שפת אמת על קדשים פה

לבן. שוב נראה לי דכל ספק התוס' אי נותן שני חוטין היינו בדלית לי' תכלת כמו אנן. אבל בלית לי' לבן רק תכלת נראה דפשיטא דנותן ד' שנים משום לבן ושנים משום תכלת דהא ציצית דקרא לא מפורש מה הם וגם תכלת בכלל. ונהי דביש לו לבן צריך ב' לבן היינו לקיים מין כנף. ועדיין צ"ע בזה

בד"ה ואם הקדים כו' כמו גבי חליצה. צ"ע דבשלמא התם דמצרכינן קרא דככה לעיכובא. והטעם נראה דנהי דבכ"מ לבד מקדשים א"צ שינה הכתוב עליו לעכב היינו דלא יצא עשיית המצוה כדאמר הכא בס"ד חיסר מצוה. אבל היבמה היתה מותרת לשוק לכן הוצרך ככה. וא"כ שייך לומר דככה יעשה העיכוב רק במעשה. אבל הכא דהקשו תוס' דבלי קרא יהי' חיסר מצוה מה תירצו על זה

ע"א בגמ' טלית שכולה תכלת כו'. יש לתמוה מנ"ל דצריך לעשות לבן מלבד התכלת כיון דבתכלת הוי מין כנף וגם מצות תכלת למה לא יצא בד' חוטי תכלת. והי' נראה דזה באמת כוונת רבא אטו ציבעא גרים דצריך להיות מין כנף נשתנה מצבע התכלת. כל עיקר מצות התורה להיות מין כנף וגם תכלת ואם כולו תכלת יוצא בתכלת ידי שניהם. אך רש"י ותוס' פירשו דצריך גם לבן והוכיחו מהא דלקמן כל הצבעונים כשרים. משמע דצריך להיות לבן. ולדעתי אין זה ראי' ברורה דודאי רשאי לעשות ממין אחר רק שיהי' ב' תכלת סגי בב' הנשארים מאיזה מין שירצה חוץ קלא אילן ומ"מ אי בעי לעשות כולן תכלת נמי כשר. ונראה שזה הי' דעת המקשה על הרמב"ם שהביא הראב"ד פ"ב מציצית ע"ש

שם מידי ציבעא קגרים. פירש"י דחוק קצת ויותר נראה לפרש כיון דכתיב ונתנו על ציצית כו' פ' תכלת משמע דתכלת יהי' בסוף רק דבכולו תכלת הוי ס"ד דצריך להקדים תכלת לפי שהיא מין כנף. וע"ז השיב רבא מידי ציבעא קגרים להיות מין כנף במראה עיקר הפי' מין כנף במין הבגד דהיינו פשתן בפשתן משי במשי אבל בטלית של צמר אפי' היא תכלת מ"מ לבן בצמר חשיב מין כנף וממילא יש להקדים הלבן ואח"כ תכלת וכן נראה שהבין הראב"ד הנ"ל בהשיגו על המקשה ע"ש

שם איגרדם תכלת וקאי לבן כו'. עי' ברמב"ם (פ"א מה' ציצית) דכתב זה הדין ואח"כ בפ"ב כתב דצריך כדי עניבה ואי נפסק חוט מעיקרו פסול ונדחק הכ"מ בישוב דבריו ולענ"ד נראה דהרמב"ם הבין לפי שיטתו דחוט א' מקצתו לבן ומקצתו תכלת ע"ש. א"כ הפי' דאי איגרדם כל חצי החוט דתכלת ונשאר חצי לבן שבו חשוב זה גרדומין דנשאר חצי אע"ג דב' מינים הם חשיבי שפיר גרדומין דנשאר חצי חוט אבל נפסק חוט מעיקרו כוונתו כל החוט הנחלק לב' כולו נעקר לכן פסול דליכא גרדומין. ובאמת לשיטה זו עולה לשון הגמ' שפיר ודו"ק

שם כ"ש דמינכר מצותייהו. לכאורה משמע מכאן דס"ל כדי לענב כל חד בדידי' דאי לענב הנשארים שלימים מה כ"ש היא. מיהו לפי' ב' שבתוס' דר"ח מיירי דכל הציצית נחסרו וסגי גרדומין בכולהו א"ש כ"ש דאילו הוי נחסרו גם בעוביין הי' מתכשרי דהוי בהו כדי עניבה כ"ש עתה. דמינכר טפי

שם האי תנא היא כו' אין לו תכלת מטיל לבן. לכאורה משמע דמ"מ אם אין לו לבן אינו מטיל תכלת דמסברא נמי הכי הוא דכתי' ונתנו על ציצית פתיל תכלת. אבל באין ציצית אין תכלת. ולפי"ז י"ל דא"צ תו לפרש המשנה לענין גרדומין. רק התכלת א"מ הלבן כפשטא. ולבן א"מ תכלת לענין להקדים כדלעיל. מיהו לשון הברייתא וחכ"א אין מעכבין משמע דאפי' לבן א"מ. והא דנקט אין לו תכלת מטיל לבן מידי דשכיח נקט. אבל מלשון הרמב"ם משמע לי שהבין דדוקא תכלת אין מעכב את הלבן אבל לבן מעכב את התכלת מטעם הנ"ל כיון דכתיב ונתנו על ציצית כו' פ' תכלת צריך להיות תכלת על הלבן וכן העתיק הרמב"ם שם דין משנתינו בתרי אנפי התכלת אין מעכב את הלבן כיצד אם אין לו תכלת עושה לבן והלבן אינו מעכב את התכלת לענין גרדומין ע"ש

