"ש הו"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורין ולכן הנתחייב במצוה זו דהיינו איש חייב בכולן גם מ"ע שהזמן גרמא. אך לשון שנתחייב אדם דוחק לפרש כן

שם שבע ביום כו' על השמינית. כנראה שהביא זה בכאן לומר שיש שמונה ביום דהיינו ג"כ מילה ולא כמ"ש לעיל שבע כו'. והא דאי' בסמוך כל שי"ל תפילין כו' והחוט המשולש כו' קשה הא יש בו מצות מילה ג"כ. ואפשר דס"ל לילה זמן תפילין וציצית ומיירי גם בנשים

שם שהתכלת דומה לים פרש"י שנעשו בו נסים לישראל. כנראה דס"ל לרש"י שהתכלת דומה ממש לרקיע א"כ למה תלינהו בש"ס חד בחבירו ע"כ לזכור כל אלו ג"כ אבל פשוט נראה שהכל רק דומה לדומה תכלת לים וים לרקיע אבל תכלת לרקיע לא וכן כולם

תוס' ד"ה שואל מעמך כו' וי"מ כדי להשלים כו'. כלומר הי"מ חוזרים ע"ד ר"ת שכ' דמאה אותיות בפסוק ושואל אלא. וי"א אלו ס"ל שואל יהי' חסר ג"כ א"ש כיון דאל תיקרי מה אלא מאה שוב יהי' ג"כ מאה אותיות

דף מד ע"א בגמ' אין לך מצוה קלה כו'. וקשה דקרי לציצית מצוה קלה והיא שקולה ככל המצות וגם תכלת דמי' יקרים ולמה חשיב לה קלה. ואפשר דאותו אדם שהי' זהיר בציצית היינו להסתכל בציצית כמ"ש בחרדים דהוא ענף מצוה לקיים וראיתם אותו. ובזכות זה באו לו הציצית על פניו כיון שהי' זהיר לראותם ולנשקם באו על פניו וזה קרי מצוה קלה

והא דאמרי' שאין מתן שכרה בעוה"ז. הגם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. י"ל הכוונה מה שמצילתו מן החטא. וע"ז נאמר במשנה שכר מצוה מצוה

שם משום ישוב א"י פרש"י דחוק. וי"ל הפי' משום דמזוזה שמירה לבית משום מזיקין. לכן משום ישוב א"י לא הניחו כלל בית בלא מזוזה בא"י שלא יהי' בלא שמירה

ע"ב בגמ' מיבעי' לי' לדזעירי כו'. קשה לי כמו כן אי הוי כתיב קרא זבח ומנחה ג"כ נדע דזעירי דמנחה ונסכים דינם שוה בודאי שמתקדשין ע"י שחיטת הזבח דאסור לשנותן לזבח אחר. א"כ אכתי מדסמך קרא נסכים לזבח מוכח דסמוכין לזבח. והי' אפשר לומר דאה"נ דעולה ומנחה נמי להכי אתיא דמנחה מתקדשת בשחיטה וזבח ונסכים אתיא דנסכים מתקדשין בשחיטה. אך למסקנא דגמ' לא משמע כן וצ"ע

שם במשנה ר"ש אומר כו' ובגמ' אסמכי' אקרא. ומ"מ צ"ע כיון דמביא נסכים לאחר עשרה ימים והקרבנות אין להם תשלומין למה ידחו הקרבן בשביל הנסכים

דף מה ע"ב במשנה ואין הכבשים מעכבין את הלחם. כ' הרמב"ם בפיהמ"ש דהלחם נאכל. וכן מוכח במתני' דלקמן (ע"ד:) דבזה יפה כח הכהנים כמ"ש התוי"ט דמשם הוציא הרמב"ם לפסוק כרע"ק. מיהו תימא דמסקנת כל האמוראים לקמן (מ"ו:) דמדרבנן עכ"פ אינו נאכל. כדתניא בברייתא דתעובר צורתן ויצאו לבית השריפה וכ"פ הרמב"ם להדיא (פ"ח מה' תו"מ). ונראה דסובר הרמב"ם כברייתא כיון דאמוראי ס"ל הכי. רק במשנה פי' כן כיון דדעת המשנה כן לקמן כנ"ל. ויותר נראה דכוונת המשנה לקמן דמן התורה לאכילת כהנים היא. וכן כוונת הרמב"ם כאן במשניות. ולאפוקי מסברת ר"ש דאין לו מי יתירנו דרע"ק ס"ל דא"צ מתיר. אבל לדינא באמת אינו נאכל מדרבנן משום גזירה כנ"ל. אך מלשון המשנה שאין לו מי שיתירנו משמע קצת דלר"ע לחם הבא בפ"ע לשריפה אתיא. דאי לר"ע נאכלין לא שייך זה הלשון. דהוי לר"ש למימר דלא אשכחן שתנופה יתיר את הלחם. כיון דלר"ע ע"כ התנופה מתרת

שם אר"ש הלכה כדברי בן ננס. תמהו בתוס' דהלכתא למשיחא. ולכאורה הי' אפשר לומר דהא אנן אין מזכירין בתפלת מוסף הקרבנות דכבשים ולחם. ואפשר הטעם כיון דעיקר הוא הלחם. הקרבן טפל אל המנחה ואין מזכירין רק הקרבנות ונסכיהם ולא מנחה. וא"כ למ"ד כבשים עיקר הי' מזכירין גם קרבנות אלו בתפלה. ועומר וכבש דאין מזכירין י"ל ג"כ דעומר עיקר כדפסק הרמב"ם דעומר קודם לכבש א"כ משמע דעומר עיקר. אך לפ"ז קשה למה אין מזכירין הפר ואלים וכבשים דהם לכו"ע אין הלחם מעכבן. ע"כ נראה דכל הקרבנות שבתו"כ הואיל ולא הקריבו במדבר אין אנן מזכירין אותם כיון דגם במדבר לא קרבו הוי כמו שתלוי בארץ. רק מה שהקריבו במדבר מוטל גם עלינו וחסר לנו לכן מזכירין אותם במקום הקרבה. ולפ"ז לר"ש דמסיק דכל האמור בתו"כ לא קרבו במדבר הוי שוב הילכתא למשיחא. והקשו התוס' שפיר

שם וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר. בודאי חטאת ושאר קרבנות יוהכ"פ קרב במדבר כדמפורש בקרא דכן עשה אהרן. ויש סמך מכאן דביו"כ כתיב בפ' פנחס מלבד חטאת הכיפורים. ובשבועות לא כתיב מלבד כבשים. משום דהנאמר בחומש הפקודים קרב במדבר ושם לא הקריבו הכבשים דתו"כ