שפת אמת על קדשים פו

דעיקר בגד של עור דלא הוי עלה שם בגד יהי' חייב בשביל הכנף. ולולי דבריו הי' נראה דר"א לא בא רק להקל ולא להחמיר דאפי' הבגד פטור כל שהכנפים של עור דכולא בגד בעינן כנ"ל. גם הי' אפשר לפרש אף בתר כנף להצריך ציצית גם אי הכנף של בגד. אבל לא לפטור בהיא בגד ] וכנפי' של עור]

שם השתא בבל תוסיף קאי כו' פירש"י והתוס' קשה להבין חדא דלשון הגמ' משמע דבדרך תמיהא קאמר לומר דחשיב מעשה. ותו מה סברא היא זאת דכיון דעבר על ב"ת ובטל המעשה יחשב הקציצה דציצית הקודמין מעשה לציצית הללו ותו דלדבריהם נשאר הגמ' בקושיא. ותו תמהני על רש"י דפי' לקמן בסמוך דטלית פטורה היינו הטיל למוטלת וכתב דכל הח' חוטים ציצית קרינן בהו ע"ש. וזה תימא למ"ש כאן דכל ההכשר נעשה בקציצת הד' חוטים א"כ כל זמן שהי' כל הח' הנך לאו ציצית הם וצע"ג. ולע"ד הי' נראה לפרש להיפוך דרבא קאמר כיון דעבר על בל תוסיף ומלקין אותו ע"כ חשיב עשיה וע"ז מתקיף ר"פ דא"כ לרבא אם לא נתכוין להוסיף יהי' פסולה ע"כ תירץ הוא דגם אי מתכוין לבטולי להסיר את החוטין הקודמין שפיר חשיב ג"כ מעשה.' נמצא דלעולם כשר אי נתכוין להוסיף איכא טעמא דרבא ואי נתכוין לבטולי איכא טעמא דר"פ כנ"ל

דף מא ע"א בגמ' ת"ר טלית, כפולה כו' ור"ש פוטר לכאורה נראה שפוטר לגמרי ואין צריך ציצית לא בסוף הבגד כיון דמלבישו לעולם כשהוא כפול וגם במקום הכפל פטור כיון דאם יפשיטנו יהי' הציצית באמצע. ולפ"ז י"ל דלת"ק דחייבת הפי' רק במקום הכפל. וכן משמע הלשון ושוין שאם תפרה. ובתפרה בודאי אין צריך רק במקום הכפל א"כ חייבת דת"ק נמי בהכי מיירי. אכן הב"י (סי' י' כתב דאפי' לר"ש דפוטר היינו במקום הכפל אבל בסוף הבגד ודאי חייב ע"ש. והד"מ חולק עליו שם. ויש להביא ראי' לשיטת הב"י מהך עובדא דבסמוך דא"ל רבה ב"ה לאו כנף הוא ושדיא כו' א"כ לא הי' בו ציצית במקום סוף הבגד רק באמצע ואמר רבא דאינו יוצא בו א"כ לפי"מ שכתבנו לעיל לא הוי כת"ק ולא כר"ש דלר"ש לגמרי פטור ולת"ק רק באמצע א"ו דלת"ק בעי ב' ציצית ממילא לר"ש נמי עכ"פ בסוף הבגד צריך. מיהו אכתי יש לדחות דלת"ק חייב ב' ציצית ולר"ש פטור לגמרי. וצ"ע עכ"פ לשון ושוין שאם תפרה כנ"ל

ולכאורה הלכה כחכמים אך מעובדא דרבה ב"ר הונא בתר הכי משמע דס"ל כר"ש כמ"ש בב"י שם. מיהו יש לפקפק ע"ז כיון דרבה ס"ל חובת טלית י"ל אפי' כפולה כיון דהטלית בקופסא חייב אין שם כנף במקום הכפל אבל לדידן דחובת גברא י"ל שפיר דבכופל הוי זה הכנף. אך ז"א דמ"מ עיקר החיוב בטלית שנעשה להלביש בד' כנפות שלו א"כ בכפילא תליא בפלוגתייהו. והנה רש"י פי' כפולה שהי' ארוכה כו' ולכאורה הי' נראה יותר לפרש שבסופו הוא עגול ולא הי' ד' כנפות רק כשכופל יש ד' כנפות מיהו לשון כפולה משמע כרש"י

שם שאני חסידים דמחמרי אנפשייהו. צ"ע מה מקום להחמיר בזה אי חובת גברא הוא וגם לא נמצא בפוסקים שירא שמים יחמיר בזה. ונ"ל דמחמרי ליתן ציצית מיד דשמא ישכחו וילבשו הטלית בלי ציצית. אבל להחמיר לעשות ציצית בכלי קופסא אין טעם לזה

בתוס' ד"ה ה"ק וכו'. כוונתם דבמצוה שבגופו ודאי שייך למהדר אחריו להשלים גופו בכל המצות אבל אי חובת טלית היא אין סברא שיהא מוטל עליו ליקח טלית כדי לקיים בהטלית המצוה כמו דלא מצינו שיהא חייב לקנות שדה כדי להפריש תרומות ומעשרות וכדומה (גם י"ל הוכחת הגמ' דאי חובת טלית מאי קאמר המלאך טצדקי למיפטר כו' דילמא יש לו בביתו טליתות מצויצות. אבל אי חו"ג הוא הי' לו ללבוש אותם ושפיר קאמר)