בתוס' ד"ה לא נצרכא כו' וקשה וכו'. הא נמי משכחת לה דהא תכלת וצמר חד מינא היא ואינה מעכבת חוטי לבן א"נ חוטי פשתן כו'. א"י להלום דבריהם דמה בכך דתכלת וצמר חד מינא מ"מ מה קדימה יש לתכלת על הלבן אדרבא קרא משמע דתכלת בסוף על הציצית. והבה"ז והצ"ק הבינו בפשיטות כן ופי' בתחילת מ"ש התוס' דיש מפרשים דצמר ותכלת חד מינא ממילא צריך להקדים תכלת ע"ש. ואיני מבין דעת שניהם בזה ולע"ד נראה דטעות סופר נפל בתוס' בתיבת אי נמי דחדא קושיא היא וצ"ל חוטי לבן היינו חוטי פשתן למ"ד כו' וזה קושיא נכונה. דודאי לפשתן דלאו מינא דצמר היא צריכין להקדים תכלת ונכון היא בעיני. דלגירסא דידן אין מובן למה הוסיפו א"נ למ"ד כו'. דבלא"ה קשיא לכו"ע

בד"ה אלא לגרדומין כו' ועוד י"ל כו'. לשונם מגומגם ונראה כוונתם דלר"ח עצמו אפי' כל הד' נחסרו ונשתייר מהם כ"ע כשר. והגמ' מדמי דה"ה בנחסרו שנים לגמרי ונשאר שנים שלימין הוי אלו ב' כגרדומין לגבי הנשארים שנחסרו. אך לפי"ז נדחה ראיות תוס' (בד"ה כדי לענבן) לדחות מנהג ר"ת ע"ש

דף לט ע"א בגמ' חוט של כרך עולה מן המנין. לולי פירש"י הי' נראה לפרש דעולה מן המנין אפי' לא נשתייר בו למטה כלום רק מה שכרך בו ובהכי יש לפרש גם מה דמסיק הגמ' תכלת שכרך רובה. ופירש"י שכל הציצית קרוי תכלת. וזה דוחק. וי"ל ג"כ דקאי על החוט שכורך בו דהוא מן התכלת ולא נשתייר רק מיעוט כשר ובזה יהי' מיושב לשון הגמ' דבמימרא קמא אמר ר"י שמואל אמרה ולא רב. ובשני' אמר רב אמרה ולא שמואל. ולא מצינו כזה. וגם מנ"ל דרק רב אמרה שמא גם שמואל אמרה רק משום דהני ב' דינים סותרים זא"ז דמ"ד חוט של כרך עולה מן המנין משמע אפי' לא נשאר כלל ומ"ד תכלת שכרך רובה משמע אבל מיעוט צריך להיות נשאר וא"כ א"ש הכל

שם רמי לי' תכלתא וגדילא מיגדל. פירש"י הציצית קרוי תכלתא ויותר נראה לפרש דרק התכלת לא הי' בו ענף אבל בלבן הי' ענף. ומיושב מה דהקשו התוס' דבספרי ולקמן איתא ציצית דבר היוצא שצריך להיות ענף. ולמ"ש א"ש דציצית כתיב רק בלבן ואח"כ כתיב ונתנו על ציצית וגו' פתיל תכלת א"כ י"ל דתכלת אין צריך להיות גדיל ולהכי יליף הכא רק מגדילים תעשה דזה כולל תכלת ג"כ. ומיושב ג"כ קושית התוס' בד"ה ופותליהו מתוכו

דף מ ע"א בגמ' סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין. פרש"י דב"ש פוטרין מטעם כלאים. ונדחק ליישב למה לא תני אוסרין ומתירין. וי"ל למאי דמסיק בברייתא דמ"מ הוי מן המתמיהין. דחכמים אסרו להטיל כלאים בסדין א"כ י"ל דגם ב"ה עצמם מודים לזה ולהכי לא תני מתירין דמדרבנן אסור. רק חייבין פי' מה"ת אסור ללבוש בלי ציצית דחייבין בציצית. אבל אין ללבוש סדין כלל כיון דמדרבנן אסור כנ"ל. [רק לר"י (שבת כ"ה:) דלב"ה גם מדרבנן חייב. צ"ל כמ"ש רש"י]

בתוס' ד"ה כיון דאפשר כו' לעיל דמסיקנא כו' א"נ מדאורייתא שרי' כו'. צ"ע דפשיטא דלעיל רק מדאורייתא קאמרי דמדרבנן בלא"ה אסרו כלאים בציצית משום כסות לילה ואיך הוי ס"ד דתוס' דמיירי לעיל אפי' מדרבנן

ע"ב בגמ' הכא דעשה בעלמא לא כ"ש. תמוה הלשון דהא בלאו דכלאים קמיירי דאי אינו מקיים העשה עובר גם בלאו. (וללישנא בתרא דרש"י לעיל דפי' דחיישינן דימכרו הנסיון י"ל דלא הוי רק כעין גזירה לגזירה גבי איסור כלאים. דניחוש שמא ימכרו הנסיון ושמא יטלו אותו לסדין דלא שכיח כלל בגד של סדין דעיקר טליתים הם מצמר ומשום הא לחוד לא הי' גוזרין רק משום דיש עכ"פ חשש ביטול מצות עשה דתכלת גם לבגד צמר משו"ה גזרו א"כ לא הוי רק עשה)

שם ר"א אזיל בתר כנף פרש"י ועביד אפכא. קשה כיון