ע"ב בגמ' ושלש שב"ה אומרים אחת מארבע בטפח כו'. לכאורה משמע דדוקא ג' דב"ה היא באגודל אבל ד' דב"ש ד' אצבעות פשוטים. תדע מדלא אמרו ב"ש טפח. אך הפוסקים העתיקו ד' באגודל. וצ"ל דאיידי דב"ה אמרו ג' נקט נמי בב"ש ד'. וגם איידי דברישא בש"א ד' וב"ה ג' נקט גם בסיפא הכי. ומ"מ צ"ע הלשון וג' שבה"א בפרט דהכא הלכה כב"ש הו"ל למימר ד' שב"ש אומרים. ולא מצאתי במפ' שום דבר בזה

בתוס' ד"ה ואם הביא כשר כו' קשה כו' וי"ל דאי ס"ל הכי טפי הו"ל למיתני אם לא הביא כלל כשר. מיהו כוונת התוס' דאפי' לרבנן דאין לבן מעכב מ"מ ד' חוטין בעינן. אבל איני מבין דבריהם דנהי דלא מעכב כיון דחסר לו מצות לבן לא שייך למיתני כשר: ] בד"ה כל מילי וכו' והא דרבה שרי כו'. י"ל למאי דמסקינן בשבת (מ'.) דכחומרא דרב עביד א"כ י"ל דרק הוא לעצמו החמיר ועביד ככל חומרי דרב אבל לאחרים התיר לפעמים כדשמואל ובזה מתורץ גם קושי' התוספות בעירובין (צ"ג:) ד"ה לא ע"ש]

דף מב ע"א בגמ' בשעת עשי' איתמר. יש לעיין אי גם להיפוך תלי בשעת עשי'. כגון שהי' תוך ג' ועשה אח"כ תוספות טפח בשפת הבגד. אי כשר כיון דבשעת עשי' הי' תוך ג'

שם והרי תפילין דפסולות בעכו"ם כו'. וקשה לי דלכאורה משמע דאפי' אי מברכין בעשיית תפילין היא כשמניחין הפרשיות בבתים. אבל הכתיבה לחודה אינו המצוה דלא כתיב רק וקשרתם. רק הברכה על הכנת המצוה א"כ צריך לברך בגמר ההכנה. וא"כ אפי' אי כתיבה פסול בעכו"ם מ"מ י"ל דהנחתן בבתים כשר בעכו"ם. א"כ לא שייך לברך על עשייתן וצ"ע

ע"ב בגמ' ובציצית בהא קמפלגי מר סבר חובת טלית היא. נראה לפרש דהיינו ר' אדא בר אהבה דבירך בשעת עשי' ס"ל חובת טלית. אבל רש"י פי' רב חסדא אליבא דרב. ותמוה בעיני דהא ר"ח מקשה מכח דפסול בעכו"ם. והכא אמרי' היכא דגמר מצוה בעשי' אפי' אי כשר בעכו"ם חייב לברך. א"ו דר"ח אידחי והך מר סבר הוא ר"א בר אהבה כנ"ל

שם כשרות אע"פ שלא עבדן לשמן. משמע קצת דלכתחילה לכ"ע בעי עיבוד לשמה כיון דהטעם דהזמנה מילתא וסגי לשמה בשאר המעשים א"כ עכ"פ לכתחילה צריך להיות בכל המעשים לשמה. וגם לשיטת רש"י דהזמנה לאו מילתא והעיבוד הזמנה בעלמא היא. מ"מ י"ל דמדרבנן בעי לשמה וכן כ' באו"ז ה' תפילין (סי' תקל"ג) ע"ש]

בתוס' ד"ה כתנאי תימא כו'. אין כאן תימא למאי שהביאו בעצמם אח"כ בדיבור הסמוך גמ' דסנהדרין דעיקר מחלוקתם תלי' בהזמנה אי מילתא היא א"כ נהי דבציצית כתיב דבעי' עשי'] לשמה מ"מ הטוי' א"צ לשמה כמו העיבוד בתפילין

בד"ה עד שיעבדן וכו' דתשמיש מצוה וליתא כו'. זה יש לדחות דמיירי הכא בתפילין של יד. אך יותר הי' להם להוכיח מסוגיא דהכא דהא ציצית עיקר מצוה ולא בעינן טוי' לשמה לרבנן

דף מג ע"א בגמ' מאי אין לה בדיקה נמי דקאמר אטעימה. וקשה דא"כ מאי תועלת בהני בדיקות כמ"ש התוס'. וי"ל עוד נפ"מ היכא דהי' להם תכלת ידוע ונתערב עם קלא אילן ובדקנוהו בהני בדיקות. אכן מדברי הרמב"ם (פ"ב מה' ציצית) משמע דהני בדיקות מחויבין לעשות בכל תכלת אפי' זה שעושה אותם כדי לבדוק אם נתדבק בו הצבע כראוי. אך לשון הגמ' האי לאו תכלתא הוא ולאו קלא אילן הוא לא מתיישב שפיר

בתוס' ד"ה ור"ש פוטר. הקשו דנימא דכל דישנו בכלאים ישנו בציצית כמו גבי זכור ושמור דבדיבור אחד